<h1>רבינו יהונתן מלוניל על כתובות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בתולה נשאת ליום רביעי וגו', כלומר תקנת חכמים היא שתנשא בתולה ברביעי בשבת ולא בשאר הימים ואלמנה ביום חמישי ולא בשאר ימי השבוע. שפעמים בשבת, אבתולה קאי בשני ובחמישי אחת מעשר תקנות שתקן עזרא כדאמרי' בבבא קמא בפ' מרובה [פ"ב ע"א] ולפי' תקינו שתנשא ביום רביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד בעוד כעסו עליו שאם ישאנה בשלישי או (בשישי) [גליון, בחמישי] ותבעל בששי או גם בו ביום אי נמי ביום ששי חיישינן שמא יתפייס ויתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפי' [סוטה כ"ח ע"א] מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבוא לב"ד יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים, ובגמ' פריך ותנשא באחד בשבת שהרי ימצא ב"ד בהשכמה מזומנים ומשני שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה כדי שתהא חביבה עליו יותר ושלא יוציא עליה שם רע דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וטעם חמישי מפורש בגמ' בבריתא דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת ביום חמישי ונבעלת בששי שאם אין אתה אומר כן למחר ישכים לאומנותו שקדו חכמים על תקנ(ו)ת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וערב שבת ושבת אבל לבתולה לא חששו חכמים שמא ישכים למלאכתו דהא תניא [ז' ע"ב] דמברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה ובאלמנה (ד)תניא אין מברכין בעשרה אלא יום אחד הוצרכו חכמים לתקן שלא יהא משכים למחר למלאכתו.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה וכו', ומפורש בפי' המשנה. ותנשא באחד בשבת, כולה רב יוסף קאמר לה. ועכשיו ששנינו שקדו, כלומר בשביל תקנה זו מעכב מלכנוס באחד בשבת. מעתה אותה ששנינו, בפ' אע"פ [נ"ז ע"א]. הגיע זמן ולא נישאו וכו', רישא דמתני' נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לנשואין לפרנס את עצמה כלומר לזמן מלבושין ותכשיטין הראויין לה ולאלמנה שלשים יום אלמנה שאינה מתעסקת כל כך בתכשיטין מרובין לפי' לא נתנו לה אלא ל' יום ואם הגיע זמן ולא נשאו לחופה כלומר שמעכב הבעל ואינו רוצה לישא אותן. אוכלות משלו, שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת ב"ד שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ואוכלות נמי בתרומה אם [הוא] כהן והיא בת ישראל שהכהן מאכיל לאשתו בתרומה (והכת') [כדכתיב] [ויקרא כ"ב] וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ולכך שנינו בתולה נשאת ליום רביעי להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס באחד בשבת ואין עכבה זו שלו הילכך אין מעלה לה מזונות. רב יוסף מסיים משמיה דנפשיה ומסבריה ואמ' לפי' הואיל ולמדנו שהמעכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא וכ"ש חלתה היא או שפרסה נדה בין בשעת וסתה בין שלא בשעת וסתה דאינו מעלה לה מזונות שהרי העכוב בא מחמתה ולא אמרינן בכי האי גונא שהוא מקרה נוהג או נסתפחה שדהו ומזליה גרים. אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, או משום דעולא דאמר גזרה שמא תשקה לאחיה ולאחותה או משום סמפון כלומר שמא תמצא בעלת מום ואיגלי מילתא למפרע שמקחו מקח טעות ונמצאת זרה אוכלת בתרומה.
<h2>דף ג.</h2>
מתקנת עזרא ואילך, דאיכא למיחש לאקרורי דעתא של יום או יומים בשאר ימי שבוע. אבל מקום שב"ד קבועין כל ימי שבוע, כמו בשני וחמישי דליכא למיחש לאקרורי דעתא אשה נשאת בכל יום ואין למחות בידן. והוא דטריח ליה, ותו ליכא למיחש שיוציא עליה שם רע לומר פתח פתוח מצאתי לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דאי לא טריח ליה אע"פ שרוצה לכונסה לחופה בלא שום הוצאה בסעודת נשואין חיישינן לקלקולא דילמא קא מיכוין לשחק בה ולהוציאה בלא כתובה וזהו טעם של שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו'.
<h2>דף ג:</h2>
הרי שהיתה פתו אפויה וכו' ומת אביו של חתן, כלומר שמת אביו של חתן ביום שני בשבת ואין יכול להמתין מלישא את אשתו עד רביעי בשבת שהרי יקברוהו היום ותחול עליו אבלות מיד בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס אותה עד שיעברו ל' יום של אבלות ויהיה הפת והיין נאבד שכיון שהיין מזוג והבשר ניתן בתוך המים שוב אינו ראוי להתקיים ולמכרו אי אפשר כדמפר' לקמן (מיירי) ואם תאמר יפסיד כל זה מפני אביו א"כ אתה מונעו מלישא אשה עוד שהרי מת לו אביו של חתן שהוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה לה תכשיטין לפי' אם יעברו (העומד) [המועד] שוב אין מכין להם הילכך התירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו ובועל בעילת מצוה כלומר מכניסה לחופה בברכת נשואין ובועל בעילת מצוה ופורש כלומר ביאה ראשונה לחודה ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו החתונה הוו ליה שבעת ימי החתונה לגביה שבעת ימי הרגל דקיימא לן שאם מת לו מת לא חיילא עליה אבלות כלל עד מוצאי הרגל הכא נמי משלים ימי חופתו ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות. [ד' ע"א] הוא ישן, כלומר אין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה דאף בשבעת ימי המשתה שהם כרגל נוהג הוא אבלות של דברי צנעה דהיינו אסור תשמיש הכי אמרי' לקמן במת לו מת ברגל דאבלות שבצנעה נוהג. ואין מונעין, בשביל האבלות אין אוסרין עליה התכשיטין שלא תתגנה על בעלה. כל ל' יום, ואע"פ שהם ימי אבלות בשאר בני אדם וכ"ש מל' ואילך שהרי כבר עברו שבעת ימי האבלות. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח, אם יפסידו מה שהכינו. אבל איפכא לא, דכיון דאיכא מאן דטרח פעם שנית כדי הוא אבלות אמו להפסיד עליו טובא. וכן מי שפרסה אשתו נדה, כלומר וכן בכניסתה לחופה הוא ישן וכו'. שנתן מים על גבי בשר, אינו (רשאי) [ראוי] למכרו במקולין. בכרך, דשכיחי אינשי טובא ויש שם קופצין הרבה. בכפר, עמה מועטין ועניים ואינם אוכלין בשר כי אם ביום השבת אפי' בזול. אלא דרב חסדא, דמפליג בין נתן בין לא נתן היכי משכחת ליה לא בכפר ולא בכרך, ומשני כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר מוצאת מכלל כרך ומכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך.
<h2>דף ד.</h2>
הוא ישן בין אנשים מסייעא ליה לר' יוחנן, האי דקתני אסור בתשמיש המטה בשבעת ימי המשתה שהם לו כרגל. של צנעה, שאין ניכר לבריות שהוא נאבל בכך. לא שאנו, דאין מותר להתיחד. אלא שלא בעל, דתקיף יצריה ליה. אבל בעל, אפילו פעם אחת. אשתו ישנה עמו, כיון דלא תקיף ליה יצריה. ודוקא פרסה אשתו נדה, דכיון דנדה חמירא כיון דבעל פעם אחת מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באסור כרת אבל באבלות דקילא עליה אפילו בעל אין נאמנין אלא בעדים.
<h2>דף ה.</h2>
בתולה נשאת ביום רביעי ונבעלת ביום חמישי, כלומר בליל חמישי מפני שנבראו דגים ביום חמישי והם פרים ורבים יותר מכל בריה ודוקא משום ברכה (ביום רביעי) [בליל חמישי] אבל משום אקרורי דעתא לא דלחד ליליא כולה ליכא אקרורי דעתא, אלא מיום של עשרים וארבע שעות, ואלמנה נמי בששי ולא בחמישי עצמו דברכה דאדם עדיפא ליה טפי מברכה לדגים ובבתולה נמי עדיפא הוה אלא דלא אפשר (דמזמן) [דבזמן] ארוך עד שני בשבת דאתו דייני חיישינן לאקרורי דעתא אבל מרביעי עד חמישי לא חיישינן למי שאינו קפיד בברכה. למחר ישכים לאומנותו והולך, שאין משתה אלמון באלמנה אלא יום אחד כדלקמן. שלשה ימים חמישי בשבת וששי בשבת, חובת אהבה.
<h2>דף ה:</h2>
מהו לבעול בתחלה בשבת, מי אמרינן חבורי מיחבר ואסור או דילמא מיפקד פקיד ושרי.
<h2>דף ז.</h2>
והא לא כתיבא כתובה, אע"פ שדרך בתולות למיכתב בעודה ארוסה קודם שיכניסנה לחופה כדאמרינן לקמן בפ' נערה שנתפתתה [מ"ג ע"ב] ר' יהודה אומר הראשונה של אב מאי טעמא דר' יהודה הואיל וברשותו נכתבין אבל הכא בהאי מעשה נזדמן שלא כתבוה ביום שלישי גם לא ביום רביעי ולא ביום ה' ולא ביום ששי ומשום הכי פריך ליה והא לא נכתבה כתובה עדין ונראית בעילתו בעילת זנות.
טעונה ברכת חתנים, המפורשת לקמן. [ע"ב] דליכא בתולה דבצירה משבעה אפילו נשאת לאלמון. וליכא אלמנה דבצירה מיום אחד, אפילו נשאת לאלמון, והיינו דתני בברייתא סתמא מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד.
<h2>דף ז:</h2>
במקהלות ברכו אלקים [ה'] ממקור ישראל, על ברכת מקור צריך קהל והיינו עשרה כמו הקהל את העדה ואין הקהלה פחותה מעדה ועדה עשרה דכת' במרגלים הבדלו מתוך העדה יצאו יהושע וכלב נמצאו עשרה.
בית חתנים, כשנכנסה לחופה לנשואין אבל בשעת אירוסין אינו מברך אלא ברכת אירוסין. אף בבית האירוסין, כשקדשה מברכין נמי על ברכת חתנים כדמפרש ואזיל דביהודה שאנו שמתיחד עמה באירוסין כדי שיהא לבו גס בה כדלקמן [י"ב ע"א] לפי' מברכין ברכת חתנים מתחלה בשעת קדושין.
וצונו על העריות, כגון חייבי מיתות וחייבי כריתות ונדה. ואסר לנו את הארוסות, אע"פ שאין בהם אחת מכל אלו מדרבנן שגזרו על הייחוד של פנויה ואף ארוסתו לא התירו לו עד שתכנס לחופה ובברכה כדתניא במס' שמחות כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואדרבנן נמי מברכינן וצונו כדאשכחן גבי נר חנוכה [שבת כ"ג ע"א]. והתיר לנו את נשותינו הנשואות על ידי חופה וקדושין, כלומר חופה בלא קדושין לא קניא אפי' (ב)[כ]קדושין לחוד וכ"ש בלא תרוייהו.
ברכת חתנים בעשרה, היינו שית חוץ מבורא פרי הגפן. [כל שבעה], היכא דאיכא פנים חדשות בכל יום ויום ואי ליכא פנים חדשות יומא קמא מברך כולהו ומיומא קמא ואילך מברך אשר ברא לחודיה כל שבעה ומשבעה ואילך לא מברך אפילו אשר ברא אלא שהשמחה לחודיה.
<h2>דף ח.</h2>
מאי מברך אמר רב יהודה וכו', לא נסדרו על עסקי הזוג אלא מאשר יצר ואילך לפי שאותה ברכה מתחלה לדבר בשניהם, יוצר האדם מדבר בזכר ואשר יצר את האדם והתקין לו ממנו בנין עדי עד היא הנקבה, שוש תשיש לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר [תהלים קל"ז] אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, שמח תשמח [ברכה ל]חתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב ויתענגו בעולם הזה כמו שהיה אדם מתענג בגן עדן, ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך והיא ראש סדר הברכות, ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן הברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בהן בברוך שכך תקנו לכל הברכות הסמוכות לחברתה אחר הראשונה על הסדר, ואשר ברא מפני שהיא נאמרת יחידה רוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך, אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסד המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו [כבוד] המקום היא ולכך נתקנה ומשעת אסיפה ראויה לברך אלא מכיון שיש שם ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכה על האור במוצאי שבת דאמרי' [פסחים נ"ד ע"א] ר' מפזרן וחוזר ומבדיל על הכוס ור' חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה מראש סדר ברכות דכולה הודאה אחת היא לא חתמי בהן בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות, וכן ברכת יוצר האדם שתקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדמפרש בגמ' הילכך אינו מסדר הזיווג דהא ביצירה ראשונה אכתי נקבה לא הואי וא"ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה שניה תקנו אף על הראשונה שהיא תחלתו. והתקין לו ממנו, מגופו ומצלעותיו. בנין עדי עד, בנין הנהוג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם [בראשית ב'] ויבן את הצלע. עקרה, ירושלם. רעים אהובים, החתן והכלה שהם שני רעים האהובים זה לזה. כשמחך יצירך, (כלו') [כמו] ששמחת את אדם הראשון. בגן עדן מקדם, כדכת' [שם] ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. משמח חתן וכלה, ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה ראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמברכין שיהיו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין אנו חותמין בה משמח חתן עם הכלה דמשמע שמחת איש באשה אלא ברוך משמח חתן וכלה כלומר שמשמח שניהם לעולם בספוק מזונות וכל דבר ובאחרונה שבח הוא שמשבח להב"ה שברא חתנות דבוק איש באשה על שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון איש באשה, ולהם אנו אומרים ונערים מנגינתם ולא אמרי' ובחורים מנגינתם לפי שמנגינת נערים לא נפיק חורבא לעולם אבל בנגינת בחורים נפק חורבא לעלמא כדכת' [איכה ה'] זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם מה טעם זקנים משער שבתו משום דבחורים מנגינתם היו מנבלים פיהם בפריצות.
בין דאמר לה מחמת הלולא, כלומר בין אמר לקרואים מחמת הלולא קראתי לכם הלום (ב)[ל]סעודה. מברך שהשמחה במעונו, ושאכלנו משלו אבל לא מברך אשר ברא. מעיקרא, קודם חופה שקורא קרואים ואומר להם מחמת שרוצה [אני] להכניס בני לחופה. מאימתי, שמחת החופה התחילה וראוי לברך שהשמחה במעונו. מכי רמו שערי באסינתא, שורין שעורין בעריבה במים להטיל שכר לצרכי סעודת חופה ויש אומרים לשם החתן והכלה זורעין שעורים לפניהם לומר פרו ורבו ויצמחו כשעורים הללו, ודוקא בתחלת חופה שהיא לאחר קדושין ותו ליכא למיחש דילמא הדרי בהו כיון דאיכא תרתי קדושין והכנת סעודת חופה אבל בקדושין לחודייהו בלא סמוך לחופה דאכתי לא רמו שערי באסינתא ואף היכא דטריח ליה כלומר שמתקנין לו כל צרכי חופה וסעודה ליכא לברך שהשמחה במעונו משום דאיכא למיחש דילמא הדרי בהו.
וחתנים מן המנין, לעשרה הצריכין לימנות לברכת חתנים שהרי גם הוא מן השמחים. ברכת אבלים, דהיינו ברכת רחבה כלומר כשמברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים כדאמרי' במועד קטן [כ"ז ע"ב] הי(ינ)ו מברין אותו ברחבה ומברכין שם ברכת אבלים כדמפרש לקמן ברוך מנחם אבלים. ואין אבלים מן המנין, דהא אינו מן המנחמים אלא מן המתנחמין.
<h2>דף ט.</h2>
האומר פתח פתוח מצאתי (וכו') נאמן לאסרה עליו, ולא אמרי' לא קים ליה ואסורה עליו אם הוא כהן דהא שויה אנפשיה חתיכא דאסורה. ודוקא באשת כהן דליכא אלא חד ספקא, דשמא תחתיו זינתה ושמא לא וספקא דאורייתא לחומרא. אי נמי באשת ישראל וכגון שקבל בה אביה קדושין כשהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ליכא נמי בה אלא חד ספיקא דהיינו ספק באונס ספק [רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא] דאי קודם שקדשה זינתה הא קיימא לן דבתוליה חוזרין, וא"ת אע"ג דקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים איכא נמי תרי ספיקי דילמא כשהיא קטנה נבעלה ואפי' היתה פחותה מבת [י"ב] דאכתי שריא דהא פתוי קטנה אונס הוא אי נמי כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון והוו ליה תרי ספיקי, איכא למימר מכל מקום חד ספיקא [הוא] דהיינו ספק באונס ספק ברצון וחדא ספיקא בדאורייתא לחומרא.
<h2>דף ט:</h2>
נאמן להפסידה כתובתה, לגמרי אי פריש בשעת קדושין ע"מ שתהא בתולה ואי לא פריש לא הוי מקח טעות לגמרי אלא ממאתים ולא ממנה דהא אמרי' לקמן [י"א ע"ב] כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה של מנה כיון שכנסה סתם.
<h2>דף י.</h2>
חכמים תקנו וכו', כלומר אי הואי כתובה מדאורייתא לא היה נאמן להפסידה כתובתה אלא בעדות ידועה אבל כתובת אשה חכמים תקנוה והם אמרו והם שתקנוה אמרו שהוא נאמן להפסידה אף בטוען טענת פתח פתוח מצאתי. אם כן, כלומר א"כ שבידו להפקיעה מה הועילו חכמים שתקנו לה כתובה. ומשני חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כלומר אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחלה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא היה מגרשה מתחלה ש"מ דקושטא קאמר. ודוקא לענין מנה או מאתים שהם תקנוה רבנן דאיכא למימר הם אמרו והם אמרו אבל תוספת שהוא מוסיף לה מדעתו במתנה גמורה רוצה לתת לה הילכך זכיא בה איהי מיד זכיה גמורה ומשום הכי אינו יכול להפסידה בלא ראיה גמורה.
אסבוה[ו] כופרי, כלומר הלקוהו מלקות בחריות של דקל שיש בהם עוקצין כמו קוצים כדאמ' בסוכה [ל"ב ע"א] ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם. מברכתא חביטא ליה, זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושכובות לפניו לזנות מאחר שהוא מבחין בין פתח פתוח לשאינו פתוח. בחור לא גמיר, (מזליה) ומנסבינן ליה כופריה על שהעיז פניו. נשוי מהימן, ולא מנסבינן ליה כופרי.
הטה, כשהגיע לפתח ביתו הסגור מקצתו ולא כולו כשהטה שנזדמן לו שהגיע למקום הפתוח נכנס והולך לו ואינו צריך לפתוח כל הדלת. לא הטה, והגיע למקום שהוא סגור לא נכנס בבית עד שפותחין לו כל הדלת והכא נמי אם יטה ימצא מקום פתוח כדשמואל דאמר [חגיגה ט"ו ע"א] יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם.
<h2>דף י:</h2>
ריחה נודף, כלומר מעיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח פתוח. גמ' הוה שמי' ליה, שעשו כן לבנות יבש גלעד במס' יבמות [ס' ע"ב]. וסבר, שמא לא אדע לנסות כהוגן ומשום הכי נסה תחלה בשפחות.
דורקטי, בגמ' מפרש דור קטוע שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים ומשום הכי נקראין דור קטוע לפי שרוב דמים יפים למהר (לא) הריון.
צפד עורם על עצמם, דבק עורם על עצמם מרוב כחישות לא נשאר בשר בין העור והעצם ומשום הכי אם יחתכו בשרו לא יצא ממנו דם.
בתולה כתובתה מאתים, תקנו חכמים כתובה לאשה אפי' לא תביא לו שום נדוניא בעולם כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כשיכעס עליה וסמכו חכמים לשיעור מאתים מקרא דכתיב [שמות כ"ב] כסף ישקול כמוהר הבתולות דהיינו חמשים כסף דכת' באונס ואותו כסף שקלים הם דילפי' אונס ממפתה ומפתה מאונס וכל שקל האמור בתורה הוא כפול דהיינו סלע בלשון משנה שהוא ארבעה דינ' של כסף צורי דהיינו מאתים דינרים של כסף צרוף דאיכא שש מעה כסף בכל דינר ודינר ואליבא דהלכה דכתובת[ה דרבנן] מאתים דינרים אינם אלא שמינית בכסף צורי דהיינו שלשה מחציות. ואלמנה מנה, דלא חביבה כל כך עליה תקנו מנה בלבד שאם השוו מדותיהם היו אומרים עד דנסבינן אלמנות ניזיל וניסיב בתולות. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה וכו', כלומר בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הארוסין וחזרה ונשאת כתובתה מן השני מאתים שהרי בחזקת בתולה נשאת לו. ויש לה טענת בתולים, אם לא מצאה השני בתולה אבדה כתובתה לגמרי כי מקח טעות הוא לו.
<h2>דף יא.</h2>
ומן הגיורת וכו' פחות(ה)[ות] מבנות שלש שנים ויום אחד דבתוליה חוזרין אפי' נבעלו תוך זמן הילכך בחזקת בתולות הן נשאות. ושבויה, בת ישראל.
גדול הבא על הקטנה, פחותה מבת שלש שנים שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין. וקטן, כלו' פחות מבן תשע שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה ובא על הגדולה. ומוכת עץ, שנתקע לה עץ באותו מקום. כתובתן מאתים אם נשאו לאיש אחרי כן לא אבדו כתובתן אם נשאו סתם ולא הודיעו לבעל שכך אירע להן, וחכמים סברי דמוכת עץ דאיתעבד בה מעשה אע"פ שלא נפלו ממנה על ידי איש כתובתן מנה שהרי אין לה דם בתולים כלל אבל בתרתי קמאי מודו דהא בתולות תמימות הן עדיין. בתולה אלמנה וכו', כלומר בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה. מן הנשואין, כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה בחזקת שנבעלה עומדת. וכתובתה מנה, אם נשאת לאחר סתם כיון שנכנסה לחופה. ואין להם טענת בתולים, כלומר ואינו יכול להפסידה אותו מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות. [ע"ב] הגיורת ושבוייה בת ישראל וכו' יתרות מבת שלש ויום אחד, שאין בתולין חוזרין. כתובתן מנה, אם נשאו לאחר סתם. ואין להם טענת בתולים, כדפרישית.
<h2>דף יא:</h2>
אמר רבא מוכת עץ [וכו'] וכן הלכתא, דהכי מסקנא דשמעתא ומקח טעות לא הוי לגמרי (בין) [כיון] שלא הוזקקה לשום זכר בעולם. אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום, כיון שידעה משכב זכר זולתו קא חשיב מקח טעות לגמרי.
<h2>דף יב.</h2>
האוכל אצל חמיו ביהודה (וכו') שלא בעדים [וכו'] מפני שמתיחד עמה, כלומר דרכן של בני יהודה לייחד החתן עם הכלה קודם שיכנסו לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר כדי שתאהב הכלה את החתן לפי שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי ואם חס ושלום תבעל להגמון אחר כן תבעל לו באונס, אי נמי כדי שימצאנה ההגמון בעולה ויבטל גזירתו שגזר כל הבתולה הנשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה, ומשום הכי היה מנהג ביהודה יותר [מכל] המקומות לפי שרוב גזרותיו היו ביהודה מפני שיודע שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפט את הר עשו, ומדקאמר האוכל ולא קתני ביהודה אין אדם יכול לטעון טענת בתולים ש"מ דבארצות יהודה נמי איכא מקומות שאין עושין סעודה ובאותן מקומות דלא נהיגי לעשות סעודה יכול לטעון טענת בתולים בשעת כניסתן לחופה אבל במקום שנוהגין לעשות סעודה דרכן לייחד ומסתמא אם לא יביא הבעל עדים שלא נתיחד עמה כלל נאמנת האשה לומר (לא) נבעלתי באונס לו באותו יום שאכל בבית אבי וטענת בתולים אינו יכול לטעון נמי בשעת סעודת אירוסין לפי שלא היו מעמידין להן שושבינין באותה שעה אחד לו ואחד לה הילכך יכולה לומר ראיתי דם בתולים והוא א[י]בד העד שלי.
אחד אלמנות כהנים וכו', כלומר אלמנות כהנים שמנהגן בעודן בתולות להיותן כתובתן כפלים מבתולות בנות ישראל דהיינו ארבע מאות זוז כדקתני בסמוך ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ושמא תאמר שתהא כתובתן מאתים כשהן אלמנות כפלים מאלמנות ישראל אפי' הכי אין כתובתן אלא מנה כשאר אלמנות בנות ישראל לפי שאם היינו מעלין אותן על שאר אלמנות וניתקון להו מאתים (אטו) [אתו] אינשי ופרשי מיניהו דאמרי עד דנינסיב אלמנות כהנים ניזיל וניסיב בתולות בנות ישראל הילכך דטבא להון עבדינן להון. היו גובין לבתולה, בת כהן כשנשאת לכהן וכ"ש כשנשאה ישראל שמתעלה הבעל בה. ולא מיחו בידם חכמים, לו' קנאה אתם מטילין בין המשפחות לפי שדין הוא זה שיתפארו המשפחות המיוחסות מן האחרות, ובבריתא תני לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו המשפחות המיוחסות בישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושין.
<h2>דף יב:</h2>
הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים [היא אומרת] משארסתני נא[נ]סתי ונסתפחה שדהו, כלומר מזלך גרם ולי יש מאתים. והבעל אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, כלו' שהנחתיך בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ואין לך אלא מנה. ר"ג או' נאמנת, ויש לה מאתים משום דאיהי בריא והוא שמא ובריא ושמא בריא עדיף ואע"ג דלא אמרי' גבי ממונא בריא עדיף אלא זה הכלל המוציא מחברו עליו הראיה הכא שאני משום דאיכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה וקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה ש"מ דקושטא קאמרה אי נמי דמוקמי' לה אחזקתה דרוב נשים בתולות נשאות. ור' יהושע אמר לא מפיה אנו חיין, כלומר אין אנו סומכין על דבורה שטוענת בטענת בריא אלא אע"פ שהבעל טוען טענת שמא הדין עמו דהמוציא מחברו עליו הראיה כלל גדול בדין הוא אע"ג [דתובע] בריא ונתבע שמא ור' יהושע לית ליה האי מגו כיון שהבעל מצאה בלא בתולים והוא מתחיל [לטעון] עליה תחלה שאם היתה היא יכולה לכסות היתה מכסה הילכך לא מהימנינן לה בשום מיגו דיכלה למיטען טענה מעליתא מהך דלא דמי לאידך מגו דמודה ר' יהושע באידך פירקין [ט"ו ע"ב] כגון האומר שדה זו של אביך הי[ת]ה ולקחתיה ממנו דהתם הנתבע מתחיל להכניס את עצמו באותה התביעה ואי לאו דקושטא הוה לא היה מכניס עצמו בחשד זה.
הלכה כר"ג, דבריא ושמא בריא עדיף היכא דאיכא חזקה דקא מסייעא ליה ורוב נשים בחזקת בתולות הן עומדות. מנה לי בידך וכו' חייב, כלומר חייב לשלם דבריא עדיף. פטור, מלשלם ומ"מ משבעי' ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו. דאמרי כר"ג, דאמר איהי מהימנא משום שהיא טוענת בטענת בריא וטענת הבעל היא טענת שמא. דאמרי כר' יהושע, דאמר הבעל מהימן משום דאוקי ממונא בחזקת מריה. אלא דאמרי' אוקים איתתא אחזקה, הא דמספקינן אשעת ארוסין אי בתולה היא ונשתעבד לה מאתים אי בעולה היא אמרי' העמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה והך (ד)השתא הוא דאיתניסא לאחר אירוסין אבל הכא במנה לי בידך מאי חזקה אית להאי תובע דנוקמיה אחזקיה לגבות הילכך אזלי' בתר חזקה דממונא. [י"ג ע"א] דא"כ, רב נחמן לא מתוקמא כר"ג אלא כר' יהושע קשיא הלכתא אהלכתא.
<h2>דף יג.</h2>
היא אומרת מוכת עץ אני וכו', כלו' מוכת עץ הייתי קודם שקדשתני ויש לי כתובה מאתים דינ' (דברי) [כ]ר' מאיר סבירא להו דמוכת עץ יש לה כתובה מאתים. והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, קודם שקדשתיך (וכו') וכנסתיך בחזקת בתולה ומצאתיך בעולה והוה מקחי מקח טעות ממאתים ולא היה ראוי לך אלא מנה. נאמנת, ויש לה מאתים דשמא ובריא בריא עדיף ואע"ג דליכא למימר בהא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתפחה שדך דמה לי אמרה מוכת עץ אני תחתיך ומה לי מעיקרא דהא יש לה מאתים אליבא דר' מאיר אפי' הכי מהימנא דמוקמי' לה אחזקת נשים ורוב נשים אינן בעולות בשעת קדושין. אינה נאמנת, ואין לה [אלא] מנה. והמוציא מחברו עליו הראיה ואי משום דמוקמי' לה אחזקתה קמייתא נמי [לא] מהימנא דהא איהי עצמה אמרה שלא היתה בחזקת (בעולה) [בתולה] אלא מוכת עץ הילכך כיון דנפקא מחזקת רוב נשים שאינן מוכת עץ אע"פ שהיא מרוב נשים שאינן בעולות אתרע ליה חזקתה והני תרתי בבי בבא קמייתא להודיעך כחו דר' יהושע דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא בתריתא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא למימר מגו מהימנא.
ראוה מדברת עם אחד, בגמ' מפרש מאי מדברת נבעלת בודאי והאי דקתני מדברת לישנא מעליא נקט כדכת' [משלי ל'] אכלה ומחתה פיה. איש פלוני וכהן הוא, כלומר כשר הוא ולא נבעלתי לפסול אלא לכשר. נאמנת, היא להנשא לכהן משום דמוקמי' לה אחזקתה ובחזקת כשרות עומדת ומספק אתה בא לאוסרה. ור' יהושע אומר אינה נאמנת, ואסורה לכהן דכיון שהפקירה עצמה אין דרך אשה מזנה שתבדוק מי הוא שהיא מוסרת עצמה אליו הילכך אתרע חזקתה והרי היא בחזקת בעולה לנתין וממזר שפוסלין אשה לכהונה ולתרומת בית אביה בביאתן מדכת' [ויקרא כ"ב] ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ומוקמינן לה [יבמות ס"ח ע"א] להאי קרא בחלל וממזר ונתין שפוסלין בביאתן דקרא מיותר הוא דלבת כהן שנשאת לישראל כשר לא איצטריך דהא כת' קרא אחרינא [שם] ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה מכלל דבעוד שבעלה חי אי נמי שיש לה זרע ממנו אסורה בתרומה.
היתה מעוברת, כלומר פנויה שכריסה בין שיניה וכו', ואע"ג דבבא זו (ב)[ו]בבא קמייתא דראוה מדברת דהיינו נבעלה חדא נינהו איצטריך הא למתני להכשיר העובר אם היא בת להנשא לכהן ולהודיעך כחו דר"ג דהאי (בריית') [בת] לא היתה עומדת בחזקת כשרות מעולם אפילו הכי מהימנא ובבא קמייתא להודיעך כחו דר' יהושע דאפי' איהי דהות קיימא בחזקתה אמר ר' יהושע דלא מהימנא.
לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, כלומר אם העובר הזה נקבה תנשא לכהונה לר"ג דלא תימא דוקא באמה הוא דמכשר ר"ג משום דהוה ליה חזקה דכשרות מעיקרא והתם הוא דאמרי' אוקמה אחזקתה ולא תפסלנה מספק אבל עובר דלא הוה ליה חזקה דכשרות מעיקרא אימא לא ליכשר בבתה קמ"ל כיון דמכשרי' באמה להנשא לכהונה מכשרי' נמי בבתה. פוסל בבתה, כיון דלא הוה ל(י)ה חזקה דכשרות.
<h2>דף יד.</h2>
אין מינאי, אמת ממני הוא. ועוד, אפילו לא יהיה מודה איהי מהימנא כר"ג, וא"ת והא אמרי' עד כאן לא קאמר ר"ג אלא בריא ושמא אבל בריא ובריא לא אמר והאי בריא ובריא הוא דהוא אומר בטענת בריא לאו מינאי הוא, י"ל ה"מ בתרי בבי קמייתא דאית בהו ממונא דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה משום הכי בריא ובריא לא אמרינן אבל לענין אסורא דלית בהו צד ממונא אר"ג מהימנא אפילו בריא ובריא. ובהא כי לא מודה וכו', והכא רוב פסולין הן דהא כולי עלמא אסירי עלה חוץ מן הארוס. ולטעמיך וכו', והכא דיעבד הוא שהרי נולד זה הולד הילכך אין לנו לאוסרו בספק דאיהי מהימנא.
<h2>דף יד:</h2>
אמר ר' יוסי מעשה בתינוקת [וכו'] מן העין, מן המעין. אם רוב בני העיר משיאין בנותיהן, כלומר כשרין להשיא בנותיהן [ו]אלמנות[יהן] לכהונה לפי שאין רוב העיר (העיר) מן הפוסלין אשה בביאתן לכהונה אף זו תינשא לכהונה, ובגמ' מקשי ר' יוחנן בן נורי אמר כמאן אי כר"ג [אפילו ברוב פסולין נמי מכשר] אי כר' יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסול, ומשני לעולם כר' יהושע ודקאמרת אמאי סגי ברוב העיר הא אמרי' בברייתא בשעת קרונות היה מעשה זה כלומר באותה שעה סיעה של בני אדם כשרים היתה עוברת דהיינו תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה ובתרי רובי אפילו ר' יהושע מודה דכשירה לכהונה.
<h2>דף טו.</h2>
בקרונא של צפורי היה מעשה, כלומר ביום השוק שסיעות ושיירות באות ממקום אחר וכר' ינאי דהשתא איכא רוב סיעה ורוב העיר. בשעת קרונות, שהשיירות באות לעיר דאע"פ שצפורי היא עיר שרובה משיאין לכהונה אפילו הכי בעי' סיעה אחרת של כשרין שתכנס שם.
<h2>דף טו:</h2>
האשה שנתארמלה או שנתגרשה, והיא תובעת כתוב(ה)[ת] בתולה. והוא אומר אנתגרשה קאי ולאלמנה היורשין אומרים לה אלמנה נשאך אבינו אין לך אלא מנה, ומיירי במקום שאין כותבין כתובה. אם יש עדים, על נשואיה שיצתה מבית אביה לבית בעלה. בהינומא, מפרש בגמ' תנורא דאסא חופה של הדס עגולה כתנור. ראשה פרוע, שער על כתפיה כך היו נוהגין לה להוציאה מבית אביה לבית החתונה. אף חלוק קליות, רגילין היו לחלק קליות לתינוקות בנשואי הבתולות כשהשבלין לחים מייבשין אותן בתנור והן מתוקין לעולם וטעמא דיש לה עדים הוא דגביא מאתים הא לא מיתייא ראיה בעל מהימן לא מיבעיא אליבא דר' יהושע דאמר בפ"ק לא מפיה אנו [חיין] דבעל נאמן מאי טעמא דאוקים ממונא בחזקת מריה אלא אפילו לר"ג נמי בעל מהימן דאלו התם בריא ושמא הוי ובריא ושמא בריא עדיף ומשום הכי איהי מהימנא אבל הכא כשהבעל טוען בטענת בריא אלמנה נשאתיך אי נמי היורשין טוענין בשם אביהם כך צונו אבא שאלמנה נשאך הילכך בעל מהימן ואע"ג דאיהי נמי בריא בעל מהימן דאמרי' אוקים ממונא בחזקת מריה. אבל משום מגו דאי בעי אמר פרעתי הכל כי (לא) אמר לא פרעתי כלום אבל אינ(ו)[י] חייב אלא מנה ליהמניה הכא ליכא מגו דהא אנתגרשה לא יכיל למימר פרעתי דהא תנן [לקמן פ"ח ע"ב] הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אי נמי אפילו נתארמלה דבמקום שאין כותבין כתובה עסיקינן הילכך לא יכיל למימר פרעתי מאחר שאין בידו שובר.
ומודה ר' יהושע וכו', אמגו דפ"ק [י"ב ע"ב] קאי וקאמר אע"ג דפליג[נ]א במגו דהתם אבל במגו דהכא מודינא לך דאלו התם הבעל תובע אותה בדין תחלה הילכך לא מהימנינן בשום מגו אבל הכא שהוא מכניס ע[צ]מו בדבר שלא היה אדם תובעו כלל בתחלה אי לאו דקושטא הוא לכל מי שהוא אומר לא היה מכניס עצמו בחשד לומר לו של אביך היה ולקחתיה ממנו הילכך מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל אם יש עדים שהוא של אביו, כלומר שאינו יודע שהיתה של אביו מפי[ו] של זה המחזיק אלא מחמת עדים הילכך שוב אינו נאמן לומר בשום טענה אפילו הוה שייך למימר ביה מגו כדאמרי' בפ"ק.
<h2>דף טז.</h2>
טעמא דאיכא עדים, שיצתה בהינומה. הא ליכא עדים הבעל מהימן, ולא אמרי' הואיל ומספקא לן על יום נשואיה אם בתולה היתה אם בעולה היתה נימא העמד אותה על חזק' קודם לכן ומתחלה היתה בתולה אלא אמרי' המוציא מחברו עליו הראיה כיון דטענת הבעל נמי בבריא כמו שהאשה טוענת בטענת בריא ואפילו לר"ג דאמר בפ"ק [י"ב ע"ב] דאיהי מהימנא ה"מ בבריא ושמא אבל בבריא ובריא לא אמר אלא אזלינן לכלל הגדול הנאמר בדיני ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף טז:</h2>
כיצד מרקדין לפני כלה, כלומר מה אומרים לפניה בשעה שמרקדין לפניה. [י"ז ע"א] כמות שהיא, כלומר לפי יפיה לפי חשיבותה מקלסין אותה. וב"ה לכל כלה שבעולם אומ' כלה נאה וחסודה כלומר חסודה חוט של חסד משוך עליה. מכאן אמרו, מדברי ב"ה שאמרו שמשבחה אפילו אין בה. תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, לעשות כל איש ואיש כרצונו. כדי לחבבה, כשרואה שהכל מסתכלין בה נכנס יפיה בלבו.
<h2>דף יז.</h2>
מעבירין, כשהכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה וכו' ונושאי המטה יוצאין ובזו ובזו אכלוסין הרבה ואינן רוצין להתעכב מעבירין את המת דרך אחרת כדי שלא לערבב שמחת חתן והכלה.
מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דכתי' [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, שימות הרבה הוזהרו ישראל שישימו עליהן כלומר שתהא אימתו עליהן הילכך אין כבודו מחול ולפיכך ריבה בהן הכתוב שימות הרבה שום תשים תרי. פרשת דרכים הוה, ולא נכר שעבר מלפניה אלא כאלו הוא צריך לפנות כל אותו הדרך ולא מחמת דחק.
שיפורי, מכריזין עליו לכבדו. נטילתה, של תורה ממנו כנתינתה בסיני היינו כשמת שנעשה חפשי מן התורה ותלמודו בטל. למאן דקרי, מקרא. ותני, משנה, אבל עדיין לא שנה לתלמידים. אבל דמתני, לאחרים. לית ליה שיעורא, ולמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו מתעסקים כדי קבורה בעלמא.
<h2>דף יח:</h2>
העדים שאמרו וכו', כלומר שהיו מעידים על חתימתן לקיים את השטר ואמרו פסולי עדות היינו כלומר קרובים או משחקים בקוביא. הרי אלו נאמנין, כיון דאין כתב ידן נכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כלומר כי היכי דמהימנת להו אהאי ניהימניה אהאי. יוצא ממקום אחר, כלומר שהם חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתבו בו הנפק ובא אותו שטר לב"ד עם זה וכתבו חתומין דומין של זה לשל זה תו אין הפה שאסר וכו' ואין נאמנין לומר פסולין היינו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ובגמ' מוקים להאי אנוסים היינו דאמרי' דנאמנין היכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע.
אנוסין היינו מחמת נפשות, כלומר שאם לא היינו חותמין כרצונו היה הורג אותנו דלא משוו לנפשייהו רשעים דעלייהו סמכינן ובתוך כדי דבור עקרו לסהדותייהו (אמרו) [נאמנים] שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אין אדם משים עצמו רשע, כלומר אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות.
<h2>דף יט.</h2>
שטר אמנה הוא זה, כלומר לא הלוהו כלום אלא כתבו לו ולכשיצטרך ילוה בו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו שאם לא ילוה לו אלא לאחר זמן הרבה דלא להוי מוקדם שלא ליטרוף שלא כדין ומסר לו זה השטר והאמינו שאם לא יצטרך ליטול המעות שיחזיר לו השטר והלוה טוען עכשו שלא הוצרך ליטול ממנו את המעות. כל כמיניה, והלא עדים חתומים בו וכתוב (בשטה) [בשטר] שלוה בפנינו. אלא דקאמרי עדים, כלומר שאומר שלא ראו ההלואה ממש אלא שכתב ומסר לו השטר בפנינו שאם יצטרך ללות ילוהו והאמינהו שלא יתבענו אלא אם כן ילוהו לו. אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר, כלומר דלאו עליה קא סמכינן. פשיטא, דלא מהימני דכיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהא עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ואי דאין כתב ידן [וכו'] אמאי לא מהימני, נימא הפה שאסר וכו'. שחב לאחרים, בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה ומפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבותם והוא אינו רוצה להגבותם חוב זה. ונתן לאשר אשם לו, ולא כתב לאשר הלווהו אלא לאשר אשם לו ואשם הוא הקרן כדאמרי' בהגוזל [ק"י ע"א] ומתרג' לדי הוא חב ליה כלומר יתן (ל)אותו למי שהלוה חייב לו, וא"ת הא קימא לן כשמואל דאמר [לקמן פ"ה ע"ב] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול אע"ג דחב לאחרים ונימא מגו דאי בעי מחיל ליה כי אמר שטר אמנה הוא נאמן, י"ל אם איתא דהאי שטר שטר אמנה הוא אמאי אינו מחזיר השטר ללוה אלא לאו ש"מ מדלא החזיר לו השטר אינו אומר באמת אלא האי דקאמר שטר אמנה רוצה לעשות תקלה לאחרים [אפילו] אם בשעה שהוא אומר אינו חייב לאחרים כלום אפילו הכי [אינו] נאמן דאמרי' מדלא החזיר לו השטר ש"מ דשקר הוא טוען ודעתו ללות מאחרים להפסידם.
כדרב כהנא, דאמר עולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע. [ע"ב] ואמר רב שישא בריה דרב אידי גרסי'. אעולה לא חתימי, הילכך כי אמרו חתמנו אין נאמנין להרשיע את עצמן.
<h2>דף יט:</h2>
ספר שאינו מוגה, תורה נביאים וכתובים. מוגה, מטעיות שלו.
אמנה היו דברינו, מפורש למעלה. מודעה היו דברינו, אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו אונסו והכרנו בו. אין נאמנין, דלא אתי על פה ומרע שטרא. מר בריה דרב אשי [וכו'] נאמנין וכו' האי ניתן ליכתב, כלומר מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל האנוס מאונסו, אמנה לא ניתן ליכתב דעולה הוא וכי אמרי חתמנו משוו לנפשיהו רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע.
תנאי היו דברינו, כלומר על תנאי מסרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים תנאו זה אומר לא קיים לי ואינו מכר והוא אומר למה אקיים מה שלא התניתי. נאמנין, דלא עקירותא דשטרא הוא דהא מודים שהשטר אמת הוא אלא שתנאי היה ביניהם וזו עדות אחרת הוא ודין הוא שיהו נאמנין. כי אתו לקמן, לקוחות שעידיהן מעידין שתנאי היה דבריהם אמרי' להו זילי קיימו תנאייכו לבעלים וחותו לדינא אם יעכב שוב את הקרקע. תרויהו בשטרא מעליא קא מסהדי, שניהם מעידין שהשטר אמת וכמות שהיה כתוב בשטר ובלא תנאי חתמוהו והאי דקאמר תנאי חד הוא ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומין בו. אי הכי אפילו תרויהו נמי אלא אמרי' וכו', אי הכי דכיון שהעיד על כתב ידו עשיתו לזה אחד ממקיימי השטר כמות שהוא כתוב בלא תנאי והוו להו עדים שנים ועדות אחרונה דברי אחד במקום שנים אפילו תרויהו נמי כי אמרי תנאי היו דברינו הוו להו מגידים וחוזרין ומגידים ואמאי אמר רב נחמן קיימו תנאייכו אלא אמרינן על כרחיך לאו חתימה מקויימת היא דכיון דתוך כדי דבור מסקי דבוריהו ואמרי אבל תנאי היה ביניהם אמרי הכי למעקר סהד[ות]יהו כלומר עקר עדותם באין להשלים ולומר לא חתמנו אלא ע"מ שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני דעדות בפני עצמה כי קיים חד נמי ואמר תנאי היה ביניהם להשלים עדותו בא לומר שלא [קיים] אלא ע"מ כן אם כן ליכא תרין חתומין בשטרא ונפסל השטר. והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע, ונפסל השטר כיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר.
משטר שקרא עליו ערער, כלומר שרצה הנתבע לפסלו. ומגבינן ביה, בתמיה. אמאי תרי ותרי נינהו, כלומר עידי השטר שנים ואלו שמעידים עליהם שפסולין היו באותה שעה שנים. [כ' ע"א] אלא אמר רב נחמן אין נאמנין דאוקי תרי (להכי) [לבהדי] כו' וממונא היכא דקיימא תיקום. בר שטיא זבין נכסי, מכר קרקעות. חלום, בריא והוי המכר מכר. ולא אמרן, דאוקים נכסיה בחזקת בר שטיא אלא דאית ליה בנכסים הללו חזקה דאבהתיה כלומר שהיו בודאי של אבותיו דחזקה מעליא הוא, אבל לית להו חזקה דאבהתיה אלא דנפשיה כלומר שקנאן הוא מאחרים והוחזק בידו אמרי' כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו.
<h2>דף כ.</h2>
אין מזימין את העדים אלא בפניהם, כלומר אם באו שנים ואמרו שראובן חייב לשמעון מנה שהלוהו בראש חדש ניסן ובאו שנים אחרים ואמרו שקר הם מעידים לפי שבכל אותו ראש חדש ניסן הם היו עמנו במקום אחר רחוק משם מהלך יומים או שלשה ואמרה תורה [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ומשלמים אותן עדים לו מנה ודוקא כשהזימום בפניהם ממש דכת' [שמות כ"א] והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו, אבל מכחישין את העדים לבטל עדותן אפילו שלא בפניהם כלומר דהזמה שלא בפניהם עדות הוא ברור לבטל עדותן והוו תרי ותרי ואוקים ממונא בחזקת מריה, אבל כשהיה ההזמה בפניהם ממש התורה האמינה האחרונים מן הראשונים לעולם ולא אמרי' תרי ותרי נינהו.
אין מקיימין את השטר מתוך השטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בב"ד, דאי לאו הוחזק בב"ד חיישינן שמא אמת הוא שהוא זייף גם אותו שטר אבל אם לא קרא עליו ערער לא בעי' הוחזק בב"ד ומקיימין ממנו אע"פ שאין עליו הנפק, ודוקא ביוצא מתחת ידי אחר אבל ביוצא מתחת ידי עצמו אמרי' בסמוך דלא מקיימין דחיישינן דילמא זיופי זייף. משתי שדות או משתי כתובות, כי היכי דליהווי תרי סהדי לכל חתימה ובשופי בלא ערער. זיופי זייף, הסתכל בכתב של אותן שטרות וכיון וחתם הוא בעצמו את השלישי דוגמת אותה חתימה.
כותב אדם עדותו, כלומר אם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה ומעיד על פי אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים. והוא שזוכרה מעצמו, כלומר שלא נצטרך לאותו כתב לכל אותו עדות אלא לרובו שגם הוא היה זוכר ראשי פרקים מן העדות ולאחר שראה נזכר מאליו הכל וקמ"ל שאע"פ [ש]תחלת זכרונו לא היה אלא על ידי פינקס אין בזה משום מפיהם ולא מפי כתבם ואע"פ שאין זוכרה מעצמו, אלא לאחר שראה בשטר נותן בלבו ונזכר הכל כשר דהא נזכר הכל שאם לא נזכר הוי מפיהם ולא מפי כתבם, מפורש הכל בהלכות הרב אלפסי ז"ל היטב.
לעצמו מאי, אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר. [ע"ב] ואי צורבא מרבנן הוא העד אפילו עצמו שהוא בעל דין מדכר ליה דצורבא מרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך עליה ואסהודי דצורבא מרבנן זריז הוא וירא חטא הוא. מחסם, תמה על רב אשי שהיה בא להעיד בדבר (אחד) [אחר] שאמר לו איני זוכר כלל.
<h2>דף כ:</h2>
זה אומר זה כתב ידי וכו' הרי אלו נאמנין, דהא איכא תרי סהדי דמסהדי אכל כתב וכתב. צריכין לצרף עמהן אחר, כלומר שיכיר כתב ידי שניהם דתרי בעינן על כל כתב וכתב דקסבר ר' כשהצריכו חכמים לקיים השטר בב"ד אין כוונתן לשאול להם אם ראו המעשה כמו שכתוב בשטר או לא שאם היה כן היה די בזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי כמו שהיה די בשעת מעשה אלא שואלין להן אם זה כתב ידן או לא הילכך צריך שנים על כל כתב וכתב כדין כל עדות דלא סגי בפחות משנים אבל חכמים סבירא להו על מנה שבשטר הן מעידין כלומר אנחנו ראינו המעשה וחתמנו הילכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי אדחבריה אלא אדנפשיה לחודיה.
<h2>דף כא.</h2>
כשתמצא לומר לדברי ר', כשתעמד על סוף דבריו תמצא דקסבר על כתב ידן בא להעיד כשמקיימים השטר בב"ד לפי' צריך שנים על כל כתב וכתב. לדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידין, כלומר אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הילכך אינהו גופיהו סגי ולא צריך חד מיניהו לאסהודי אדחבריה. וקימא לן כרבנן, דעל מנה שבשטר הן מעידין בין לקולא בין לחומרא לקולא כדאמרן במתני' היכא ששניהם בעולם זה יעיד זה (כתבי) [כתב ידי] וזה יעיד זה כתב ידי ודי לנו בזה להכשירו ולחומרא כמו שמפורש בסמוך דשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם צריך שנים מן השוק להעיד עליו ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל כתב יד של חבירו וליצרף אחר עמו שיעיד על שתיהן דכיון דעל מנה שבשטר הן מעידים תכף שאמר זה כתב ידי הוא העיד על פלגא דממונא וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק והעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אישתכח דכולי ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחציו על פיו של זה הילכך אין רשאי להעיד על חברו אלא יבאו שנים מן השוק ויעידו עליו. ואי ליכא, שנים שיכירו כתב המת אלא חד וזה העד [ה]חי נמי מכירה מאי נעביד. ליכתוב וכו', ליכתוב זה שנשאר בחיים. חתימות ידיה אחספא ונשדיה בבי דינא, (ויטול) [ויטלו] החתימה ויקיפוה אצל חתימתו שבשטר ומחזקי ב"ד ההיא שטרא מההוא חספא דלא צריך הוא לאסהודי אחתימות ידיה. וכתיב עלה מאי דבעי, כלומר למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה הימנו מנה כלומר יכתוב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני ואע"ג דלא מצי למיגבי ממשעבדי דהא לית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים אבל מבני חרי גבי.
עד ודיין מצטרפין, כלומר שטר חוב שכתוב בו הינפק וחתמו הדיינין על הינפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער עליו הלוה לומר מזוייף הוא ובא עד אחד מעידי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו מצטרפין דהא נמצא שיש לנו שני עדים דשטר זה כשר הוא. מאי מעליותא וכו' מאי דקא מסהד סהדא לא מסהיד דיינא, כלומר עידי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים הילכך ליכא אלא חד סהדא על הממון וחד סהדא על הקיום אלא ודאי לא מצטרפי ולא גבי בהאי שטרא כיון דלוה אינו מודה.
<h2>דף כא:</h2>
שלשה שישבו לקיים את השטר, ובלא העדת עדים שיעידו על כתב ידן לפי שהדיינין עצמן מכירין אותה ואחד אינו מכיר. עד שלא חתמו, השנים על ההינפק. מעידין, לפני השלישי שזהו כתב ידן של החתומים. וחותם, זה הדיין עמהן על מה שכותבין (בין) אשרנוהו וקיימנוהו לשטרא דנא במותב תלתא דאישתמודענא לחתימי דאית ביה דכיון שעדיין לא חתמו על ההינפק אינם נוגעין בדבר שהרי לא עשו דבר שלא כהוגן שירצו להחזיק דבריהם שלא יראו כשקרנין כשיאמרו במותב תלתא הוינא דאישתמודענא לחת[י]מות אלו, אבל משחתמו שוב אין מעידין לפני זה הדיין שאינו יודע לפי שהם להחזיק דבריהם מעידין ונוגעין בדבר הם שלא יראו כמוטעין שכתבו במותב תלתא הוינא שהכרנו חתימות אלו.
אשרתא, לשון חוזק הוא שמחזיקין את השטר וכותבין אשרנוהו. דאי כתיבא מקמי דנחזו סהדי וכו', כלומר עד שלא העידו על כתב ידן כתבו הדיינין במותב תלתא כחדא הוינא ונפק שטרא דנן קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני אחתימות ידיהו ואשרנוהו וקיימנוהו. פסולה דהא מיחזי כשיקרא, דהא אכתי לא אתו סהדי להעיד על חתימת העדים שתהא אמת.
ש"מ עד נעשה דיין, שהרי השנים האלו העידו על החתימה והן עצמן חותמין בהנפק. וש"מ דיינין המכירין אין צריכין להעיד בפניהם, שהרי אם היו כל השלשה מעידין לא היו צריכין להעיד בפניהם כלל אלא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה וידיעה. וש"מ כשאין מכירין צריכין להעיד בפני השלשה ולא סגי בקבלת עדות בפני השנים ויחתום השלישי אעפ"י שלא ראה ולא שמע אלא לאו ש"מ דצריכין כלם החתומים בהינפק לידע או מחמת עצמן או מחמת קבלת עדות.
וקרא ערער על האחד, כלומר שהוא גזלן. עד שלא חתמו, השנים הדיינין בשטר ההינפק. מעידין, על זה שהוא כשר. משחתמו, היו נוגעין בעדות שגנאי הוא להם שישבו עם גזלן בדין. [כ"ב ע"א] ומעידין עליו שהשיב את הגזילה אבל אי הוו טעני שלא גזל הוו תרי להדי תרי והוה ליה ספק פסול ואין מוציאין ממון על פי אלו האחרונים דבגזלנותא ליכא למימר אוקים גברא אחזקיה דהא אמרינן [ב"ב קס"ה ע"א] רוב העולם בגזל הילכך עדים המכחישין זה את זה (ו)אמרי' אוקים ממונא בחזקת מריה אבל כשמעידין שהשיב את הגזילה לא מקריא הכחשה דהא תרויהו איפשר דהוו.
<h2>דף כב.</h2>
אמרה טהורה אני, אמרה לבעלה נדה אני וחזרה ואמרה טהורה אני כלומר לא הייתי נדה כשאמרתי לך. אם נתנה אמתלא לדבריה, כלומר הייתי חולה באותה שעה הרבה ודחיתי אותך בדבר זה נאמנת. [ע"ב] לא עבד עובדא בנפשיה, פעם אחת אמרה לו כן היום ראיתי ונתנה אמתלא לדבריה ופרש ממנה שבעה ימים עד שטבלה.
ואי לאו ר' אבא דמן עכו, שהזכירה לו לאחר זמן. שכחתה, שכחתיה. ומת אחד מהן, עד שלא חתמו. צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי, דהא קיום השטר בשלשה והרואה שנים החתומין בו יאמר שבשנים קיימוהו. ואי כתיב ביה, שטרא דנן נפק קדמנא בבי דינא תוב לא צריך דלא מיקרי בי דינא בציר מתלתא. בי דינא דרבנא אשי, אורחא דמילתא נקט שהוא ראש ישיבה במתא מחסיא בימי רב נחמן בר יצחק דהוה מריה דשמע' דבודאי בי דינא דרב אשי לא עבד בתרין. ואמר לן רבנא אשי, לאיזדקוקי ולקיומיה דכיון דרב אשי גופיה הזקיקו איהו ודאי לתלתא.
האשה שאמרה אשת איש הייתי, כלומר שבאה ממקום אחר ולא היינו מכירים בה שהיתה אשת איש מעולם ובאה לפני ב"ד ואמרה דעו שנתקדשתי ונתגרשתי אחר כן ואין גיטה יוצא מתחת ידה נאמנת ומותרת לישראל שהפה שאסר הוא הפה [שהתיר היא] החזיקה באיסור והיא יכולה להתיר שאם תאמינה מזה האמן אותה גם מזה שאם לא היה אמת לא היתה מכנסת עצמה בחשד. נשביתי וטהורה אני, כלומר נשביתי לבין הגוים וסתם גוים פרוצים בעריות הן וטהורה אני שלא נבעלתי לגוי. נאמנת, ומותרת לכהן. ואם נודע מתחלה על ידי אחרים שכבר נשבית שוב אינה נאמנת להתיר עצמה לכהן אלא על פי עד אחד או אשה אחת כדלקמן. ואם משנשאת באו עדים, קאי בין ארישא בין אסיפא כלומר אם משנשאת באו עדים שהיתה אשת איש כבר או שבויה כבר והיא נשאת על פי עצמה שהתירוה ב"ד [כ]שאמרה גרושה אני [או] טהורה. הרי זו לא תצא, דבשבויה הקלו ובגרושה נמי לא תצא כדאמרי' בגמ' דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והאי תנא סבר לא שנא בפניו ולא שנא שלא בפניו אינה מעיזה.
<h2>דף כב:</h2>
הרי לא תנשא, דאוקי תרי להדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה שהיתה בחזקת אשת איש ואפילו הכי אם נשאת לא תצא דהא מוקמינן ליה בשנשאת לאחד מעידיה המעידים שמת דלית ליה שום ספיקא בעולם דבודאי הוא מת. ר' מנחם בר' יוסי אומר תצא, דקנסינן לה כיון שהיתה יודעת דאיכא עדים דאמרי לא מת לא הוה לה לאינסובי. בזמן שבאו עדים, דאמרי לא מת קודם שנשאת אבל אם נשאת תחלה ואחר כך באו עדים דאמרי לא מת לא תצא (דילמא) [דלא] קנסי לה [ד]הלא על פי ב"ד נשאת. מכדי תרי ותרי נינהו, שהרי באו עדים שאמרו לא מת. באשם תלוי קאי, כלומר מכל ביאות ש(ה)בעל קודם שבאו עדים שהיתה ספק אשת איש אבל לא קאמר מביאות שיבעול לאחר שיבאו עדים שיאמרו שלא מת שהרי היה מזיד מספק אשת איש ולאו בר מייתי אשם תלוי הוא אלא שבשעה שהוא אוכל הוא סבור שהיה מותר בודאי אבל אם כשאוכלה יש לו ספיקא אם דבר אסור הוא אם לאו לא סגי ליה באשם תלוי וכ"ש דאסור לבעול אותה על זה הספק. לאחד מעידיה, שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו אם עבד איסורא אם לאו אבל זה בריא לו. איהי גופה באשם תלוי קיימה, שהרי איהי אינה יודעת האמת. באומרת בריא לי, אין לבי נוקפי שברור לי שאלו היה קיים היה בא שכל כך היה אוהב אותי.
מיתה אינה יכולה מכחישתו, אם יבא בעלה אינה יכולה לומר מת אתה הילכך אי לאו דבריא לה שמת מירתתא ולא מינסבא. גרושין יכולה מכחישתו, אם יבא ויאמר לא גרשתיך והיא תאמר גרשתני הילכך אי שרית לה סמכה אהכחשה ומינסבא על פי עדים הללו מספק ולא מירתתא למידק שפיר. עכשיו מת, כלומר היום. מיתה ליכא לברורה אם אמרו נטבע בים או במים או אכלו ארי אין אנו יכולין לברר הדברים הילכך לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא כרבנן ובנשאת לאחד מעידיה. אחוי גיטיך, דבשעה פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי אלא ודאי שקרא קאמרה ואם נשאת תצא אפילו לאחד מעידיה.
<h2>דף כג.</h2>
תרויהו בפנויה קא מסהדי, לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה ובאשה פנויה לא מהימנינן עלה עד אחד אע"פ שיאמר נתקדשה בפני שני עדים ואפילו לא נשאת לאחד מעידיה שריא דהא לאו באשם תלוי קיימא. סופא וכו' תרויהו באשת איש קא מסהדי, כלומר לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת אשת איש היתה ועד אחד אומר שנתגרשה אינו נאמן להתירה. ואיפוך, כלומר תני ברישא אם נשאת תצא ואע"ג דתרויהו בפנויה קא מסהדי ובסופא אם נשאת לא תצא אע"ג דתרויהו באשת איש קא מסהדי. ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה, כדמפרש ואזיל שהיינו עומדין שם באותה חצר עצמה בבית אחד מן הבתים, ושמא תאמר הכחשה גמורה היא ואוקמי' איתתא אחזקתא דאם איתא דקדיש לה קלא אית ליה כדרך אשה המקודשת שמתופפין לפניה ושמחים (אותן) קמ"ל דאיפשר הוא דלא ידעי אע"פ שהם סמוכים להם. דעבידי אינשי דמקדשי בצנעה, היכא שאין שם כל אוהביו וכדי שלא יקדמנו אחר עד ש(אם)הוא מקדש אותה בעדים. דמגרשי בצנעה, שאינו רוצה לביישה כל כך ואפילו [הכי] לכתחלה לא תנשא משום (ו)לזות שפתים.
ויש לי עדים שטהורה אני, כלומר ויש לי עדים שהיו עמי שלא נתייחדתי עם הגוי. מתירין אותה מיד, והפה שאסר הוא הפה שהתיר עכשיו לנו שהרי לא ידענו אלא על פיה. ואחר כך באו עדים שנשבית, דהשתא לאו הפה שאסר הוא אפילו הכי לא תצא כיון שנשאת על פי ב"ד. ואם יש לה עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים מן הכהן הזה שנשאה תצא.
<h2>דף כג:</h2>
שתי נשים שנשבו, כלומר שנשבו בודאי לעין כל הילכך כל אחת ואחת מעידה על עצמה אינה נאמנת. אבל בזמן שהן מעידות זו על זו, כלומר שכל אחת ואחת אומרת חברתי טהורה. הרי אלו נאמנות, דבשבויה הקלו להאמין עד אחד ואפילו אשה דאינה נאמנת על הכל דבכל מקום שעד אחד נאמן אשה נמי נאמנת ולא חיישינן לגומלין כלומר לומר דעצה היתה ביניהן העידי את עלי ואני עליך.
וכן שני אנשים, שאע"פ שאין כל אחד ואחד נאמן על עצמו אבל כשהן מעידין זה על זה נאמנין ולא חיישינן לגומלין, ובברייתא מפרש דהא דאמרי' דעד אחד נאמן דוקא להאכילו בתרומה שהרי ביד העד להאכילו תרומה שלא בידיעתנו אבל להשיאו אשה כלומר שישא כהן ידוע בתו של זה בלא בדיקת ארבע אמהות כדאמרינן בעשרה יוחסין [ע"ו ע"א] אינו נאמן עד אחד אלא א"כ היו שנים עדים מעידים עליו. ור' יהודה פליג ואמר שאפילו להאכילו בתרומה אינו נאמן עד אחד עד שיהיו שנים מעידים על זה ושנים מעידים על זה ובמעלין מתרומה ליוחסין פליגי דרבנן סברי אין מעלין הילכך לא גזרי' האכילו בתרומה אטו יוחסין. א"ר (יוחנן) [אלעזר] אימתי במקום שיש עוררין, כלומר שיצא קול על אמו שהיא גרושה או חלוצה והרי הוא חלל הילכך צריך שנים לבטל את הקול שיצא על פי שנים ועדיפי הני בתראי מקמאי שהרי אין מוחזק באביו של זה דכהן גמור הילכך מוקמינן ליה אחזקתו. אבל במקום שאין עוררין, כלומר תרי אלא חד שהוציא קול שהוא בן גרושה סגי בעד אחד לבטל את הקול אי נמי אם לא נודע לנו מעולם אם ישראל אם כהן הוא כגון שבא מרחוק נאמן עד אחד להאכילו בתרומה ולא גזרי' דשמא מעלינן ליה ליוחסין. ר"ג וכו', פריך בגמ' ר"ג היינו ר' אליעזר דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר ר"ג דליהוי חד נאמן, ומשני דאיכא בינייהו היכא שבאו שנים עוררין עליו שהוציאוהו מחזקת אביו ואחר כך בא עד אחד ביום ראשון והעיד דכהן הוא ובא ביום שני נמי עד שני ואמר דכשר הוא שלא העידו בב"ד בבת אחת דר' אליעזר סבר לא מצרפי' להו והוי חד לגבי תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וזה שאומר במקום שיש עוררין אין מעלין לכהונה על פי עד אחד שבא ביום שני כיון שלא בא בבת אחת עם חבירו ור"ג סבר מצרפי' להו.
<h2>דף כו:</h2>
ובמצטרפין לעדות קמיפלגי, מפורש בפי' המשנה. עד שיראו שניהם כאחד, את העדות לאפוקי אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו. ואין עדותן מתקיימת בב"ד, להתקבל ואפילו ראו שניהם כאחד עד שיעידו בב"ד כאחד ופלוגתא אחריתי היא ולאו ר' יהושע בן קרחא קאמר ליה ו(ל)ר' אלעזר ור"ג בפלוגתא דר' נתן ורבנן פליגי. והלכתא כר' יהושע בן קרחא, בפלוגתא קמא. והלכתא כר' נתן, בפלוגתא בתרא.
האשה שנחבשה על ידי גוים על ידי ממון, כלומר שלא היה לו ממון לשלם ותפשו אשתו. מותרת לבעלה, דמרתתי להפסיד ממונן ואינן מפקירין אותה. על ידי נפשות, שהיתה נדונת למות אי נמי (ל)אחד מהן כיון שיודעת שבעלה הולך למות וכ"ש אם היא נתפשה בידיהם לדונה להריגה דבודאי מפקירין אותה וחיישי' שמא נתרצתה לאחד מהם וכשאירע להם נס שיצאו שניהם מתחת ידם אסורה לבעלה דרצון בישראל אסור דכתיב [במדבר ה'] והיא לא נתפשה, ובגמ' מוקים לה לרישא דאמרי' מותרת דוקא שיד ישראל תקיפא באומות שיראים לעשות שלא כדין שלא יפסידו ממונם אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפא על ישראל אפי' על ידי ממון אסורה לבעלה (שאם) [שהם] עושין בה שלא כדין ואינם יראים להפסיד ממונם.
לא שנו, דעל ידי ממון מותרת לבעלה. אלא שיד ישראל תקיפא על האומות, ויראים לעשות לה שלא כדין [שלא] יפסידו ממונן. תקיפא על עצמן, מכנה הוא שלא לפתוח פיו לשטן.
<h2>דף כז.</h2>
עיר שכבשה כרקום, כלומר מצור כדמתרג' [דברים כ'] ובנית מצור ותבני כרקומין. וכל כהנות שבתוכן פסולות לבעליהן, דאשת כהן אסורה באונס. ואם יש להן עדים הרי אלו נאמנין, דבשבויה הקלו להאמין עד אחד ואפילו אשה הוא ומלטה נפשה לגבי שבאי. ואין אדם נאמן על ידי עצמו, כיון שידוע שנשבו.
אם יש שם מחבוא אחת, כולהו שריין לכהן לכתחלה דתרי ספיקי איכא במילתא חדא דדילמא נחבאה שם ולא נודעה לליסטים ואם תימצא לומר לא נחבאה דילמא לא נטמאה דסתם שבויה מנוולה נפשה לגבי שבאי ותרי ספיקי אפילו בדאורייתא לקולא.
<h2>דף כז:</h2>
מה לי לשקר וכו', כלומר אי לאו דקושטא קאמר לא היתה מכנסת עצמה בזה החשד דהא מציא למטען טענה מעליתא לומר נחבאתי וטהורה היא לדברי הכל ואע"ג דאמרי' מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן הכא ליכא עדים דאפילו לא נחבאת אינו דבר פשוט שנטמאת.
וה"מ בשבויה, כלומר הא דשרינן ליה לעמוד בחצר אחת בעדים דוקא בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי הילכך לא גזרינן דאפילו תימא שאם יבא עליה בעלה לא הוי חלל עד שיבאו עידי טומאה ודאי דכיון דאיסורא דרבנן היא הולד כשר כדאמרי' גבי נטען אע"ג דמפקינן ליה מיניה דבעל אם עבר ונשאה ה"מ היכא דלא נתעברה אבל אם נתעברה אין לנו להוציאה מיניה כי היכי דליאלמוה לקלא ויפסל זרעה והכי אמרינן ביבמות בפ' כיצד אשת אחיו [כ"ד ע"ב] דהיא כשרה וולדה כשר וכופין אותו להוציא. אבל בגרושה, לכהן (אוסרה) [אסורה] לדור בכל השכונה אפילו בעדים שאם חס ושלום יבעלנה אחר גרושין הוי חלל ודאי.
ואי שפחה דידה לא מהימנא, דשפחה דידה כגופה ותרתי נמי עבדא לא מיבעיא בדבר שהוא ריעות לגבירתה כגון גבי גט ישן [גיטין ע"ג ע"א] שאסור(ה) להתיחד עמה בעלה אלא בעדים ואפילו עבד או שפחה אבל שפחה דידה לא מהימנא דמיחזיא חזיא בקלקול (חברתה) [גבירתה] ושתקה אלא אפילו (הכי) בשבויה דשתיקותא דשפחה אסרתה לגבירתה דכל [כ]מה שאינה מעידה לומר טהורה מחזקינן לה בטמאה אלא אפילו כי אתיא ומסהדא נמי כי אתיא לא מהימנא דתרתי עבדה בשביל אהבת גבירתה דשתקא אי נמי אתיא ומשקרא בב"ד ואינה נאמנת לעולם אלא במסיחה לפי תומה.
המעון הזה, שבועה היא. לא זזה ידה, על אשתו היה מעיד ואמרו שאינו נאמן דאשתו כגופו ואין אדם מעיד על ידי עצמו כיון שבידוע הוא ששלטה עליהם יד אומות העולם.
<h2>דף כח.</h2>
לא מזדקיקנן להו, כלומר אין אנו שומעין טענותיהן עד שתשלח האשה האפטרופוס לתבוע זכותה מן הבעל ממה שהיו לה נכסים על מנת שאין לבעלה רשות בהן אי נמי מנכסי מלוג משעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות. תנא באבל רבתי, מסכתא היא וקורין אותה מסכת שמחות וזו היא משנה ראשונה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. בד"א, ד(ב)לא תדור בשכונתו. בשנתגרשה מן הנשואין, שהיא מכרת בקריצותיו וברמיזותיו. [אבל גייסי בהדדי, שמכירין זה את זה בקריצות וברמיזות] אפילו מן האירוסין נפרעת על ידי אחר.
ואלו נאמנין להעיד בגדלן וכו' זה כתב ידו של אבא, ומקיימין השטר על פיו ואע"פ שמת אביו בעוד שזה קטן, ומפרש בגמ' והוא שיש גדול עמו דקיימא לן דלקיום שטרות בפחות מתרי סהדי על כל חתימה וחתימה לא סגי וקמ"ל דלא מכשרי' בעדות תרתי קטנים אלא באחד גדול ואחד קטן. זה כתב ידו של אחי, וצריכי דאי אשמעי' אביו משום דשכיח גביה ובקי ביה ובריא הוא בעדותו אבל רבו אימא לא ואי אשמעי' רבו משום דאית ליה אימתיה אבל אביו אימא לא ואי אשמעי' הני תרתי אביו דשכיח גביה ובקי הוא ובריא בעדותו רבו דאית ליה אימתיה אבל אחיו דלא הא ולא הא אימא לא קמ"ל דכיון דקיום שטרות מדרבנן היא הימנוה רבנן בדרבנן כלומר כל קיום שטרות מדרבנן דמדאורייתא לא בעי קיום דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הימנוה רבנן בדרבנן בדבר שהוא מדבריהם האמינום ואין זה עוקר דבר מן התורה אלא הם אמרו והם אמרו הם הצריכו עדות והם הכשירו את אלה.
שיצתה בהינומה, והוא סימן שנשאת בתולה וכתובתה מאתים והימנוה רבנן דרוב נשים בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא הוא כלומר אין הדבר צריך עדות אלא לפרסם שיצא הדין לאור בלא גמגום.
יוצא מבית הספר, כשהיינו למדים יחד תינוקות בבית רבן. לאכל בתרומה, דוקא בתרומה דרבנן והימנוה רבנן בדרבנן. ושהיה חולק עמנו על הגורן, כלומר שזה המעיד הוא כהן ידוע ומעיד זה שבקטנותו היה זה הולך עמו ועם אביו בגורן ורואה שהיה נוטל גם הוא חלק עמהן וקסבר האי תנא שאין חולקין תרומה בגורן לעבד כהן אלא א"כ רבו עמו הילכך ליכא למיחש שמא עבד כהן הוה.
שהמקום הזה בית הפרס הוא, כלומר דקימא לן [אהלות פי"ז מ"א] החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה שכך שערו חכמים שהמחרישה מוליכה את עצמות המת ואע"ג דעצם כשעורה לא מטמא באהל חיישי' דילמא נגע או מסיט אותו עצם וקימא לן דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואם זה מעיד שנידש על ידי אדם כלומר דישה רבה ברגלים הרבה מהימנינן ליה ומטהרינן ליה דקיימא לן [פסחים צ"ב ע"ב] שדה שנחרש בו קבר ונדש אחר כן טהור ואי אפשר לעצם כשעורה שיהא נדש הרבה שלא יהא מכותת לגמרי או נדבק בפרסות הרגלים והוליכוהו למקום אחר דהא מדרבנן הוא דמדאורייתא לא היה לנו לחוש לכלום דבודאי כל העצמות המדובקות מכתתין לפחות מכשיעור בהולכת המחרישה אותם מאה אמה וחכמים חששו שמא נשתייר שם עצם כשעורה הילכך כשמעיד זה העד מה שראה בקטנותו שנידש מהימנינן ליה ואם עבר עליו נזיר ועושה פסח מטהרינן ליה דהימנוה רבנן בדרבנן.
אבל אין נאמנין לו וכו', דאפוקי ממונא הוא ובעינן עדותא מעליתא. מעמד ומספד, כלומר היה לו כאן בהספד מתיו (ו)כשהוא מוליכ(י)ן לבית הקברות שלו ולעשות שם מושבות ומעמדות שהיו עושין שבעה למת. וכתובה אע"ג דממונא הוא היינו טעמא דנאמן משום דרוב נשים בתולות נשאות וגלויי מילתא בעלמא היא.
אסור לאדם ללמד לעבדו תורה, משום שנאמר [תהלים קמ"ז] מגיד דבריו ליעקב כיעקב שאינו מחוסר גט חירות.
<h2>דף כח:</h2>
קסבר תחומין דרבנן, כל תחומין בין מאלפים בין תחומין כפי מחנה ישראל שהם שנים עשר מיל דאי הוה הפרש בדבר כמו שכתב הרב אלפאסי ז"ל בעירובין הוה מפרש דבריו היטב היטב כי היכי דלא ניתו דרי בתראי ואיקבעו הלכה למעשה.
<h2>דף כט.</h2>
אלו נערות שיש להן קנס וכו', כלומר אלו נערות פסולות שיש להן קנס וכ"ש כשרות דוקא נערות דהיינו משהביאה שתי שערות עד שתבגר והם ששה חדשים בין נערות לבגרות אבל קטנה לדברי ר' מאיר ובוגרת לדברי הכל אין להם קנס. שיש להן קנס, אם אנסה אדם נותן לאביה חמשים כסף כדכתיב [דברים כ"ב] ונתן האיש השוכב עמה. הבא על הממזרת, ובגמ' מקשי והא קימא לן דאינו לוקה ומשלם ואפילו לא אתרו ביה דכיון דכי אתרו ביה פטור מדכתיב [שם כ"ה] כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות כי לא אתרו ביה נמי פטור, ומוקים לה כר' מאיר דאית ליה לוקה ומשלם. ועל הנתינה, נתינה מן הגבעונים והיא אסורה לבא בקהל דדוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות [ע"ח ע"ב] ועל שם ויתנם יהושע חוטבי עצים וגו' [יהושע ט'] קרו להו נתינים. כותית, קסבר כותים גירי אריות הם וישנם בלאו דלא תתחתן בם. ועל השבויה, כלומר ישראלית שנפדת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דבחזקת בתולה היא שאפילו נבעלה בשביה בתוליה חוזרין. וגיורת שנתגיירה עם אביה או על דעת ב"ד. הבא על אחותו, שהן חייבי כריתות. ועל אשת אחיו, כלומר שקדשה אחיו וגרשה שאם לא גרשה יש בה מיתת ב"ד ואינו מת ומשלם, אי נמי שמת אחיו ויש לו בנים ולא רמיא קמיה לייבום. ועל אשת אחי אביו, שנתקדשה לו וגרשה דליכא משום אשת איש אע"פ שהם (שהכרת) [בהכרת] סבירא לן דהוה כרת ומשלם כיון שאין שתי הרשעיות על ידי אדם ועוד שאם עשה תשובה [ב"ד] של מעלה מוחלין להם וליכא אלא רשעה אחת.
כל מקום שיש מכר, מפורש בפירוש המשנה. [כלומר מבת ג' שנים ויום אחד], ומשום הכי נקט בת שלש שנים משום ביאה אבל לימכר מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות.
<h2>דף כט:</h2>
אשה הראויה לו, ואמאי יש קנס לנערות פסולות. הכי גרסינן אמר ריש לקיש נער נערה הנערה, באונס כתיב [דברים כ"ב] כי ימצא איש נערה בתולה וגו' וכתיב בתריה ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ודרשינן נערה יתירה וה"א יתירה דהנערה דמצי למכתב ונתן לאביה. חד לגופיה, כלומר לכשרה.
<h2>דף לו.</h2>
החרשת והשוטה, לפי שאינן בנות דעה ומי שמוצא אותן בועלן הילכך בחזקת בעולה כנסה. בוגרת, בתוליה כלים מאליהם וכ"ש מוכת עץ אם יודע ליה בשעה שקדשה שמוכת עץ היא שאין לנו לטעון טענת בתולים, וא"ת הכא משמע דחרשת יש לה כתובה מדקאמר אין להם טענת בתולים ויש להם כתובה מאתים וה(ו)א ביבמות בפ' חרש שנשא פקחת [קי"ג ע"א] קאמרי' מאי טעמא לא תקינו לחרשת כתובה ומשני דא"כ מימנעי ולא נסבי לה, ויש לומר דמיירי בכתב לה איהו ולא מצי למימר כי כתב לה כתובה על דעת כן שתהא בתולה דבודאי בחזקת בעולה כתב לה מאתים ומתנה הוא שנתן לה. סומא ואילונית, בנות דעה נינהו וקיימי בחזקת בתולה והאי אילונית מיירי בעוד שהיא עומדת באותן ששה חדשים העומדין בין קטנה ובוגרת ונולדו לה סימני אילונית שאם עברו אותן ששה חדשים כבר נכנסו לה ימי בגרות והא אמרי' דבוגרת אין לה טענת בתולים. נותנין לה לילה ראשונה, ובועל כמה בעילות ותלינן כל אותן דמים בדם בתולים אלמא אית לה בתולים לבוגרת דאי לא לא הוה בעי למיתב לה אלא בעילת מצוה לחודיה. הכי גרסינן אי דקא טעין טענת פתח פתוח, כלומר אי אמר בעלתי ולא מצאתי דם טעניתא מעליתא היא ולכל בוגרת יש לה דם בתולים והא דקתני אין לה טענת בתולים מיירי דקא טעין ואמר פתח פתוח מצאתי ודם לא בדקתי אם נמצא בה או לא דלאו טענתא מעליתא היא דסתם בוגרת אין רחמה צר ודומה לו כאלו הוא פתח פתוח ובוגרת וקטנה טענה מעליתא היא כדאמרינן בפ' קמ' [י' ע"א] ואע"פ שאין יכול לברר דבריו בפנינו אמרי' חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ובהלכות הרב אלפסי ז"ל גריס בענין אחר.
<h2>דף לו:</h2>
והיוצאה משום שם רע, קס"ד שלא מצא לה בתולים ולקמן פריך בת סקילה היא ומתרץ שיצא עליה שם רע בילדותה קודם שנאנסה אין לה קנס דמצי טעין האונס לא היתה בתולה והמוציא מחברו עליו הראיה. דאמרי תרי לדידן תבעה לן באיסורא, וכיון דשכיחי פרוצים בעולם ויש לנו עדים שהיתה מחזרת אחר הרבה אנשים ובודאי מצאה ששמעו לה.
האי שטרא ריעה, שיצא עליה שום זיוף. כגון דאמרי בתרי לדידן אמר לן זייפו לי האי שטרא, ואע"ג דאיהו הוחזק כל ישראל לא הוחזק[ו] ולא מצא אדם שישמע אפילו הכי אמרינן זיופי זייף כלומר הוא עצמו למד לכוין כתב הדומה לכתב ידי העדים שחתם בה.
ואלו שאין להן קנס יתרות מבת שלש שנים וכו', דכיון שראויה לביאה בחזקת הפקר הן ונבעלו בגיותן, וכן שבויה שנשבית. (הוי) [הרי היא] בקדושתה, כלומר ויש לה קנס ואם היא בת כהן אוכלת בתרומה וכן אשת כהן אינה נאסרת עליו. לא יהיה אסון ענוש יענש, משמע הא אם יהיה אסון לא יענש.
הפודה את השבויה, כלומר (ל)כהן הפודה מממונו את השבויה ומעיד בה שלא נתיחדה עם השבאי כלל. ישאנה, לכתחלה דאי לאו דקים ליה בגווה דטהורה היא לא שדי זוזי בכדי שהרי לישאנה פדאה. מעיד בה כדי שלא ישאנה, כלומר שאינו פודה מממונו אלא מממון אחרים לא ישאנה לכתחלה שמא עיניו נתן בה.
<h2>דף לח.</h2>
נערה שנתארסה ונתגרשה, דאלו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואינו מת ומשלם. אין לה קנס, דדרשינן אשר לא אורשה הא אורסה מעולם אין לה קנס כלל כי היכי דדרשינן בתולה ולא בעולה נערה ולא בוגרת, ור' עקיבא דריש אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה.
<h2>דף לח:</h2>
יש בגר בקבר, כלומר בא עליה בקטנותה ונתעברה וילדה ומתה בנערותה ועד שלא עמד בדין הגיע זמן בגרותה.
<h2>דף לט.</h2>
המפתה נותן שלשה [וכו'] בשת ופגם, מפרש להו לקמן ואע"ג דמפותה היא ומדעתה עבד יש בשת לאביה ולכל משפחתה ועוד שאינה יכולה למחול חוב שיש לאביה על המפתה. האונס נותן מיד, כלומר לאביה אע"פ שכונסה ואין לו רשות לגרשה כדכתיב [דברים כ"ב] לו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ומפרש בברייתא דכשיוצאה אם היא רוצה להתגרש או שמת אין לה עליו כלום דיצא כסף קנסה שנתן לאביה במקום כתובתה דלא תקינו רבנן כתובה לאשה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא כיון דלא מצי מגרש לה לא תקינו. ומפתה לכשיוציא, ואקשינן בגמ' אשתו היא ומפרק תני לכשלא יכנוס כלומר דאם כונסה אין נותן קנס כדכתיב [שמות כ"ב] מהר ימהרנה לו ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול באונס כתיב [דברים שם] ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה כלומר דתרתי קנסי רמא רחמנא עליה. האונס שותה בעציצו, בכלי שבחר בו לשתות בו ר"ל על כרחו ישאנה אפילו חגרת ואפילו סומא ואינו יכול לשלחה כל ימיו. ומפתה אם רצה להוציא יוציא, דהא מתחלה יכול למאן בה שלא ישאנה, ומפרש בברייתא דמפותה יש לה כתובה מנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ותכף שנשאה נפטר מכסף קנסה אע"פ שהוא שוה יותר מכתובתה שאינה אלא מנה של כסף מדינה והוא חצי דינר זהב שהוא עשרים וחמשה כסף צורי דכל כסף מדינה הוא שמינית מכסף צורי.
<h2>דף לט:</h2>
וכי אשתו היא כבר, דקאמר לכשיוציא. לכשלא יכנוס, שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו שלשתן יכולין לעכב אבל יכניסה נפטר מידי קנס ודוקא קנס של חמשים כסף אבל בשת ופגם נותן מיד לאבי הנערה שהרי אפילו אם נשאה אי מבייש לה בעלה או חביל לה חייב לשלם לה הכא נמי משלם לאביה שהיא אינה יכולה למחול זכות אביה אבל כשהיא יתומה פטור מלשלם כלום לפי שהקנס והבשת והפגם הכל לעצמה וכיון דמדעת עצמה עבד (מלי) [מחלה] ליה הכל. אע"פ שאמרו אונס נותן מיד, לאביה. וכשתצא היא, כלומר שתתרצה בגרושין אין לה עליו כלום ולא אמרינן למה תפסיד האשה בשביל אביה אפילו הכי אין לה עליו כלום דמאי טעמא תקון רבנן כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא אין קלה בעיניו דהא כתיב [דברים כ"ב] לא יוכל לשלחה כל ימיו אבל במפותה כיון דהכניס לה נפטר מידי הקנס ומפסיד אביה הקנס אבל לדידה יש כתובה דהא מצי מגרש לה כל זמן שירצה וכתובתה מנה של כסף מדינה.
<h2>דף מ.</h2>
וניתי עשה, כלומר עשה דלו תהיה לאשה. ולידחי לא תעשה, דאינה ראויה לבא בקהל כגון ממזרת. מילה בצרעת, דאותו עשה של קיימא הוא לכל בן ברית שאין לו שום צד שיכול לבטלו אבל עשה דלו תהיה לאשה אי אמרה היא או אביה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל הילכך אין בו כח לבטל לא תעשה אע"ג דקאמרה בעינא ליה.
יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב והמפתה פטור, דכיון דיתומה היא וקנסה שלה היא אונס (ב)[ד]בעל כרחה עביד משלם ארבעה דברים ומפתה דמדעתה נתפתתה לו פטור והאי דנקט נתארסה ונתגרשה בא לסתום כר' עקיבא דכל נערה שנתארסה ונתגרשה אע"פ שיש לה עדיין אב [יש לה קנס וקנסה לעצמה].
אי זהו בשת הכל לפי המבייש, כלומר אדם בינוני המבייש בשתו קשה מאדם חשוב המבייש. והמתבייש, לפי חשיבותו גדול בשתו. פגם רואין אותה כאלו היא שפחה, ומפרש בגמרא מי שיש לו עבד שדעתו נוחה הימנו הרבה והוא רוצה להשיאו אשה וכמה יקנה שפחה בתולה יותר משפחה בעולה כדי להטעים עבדו טעם בתולה ולפי אותו שיעור יתן זה לאביה. קנס, דהיינו חמשים כסף שוה לעני ולעשיר.
<h2>דף מ:</h2>
קורת רוח, שהיה זהיר בעבודתו ואף הוא רוצה לעשות לו קורת רוח להטעימו טעם בתולים.
כל מקום שיש מכר, כלומר שיכול האב למכור בתו דהיינו בקטנותה. אין לה (בה) קנס, דסבירא ליה לר' מאיר דקטנה אין לה קנס. וכל מקום שיש קנס, דהיינו משהיא נערה. אין מכר, דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת מה מכורה כבר יוצאה דכתיב [שמות כ"א] ויצאה חנם אין כסף ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות (עכשיו) ש[אינה] מכורה דין הוא שלא תמכר. בוגרת לא מכר ולא קנס, דהא כתיב נערה ולא בוגרת וכ"ש מכר דמה מי שמכורה כבר יוצאה מי שאינה מכורה דין הוא שלא תמכר.
ודוקא אנוסה בוגרת, דיש לה בשת ופגם. אבל מפותה, [אע"ג] דיש בשת לפגם משפחה כיון דאיהי ביישה עצמה ועיקר ממון הבשת דידה הוי כיון דבוגרת היא הילכך פטור מכלום [אף] דלא בעי לכנוס אותה.
כל מקום שיש מכר, מפורש בפירוש המשנה. [כלומר מבת ג' שנים ויום אחד], ומשום הכי נקט בת שלש שנים משום ביאה אבל לימכר מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות.
<h2>דף מא.</h2>
האומר פתיתי בת פלוני [משלם] בשת ופגם על פי עצמו דהא ממונא הוא. ואינו משלם קנס, בבבא קמא [ע"ה ע"א] נפקא לן מודה בקנס פטור מאשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו, ובגמ' פריך אמאי לא תני אנסתי, ומשני דרבותא קמ"ל לא מיבעיא אנסתי דניהימניה דהא לא פגים ל(י)ה כלומר אין לעז של אנוסה גדול כשל מפותה וכיון דלא פגם דילה הוא מהימנינן ליה למשקל מיניה בשת ופגם על פיו אבל פתיתי דפגים לה אימר לא ליהמניה להחזיק את הלעז לא כל הימנו להוציא לעז עליה ואע"ג דניחא ליה לאב להאמין דילמא לא ניחא להו לבני משפחה קמ"ל דליהימניה.
תשלומי כפל, בדבר שאין בו רוח חיים אי נמי בדבר שיש בו רוח חיים היכא שלא טבח ושלא מכר.
המית שורי את פלוני, במועד מיירי דמשלם כופר וקסבר האי תנא דכופרא ממונא. או שורו של פלוני, ומשלם נזק שלם דממונא מעליא הוא. המית שורי עבדו של פלוני. שלשים של עבד דקנסא הן דעבד נוקב מרגליות שלשים ועבד מוכה שחין שלשים. זה הכלל כל המשלם יותר ממה שהזיק, כגון נגיחת עבד וכן אונס וכן מפתה ומוציא שם רע ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה.
<h2>דף מא:</h2>
נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה לאביה, כלומר בשתה ואע"פ שיכניסנה וקנסה אם לא ישאנה אבל אם ישאנה פטור מקנס כמו שפירשתי בפרק ואלו נערות [ל"ט ע"ב]. והצער בתפושה, כלומר שלשתן וגם הצער באנוסה אבל מפותה לית לה צער כיון דמדעתה עבד, והאי דקאמר תפושה ולא קאמר אנוסה לישנא דקרא נקט דכתיב גבי אונס [דברים כ"ב] ותפשה ושכב עמה, וה"ה דלא הוה צריך למיתני הא דהא תני לה בפירקין דלעיל [ל"ט ע"א] המפתה נותן שלשה דברים מוסף עליהן אונס שנותן את הצער אלא משום פלוגתא דר' שמעון ורבנן דפליגי בעמד בדין דלר' שמעון לעצמה כיון שלא הספיק לגבות ולרבנן לאביה כיון דעמד בדין משום הכי איצטריך להתחיל באותו ענין.
עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אביה, שהרי נתחייב מיד האונס והמפתה וזכה בהן האב ואפילו הוא מודה מכאן ואילך לא הוה מיפטר כיון שהביא האב עדים. מת האב הרי הן של אחין, דמכח אביהן הם יורשין אלו הארבעה דברים כשאר נכסים וקרקעות שיורשין ממנו ואם לא עמדה בדין הרי הן של עצמה דכל זמן שלא עמד בדין ולא זכה בהן כלל אינו נקרא ממונו שיוכל להורישו לבניו כדמוכחינן בגמ' דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו דכתיב [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא זכות בנותיכם לבניכם הילכך הרי היא של עצמה, ודוקא הקנס [הוא] דהוי לעצמה שהעמידתו בדין כיון דאי הוה מודה מיפטר אבל בשת ופגם דממונא הוא אע"פ שלא העמידו האב בדין זכה בהו מיד וממונא הוא להוריש לבניו.
עמדה בדין עד שלא בגרה וכו' לא הספיקה וכו' עד שבגרה הרי היא של עצמה, דהא כתיב גבי קנס ונתן לאבי הנערה מלמד שלא זכתה תורה אלא משעת נתינה והעמדה בדין כשעת נתינה דמי, ור' שמעון פליג ואמר דנתינה גמורה בעינן ולא סגי בהעמדה בדין לחודיה וכי היכי דפליג ר' שמעון במת האב ה"ה דפליג אם לא הספיק לגבות עד שבגרה הרי הן של עצמה.
<h2>דף מג.</h2>
בעא מיניה רבינא מרב ששת בת הנזונית וכו', כלומר מי שמת והניח בנים ובנות הבנים יירשו והבנות נזונות עד שתלקחן לגוברין מעשה ידיהן תוך זה הזמן לעצמן או לאחין דקנסא ודאי לא תיבעי לך אם נאנסה או נתפתתה לאחר מיתת האב דלעצמה היא דהא אין אדם מוריש זכות בתו לבנו כי תבעי לך מעשה ידיה דשיכי בתר מזונות כדאמרינן לקמן [מ"ז ע"ב] תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והשתא מאי דינא כשהיא נזונת מן האחין מי אמרינן אחין במקום אב קיימי וכיון דזייני לה מה התם מעשה ידיה לאב כדילפינן בפירקין דלעיל [מ' ע"ב] וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה והכי נמי מעשה ידיה לאחין או דילמא לא דמי לאב דהתם מיניה קא מיתזנא הילכך דין הוא דליהוו מעשה ידיה שלו משום איבה אבל היכא דלא מדידהו קא מיתזנא שהרי אביה הניח לה מזונות מנכסיו שכך הוא תנאי כתובה דהא כתב בנן נוקבן דייהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד שתילקחן לגוברין הילכך דין הוא דליהוו לעצמה.
מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה וכו', ומקשינן בגמ' בשלמא מעשה ידיה מיחסרא גוביינא כלומר ממי שנשכרה לו וקמ"ל שאע"פ שלא באו לידיה קודם שמת האב זכאי בהן האב ויכול להורישו לבניו אלא מציאתה אי גבאי גבאי אי לא גבאי מציאתה קרית ליה, כלומר אם הגביה[ה] אותה מן הקרקע דין הוא שזכה בה מיד האב ואם לא הגביה[ה] אותה מן הקרקע למה זכה האב הרי אף היא לא זכתה בה, ומתרץ הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב דאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב דאב לאחר מיתת האב לעצמה וקמ"ל שאע"פ שהיא נזונת מן האחין שאם היה חי אביה היו מעשה ידיה ומציאתה לאביה אבל אחיה אין להם במעשה ידיה כלום כלומר שאין להם במציאתה כלום ויותר פשיטא לן במציאתה ממעשה ידיה דהא אב כי זכי במציאתה משום אביה הוא דתקינו רבנן דאמ' האב אני מפרנס וזן אותה מכל וכל ודבר שבא לה מעלמא בלא שום טורח תקפיד עליו שלא יתננה לו אבל האחין שמפרנסים אותה למה (למה) יקפידו עליה וכי היא אוכלת משלהן והלא בתנאי כתובה היא אוכלת כדתנן [לקמן נ"ב ע"ב] בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי אינון [יהון] יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד שתלקחן לגוברין.
מציאתה ממאן גביא, בשלמא מעשה ידיה איפשר שנשתכרה לאדם אחד בעשרים דינרין ונשלמו ימי שכירותה ועדיין לא נפרעה כשמת האב וקמ"ל דאביה זכה בהו מיד ויכול להורישו לבניו אלא מציאתה ממאן גביא כלומר ממי יש לה לגבות ועוד אי לאו גבאי היכי קרי לה מציאתה כיון שעדיין לא הגביהה מן הקרקע. בחיי האב לאב, משום איבה והוא דסמוכה על שולחנו כדאמרינן בבבא מציעא [י"ב ע"א] מציאת בנו ובתו הקטנים לאב ומציאת בנו ובתו הגדולים הרי הן לעצמן ואמר ר' יוחנן עלה דאפילו גדול וסומך על שולחן אביו זהו קטן ומציאתו לאביו ואפילו קטן ואינו סומך על שולחנו זהו גדול ואין האב זכאי במציאתו דהא ליכא איבה כיון שאינו אוכל משלו הילכך יעכב מציאתו בידו. לאחר מיתת האב לעצמה, אפילו בנזונת דכיון דליכא איבת אב אאיבת אחין לא חיישינן כיון דעל כרחייהו זייני לה דבתנאי כתובה היא דקא אכלה. והתנחלתם אותם לבניכם, גבי עבדים כתיב.
<h2>דף מג:</h2>
המארס את בתו וגרשה ארסה ונתאלמנה, כלומר המארס את בתו כשהיא נערה וכתב לה כתובה מן הארוסין וגרשה וחזר וארסה כשהיא נערה ונתאלמנה אפילו כתובה אחרונה שלו שהרי לא יצתה מרשותו בנשואין מעולם אבל השיאה וגרשה ואחר כך השיאה ונתאלמנה אפילו כתובה הראשונה שלה לפי שהנשואין הראשונים מוציאין אותה מרשותו. ר' יהודה אומר הראשונה של אב, מפרש טעמיה בגמ' הואיל וברשותו נכתבין דטעמא דר' יהודה במתני' לאו משום דניחייב לה כתובה מן האירוסין [אף] שלא כתב לה אלא מפני שבשעה שהיתה עומדת ברשותו קודם כניסתה לחופה נכתבה וכל זמן שלא נכנסה לחופה ברשות אב קיימא וזכה בה משעה שנכתבה ורבנן לא חשבי זכייה גבי אב עד שעת גבייה דהיינו כשנתאלמנה או נתגרשה והילכך לא זכה בה כלל, ובגמ' מפרש מאי טעמא נקט נשואין בתרי גווני חד (ד)[ב]גרושין וחד באלמנות ולא נקט תרויהו באלמנות ומפרש משום דלא ניחא ליה לתנא לאישתעויי בקלקול ובאשה מקולקלת דאי נתאלמנה תרי זימני נקרית היא קטלנית ושוב אינה ראויה להנשא וכדאמר בפרק הבא על יבמתו [ס"ד ע"ב] בתרי זמנא הויא חזקה ואם נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי ר' ותרויהו בגרושין נמי לא ניחא למיתני אע"ג דלא מיתסרא לשלישי לינשא משום דאי הוה תני תרויהו בגרושין לא סתם לן תנא כוותיה דר' משום דליכא למידק כי השתא דאלמא [נ"א. למידק השתא דלימא] מדלא נקט תרויהו באלמנות ש"מ סתמא כר' דהא אורחא דתלמודא הכי הוו למיתני בגירושין תרי זימני אבל כי קתני חד בגרושין וחד בנשואין הא ודאי לאו אורחיה דתנא הוא ומשום דבעי למיסתם כר' קתני הכי.
טעמא דהשיאה וגרשה, כלומר היינו טעמא דנקט נשואין בתרי גוני חד בגרושין וחד באלמנות ולא נקט תרויהו באלמנות משום דלא ניחא ליה לתנא לאישתעויי בקלקול ובאשה מקולקלת דכי נתאלמנה תרי זימני הויא חזקה ואם נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי ר' ותרוייהו בגירושין נמי לא ניחא ליה למיתני משום דליכא למידק כי השתא דילמא דלא נקט תרויהו באלמנות ש"מ סתמא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה דהא אורחא דתלמודא הכי הוי למיתני בגרושין תרי זמני אבל כי קתני חד בגרושין וחד בנשואין הא ודאי לא אורחיה דתנא ומשום דבעי למיסתם כר' קתני הכי. כונסין אותו לכיפה, אם חטא פעם שלישית דמחזקינן ליה ברשיעה מתרי זימני שלקה, והתם בסנהדרין [פ"א ע"ב] מוקים לה במלקיות של כריתות דכיון דבר קטלא הוא בידי שמים ואיהו קא מפקר נפשיה לקטלא מקרבינן ליה לקטלא ולמיתה משונה ומפורש שם דכיפה היא בור חפור ומכניסין אותו לתוכו ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו ואחר כך מאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת. קובעת לה וסת, לסמוך עליו להיות דיה שעתא דתנן [נדה ב' ע"א] כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולא מטמאינן לה למפרע מעת לעת ועוד אם קבעה לה וסת והגיעה שעת וסתה ולא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא. ואינה מטהרת מן הוסת, אפילו נעקר שתי פעמים שבדקה השני(ת) וסתות ולא ראתה ושנתה ראייתה ליום [השני] שני פעמים אפילו הכי מחזקינן וסתה לכשיגיע אם לא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא. שור המועד, דמשלם נזק שלם.
מגבא מאימת גביא, כלומר בין לר' יהודה דאמר אביה זכה בה משעת כתיבה ובין לרבנן דאמרי לא זכה בה אלא משעת גבייה מיהו לא קמיפלגי אלא בזכיית האב ובשיעבוד כתובה מאימת מתחיל לא קא מיירו והשתא מיבעיא לן כל כתובה שהאשה גובה מבעלה אפילו בעודה ארוסה ממתי חיילא שיעבוד כתובה דמציא למטרף לקוחות. מנה מאתים, מנה לאלמנה ומאתים לבתולה. מן האירוסין, וכיון שמכר כל קרקעותיו באירוסין שאין הלוקח יכול לטעון הנחתי לך מקום לגבות ממנו אבל אם לא מכר כל קרקעותיו באירוסין גובה מהם מנה מאתים וממה שקנה לאחר כן בנשואין טורפת מהם תוספת ואם מכר הכל מן האירוסין תפסיד התוספת אליבא דר' אלעזר בן עזריה דאמר לא כתב לה תוספת אלא ע"מ לכנסה אלמא דשעבוד תוספת לא חייל אלא מנשואין ואילך. אחד זה ואחד זה מן הנשואין, לפי שאין אדם כותב לאשתו שני שעבודין הילכך מנשואין דחייל שעבוד תוספת חייל נמי שעבוד מנה מאתים ומכל קרקעותיו שמכר באירוסין אינה יכולה לטרוף אלא ממה שמכר מן הנשואין ואילך.
<h2>דף מד.</h2>
שני שטרות היוצאין בזה אחר זה, כגון שכתב אחד בניסן ואחד בתשרי על אותו קרקע עצמה באותו לשון השטר עצמו כלומר אם היה ראשון במכר ושני במכר ואם היה ראשון במתנה גם השני נמי במתנה. בטל השני את הראשון, כלומר ואינו יכול לטרוף לקוחות מזמן ראשון אם היה לשון מכר וכל מי שלקח ממנו קרקע בין זמן ראשון לשני אינו יכול לטרוף אלא מזמן שני כדמפרש טעמא לקמן דמכתב זמן שני ש"מ מחליה לשיעבודיה קמא ואם שטרי מתנה הם שאין להם אחריות אם לוה מאחר בין זמן ראשון לשני יכול לטרוף אותו בעל חוב מזה הקרקע שהרי עקר המתנה היתה אחר הלואתו. ומודה רב נחמן (וכו') דאי אוסיף ביה דקלא, בשטרא בתרייתא שלא היתה בכלל לשון הנכתב בשטר הראשון בין שהיו שניהם מכר בין שהיו שניהם מתנה אמרי' דאדעתא דזה התוספת כתב פעם השנית ולא בטל שני את הראשון ואי בעי בהאי גבי ואי בעי בהאי גבי. פשיטא לן בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דלא ביטל שני את הראשון אי הוי ראשון במכר ושני במתנה דאמרינן דהא דכתב ליה ראשון במכר ושני במתנה ולא רצה לבטל זמן ראשון ושיעבוד ראשון אלא ליפות את כחו משום דינא דבר מצרא דכיון דדינא דבר מצרא לא הוי אלא משום ועשית הישר והטוב כייפינן ל[י]ה כדאמרינן בבבא מציעא [ק"ח ע"א] הילכך לאיערומי כולי האי לקבל ממוכר שטר מתנה ויצניע שטר מכירה ויוציא אותו של מתנה כדי שלא יהא המצרן קובל עליו ולטעון שלא היה לו לקבל אותו קרקע אצל שדהו דלגבי מתנה לא שיכא טענת בר מצרא לומר היה לו ליתנם לי כמו לזה שהרי אין אדם תוקף את חברו ליתן לו את שלו. וכל שכן אי הוי ראשון במתנה ושני במכר, דלא בטל שני את הראשון דהואיל דאמרינן אפילו במילתא דלא שכיחא כגון דינא דבר מצרא דליפות [כחו] הוא דכתב ל[י]ה כ"ש במילתא דשכיחא דאמרינן משום יפוי כח הוא דעבד הכי דהא דכתב ליה שני במכר לא לבטל ראשון הוא אלא משום דינא דבעל חוב דאי אתי בעל חוב שהיה קודם לזמן ראשון וטריף מיניה דהאי מקבל מתנה הוה פסיד דמתנה אין לה אחריות והשתא שכתב לה בלשון מכר יכול הוא לחזור על כל אותן קרקעות שיקנה מיום זה ואילך ואפילו ימכור אותן אם כתב לו בשטר מכר זה ואחריות מכירה על כל נכסי שיש לי היום ושאני עתיד לקנות ודאי שניהם במכר וכו' מאי טעמא אימר אודויי אודי ליה, דשטרא קמא מזוייף, אי נמי אחולי אחליה לשעבודא קמא לגמרי. מאי ביניהו, בין האי טעמא דאודויי אודי ובין האי טעמא דאחולי אחליה לשעבודא קמא הא אמרינן דלעולם דבטל שני את הראשון, ומשני טובא איכא בין טעמא לטעמא לאורועי סהדי כלומר שיש שטר שני תחת יד זה עצמו (שעדין) [שעדים] החתומין בו הם הם העדים שהיו חתומין בשטר ראשון, למאן דאמר אודויי אודי ליה שאותן עדים הוא שכרן שיחתמו לו שקר אמרי' שזה השטר שאלו שניהם חתומים בו אחד מהם לא גבי בההוא שטרא דאמרינן ליה את הודית בפני ב"ד או בפני עדים שאלו הם זייפנים שוב לא יאמינו עוד בשום שטר שהם חתומין בו ודוקא באותן שטרות היוצאות מתחת ידי המלוה עצמו אבל אם היו יוצאות מתחת ידי אחר אין אנו חוששין לדבריו שהם הודו לו דמוציא שם רע והוא יחיד וחייב מלקות, ולמאן דאמר אחולי אחליה לשיעבודא קמא נאמנין וגובה באותן שטרות אחרות שיוצאות מתחת ידו. לשלומי פירי, כלומר אותן פירות שאכל מזמן ראשון עד זמן שני מאותו קרקע אם יחזירם לו, דלמאן דאמר אודויי אודי ליה ששטר ראשון פסול היה איגלי מילתא למפרע שאותן פירות שלא כדין אכלם ומחזיר אותן לו, ולמאן דאמר אחולי אחליה לשעבודא קמא אינו מחזיר לו כלל דהא אותו שטר (מכל) [מכר] או מתנה חזקה וקיימת היתה. ולטסקא, מס הקרקע שהוא דינר בכל שנה ושנה ולוקח זה פרעו למלך וכיון שהוא מודה לו שאותו שטר ראשון אין בו ממש דין הוא שיחזיר לו אותו מ[ו]כר זה המס שנתן למלך, ולמאן דאמר אחולי אחליה לשיעבודא קמא אינו מחזיר לו כלל לפי שעליו היה מן הדין לפרוע שהרי זה הקרקע שלו הוי מזמן ראשון.
[לשון הרי"ף מב"ב קע"ב ע"א] כי היכי דלא לפגום שטריה, כלומר שאם יזדמנו לו ללוה חמשים דינרין ויפרעם למלוה תשאר השטר השני של חמשים דינרים בידו ויוכל לגבותם בלא שבועה אפילו יאמר לו הלוה שפרע מאה אבל השתא שצירף את כלם בסך אחד בשטר אחד אם יטעון הלוה ויאמר הכל פרעתי והמלוה יאמר האמת שלא פרע אלא חמשים יצטרך לישבע כדין הפוגם את שטרו שאינו נפרע אלא בשבועה. וניחא ליה ללוה, כלומר שלא יהו בשטר אחד. כדי שלא יכוף לפרעו, כלומר שאם היו שני הלואות בשטר אחד ויזדמנו לו חמשים דינר ופרעם לו שלא בעדים יאמר לו המלוה אם תפרעני החמשים הנשארים מכאן ועד יום פלוני מוטב ואם לאו אומר לב"ד שלא פרעת לי כלום ואגבה ממך כל המאה דינר אבל כשהם בשני שטרות יכול הלוה לומר החזר לי שטר אחד ואפרע ואם לאו לא אפרעך. אבל כשהם בשטר אחד הכל אינו יכול לתבוע ממנו שיחזיר לו השטר מפני החמשים הנותרים עליו בחוב גמור ויכול לדחותו בדברים פרע אותי ואעשה לך שובר ויאמין בו לפי שאינו יכול לחשדו בדבר כשאינו מחזיר לו השטר מיד ולאחר שיפרענו יאמר לו לא אכתוב לך שובר כדי שתמהר לפרוע לי אי נמי אם תמצא לומר שיכתוב לו שובר יתירא לוה שמא יאבד שוברו מידו ומפני זה ימהר למכור קרקעותיו ויפסיד כדי שלא (אתבע) [יתבע] ממנו המלוה כל המאה דינרים הילכך אין לנו לעשות מתרי שטרי (א)שטר אחד בלא דעת הלוה ואפילו יודע ללוה ויודה לו אין רשאין לעשות דכגון זה פתח פיך לאלם (אבל) [אולי] אינו בקי בדינין ואינו מכיר בין זו לזו שום הפסד כיון שהוא יודע שהוא חייב לו מנה.
הגיורת שנתגיירה בתה עמה, כלומר כיון שנתגיירה בתה יתירה מבת שלש שנים ויום אחד שוב אינה בחזקת בתולה וקדשה לאיש אחר וזינתה מן האירוסין והיא נערה הרי זו בחנק ואם נשאת והוציא עליה בעלה שם רע על פי עדים שזינתה באירוסין אין לה דין מאורסה בת ישראל שנסקלת על ידי הוצאת שם רע דהא כתיב במוציא שם רע [דברים כ"ב] כי עשתה נבלה בישראל והאי לאו בישראל היא הואיל והורתה ולידתה שלא בקדושה כדמוכח בגמ' [מ"ד ע"ב] אלא בחנק היא כשאר אשת איש בעלמא. ואין לה פתח בית אביה, כלומר ובאותה מיתה דיהבינן לה לא בעינן פתח [בית] אביה כדבעינן במוציא שם רע דעלמא דהא לא ידעינן אביה מי הוא. ולא מאה סלע, כלומר והבעל אינו ענוש ליתן לה מאה סלע אם הוזמו עדיו דכתיב [שם] בתולת ישראל ולא בתולת גרים. היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה, מרבויא דקרא דכתיב במוציא שם רע וסקלוה אנשי עירה באבנים [ומתה] ולא הוה איצטריך ומתה אלא לרבות הורתה שלא בקדושה כיון דלי[ד]תה הות בקדושה. אין לה פתח בית אביה, דהא אין לה אב שאינה מיוחסת אחר אביה כיון שנתעברה אמה כשהיא גויה או יהודית [נ"א. כשהוא גוי והיא יהודית] אע"ג דיש יחס לגוי דכתיב [מ"ב כ'] מרודך בלאדן בן בלאדן. [ולא מאה סלע כדמפרש בגמ' דלמיתה (מכת') [נת]רבתה ולא לקנס]. היתה הורתה ולידתה בקדושה, כלומר שנתגיירו אביה ואמה ונתעברה אמה ממנה מ[ש]היתה יהודית שעכשיו יש לה אב וכבת ישראל היא לכל דבר. יש לה אב ואין לה פתח בית אב, כלומר שאין לו בית קבוע ובישראלית קא מיירי, אי נמי יש לה פתח בית אבל כבר מת אביה משקדשה הרי זו בסקילה שלא נאמר בית אביה לעכב אלא למצוה, ומפרש בברייתא [מ"ה ע"ב] שסוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא ובעיר שרובה גוים סוקלין אותה על פתח ב"ד.
<h2>דף מד:</h2>
המוציא שם רע על היתומה וכו', פטור ממאה כסף. המוציא שם רע על הקטנה וכו' נערה מלא דבר הכתוב, ומסקנא דשמעתא הכי כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער בלא ה"א כגון באונס ומפתה אפילו קטנה במשמע דקטנה יש לה קנס לאפוקי מדר' מאיר [לעיל מ' ע"ב] דאמר כל מקום שיש מכר אין קנס.
המוציא שם רע על הקטנה פטור, ממאה כסף.
שלש מדות בנערה, כלומר בשלשה ענינין הנערה נדונת. כיצד באו לה עדים בבית חמיה, כלומר כשהיא [ב]בית חמיה שכבר נשאת לבעלה ויצתה מרשות אביה. שזינתה בבית אביה, באירוסין ועל ידי הוצאת שם רע העידו (עליו) [עליה]. [מ"ה ע"א] סוקלין אותה על פתח בית אביה, כדכתיב במוציא שם רע והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה לבייש את האב לומר לו ראו גדולין שגדלתם. באו עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה [גליון, חמיה] כשהיא ארוסה סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא, כדכתיב בנערה המאורסה שזינתה והוצאתם את שניהם אל פתח שער העיר ההיא ואין לומר ראו גדולין שגדלתם שהרי עדין היא עומדת בבית אביה. סרחה ולבסוף בגרה, קודם שבאו עדים. תדון בחנק, כדמפרש לקמן דכל היכא דאישתני גופא קודם שבאו עדים אישתני קטלא ותדון בחנק אבל אם באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה אע"ג דהיינו סרחה ולבסוף נשאת דהשתא אישתני גופה אפילו הכי לא אישתני קטלא משום דסקילה דמוציא שם רע חדוש הוא כדלקמן ומפורש כולה בהלכות.
<h2>דף מה.</h2>
הוא אינו לוקה, אע"ג דקימא לן דמוציא שם רע לוקה דילפינן [לקמן מ"ו ע"א] יסרו מן ויסרו דבן סורר ומורה הכא לא לקי כדמפרש טעמא לקמן האי אימת מיחייב בעקימת שפתיו ההיא שעתא בוגרת היתה. זוממיה, שהוזמו אחר שהעידו שזינתה ומשום הכי מקשינן היא וזוממיה ס"ד הא לא נתבטל עדותן ומשני היא או זוממיה כלומר היא אם לא הוזמו או זוממיה אם הוזמו. מקדימין לבית הסקילה, דכתיב [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אלמא בדינא קמא דיינינן ליה אע"ג דאישתני גופא כדקתני נערה המאורסה שזינתה ואחר כך בגרה ומשבגרה הוציא עליה שם רע בסקילה. אמר רבא מוציא שם רע קאמרת, כלומר היכא דבאה לפנינו על ידי בעלה קא אמרת. ש[א]ני מוציא שם רע וכו', לעולם כל היכא דאישתני גופא משעת עבירה ועד שעת גמר דין אישתני קטלא דבתר גמר דין אזלינן כגון סרחה ובגרה ובאו עדים דכיון דאלו זינתה השתא כשהיא בוגרת נדון בחנק כדאמרינן לקמן [מ"ח ע"ב] נערה ולא בוגרת השתא נמי בחנק וגבי סרחה ובגרה ונכנסה לחופה ובאו עדים מאי טעמא קאמר דבסקילה אלא לאו ש"מ דהוצאת שם רע חדוש הוא שחדשה תורה דלא אזלינן ביה בתר גמר דין דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה ועדיין היא נערה וזינתה לאחר מיכן בין שבאו לה עדים מאליהן בין שהביאן הבעל בעודה נערה הואי בחנק כדתנן בסנהדרין ובפירקין מייתינן לקמן [מ"ט ע"א] הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אע"פ שלא נבעלה הבא עליה הרי זו בחנק ואלו מוציא שם רע דקרא דמשתעי בזנות שהיא קודם לכן אמר רחמנא דבסקילה אלמא במוציא שם רע לאו בתר גמר דין אזלינן אלא בתר שעת עבירה דאי בתר השתא אזלינן נמי בחנק הויא הילכך בגרה נמי ונכנסה לחופה והוציא שם רע לאו בתר גמר דין אזלינן. ודילמא כי חדית רחמנא, ואמר דבמוציא שם רע לא אזלינן בתר גמר דין היכא דלא אישתני גופא דוקא כגון שהוציא שם רע בעודה נערה דכתיב קרא דאע"ג דבכניסתה לחופה משתני דינא דאלו זינתה השתא בחנק גופא מיהא לא אישתני ובהא הוא דאשכחת חדושא ולא אזלינן בה בתר גמר דין אבל באישתני גופא כגון בגרה והוציא עליה שם רע לא חדית מדתניא לעיל דבסקילה ש"מ דבכל מיתות אזלינן בתר שעת עבירה ולא בתר גמר דין דמשום חידושא ליכא למיתליא טעמא דבאישתני גופא לא אשכחן דחדית.
אלא אמר רב נחמן בר יצחק אישתני ולא אישתני תנאי הוא. חטאו עד שלא נתמנו, חטאו כהן גדול ונשיא עד שלא נתמנו שאלו נודע להם מיד נתחייבו להביא כשבה ושעירה כשאר הדיוט שחטא. ולא נודע להם עד שנתמנו הרי הן כהדיוטות, כלומר אע"ג דאישתני גופייהו דנתמנו אפילו הכי לא אישתנו קרבנ[ות]יהם ואין הכהן המשיח מביא פר כדין כל משיח משנתמנה ואין הנשיא מביא שעיר כדין כל נשיא שחטא משנתמנה נשיא אלא שניהם מביאין כשבה ושעירה כהדיוטות דעלמא. ור' שמעון אומר אם נודע להם עד שלא נתמנו, כלומר דהוה ליה ידיעה וחטאה בחד גופא חייבין כבתחלה בכבשה ושעירה כשאר הדיוטות. משנתמנו פטורין, דהוה ליה שנוי הגוף לגמרי (כ)[מ]קרבן הדיוט (מ)[ל]קרבן משיח ונשיא [פטורין] משום דלאו בני קרבן נינהו כיון דחטאה בחד גופא וידיעה בחד גופא. [ע"ב] אימר דשמעת וכו', כלומר ממאי דלר' שמעון היכא דאישתני גופא אישתני קורבנא ומייתי כי השתא אימר דשמעת ליה לר' שמעון דאזיל בתר ידיעה דקאמר אם נודע להם עד שלא נתמנו חייבין דהוי ידיעה בחטאה וחיוב קרבן בחד גופא דתרוייהו בעי ר' שמעון אבל ידיעה בלא חטאה דליחוש ידיעה אידיעה דהוה בשינוי הגוף דהיינו משנתמנו בתר השתא לקרבן ולא ליחוש אחטאה דהוה עד שלא נתמנה מי שמעת ליה דאם (כ)ר' שמעון לא אזיל בתר חטאה אלא בתר ידיעה ליתיה כי השתא כלומר שנודע להם משנתמנו יביאו קרבנם כמו שראוי להם בתר ידיעה אם נשיא הוא יביא שעיר ואם משיח הוא יביא פר ואמאי קא פטר להו ר' שמעון לגמרי אלא ודאי ר' שמעון בתר חטאה נמי אזיל הילכך הוה פטר להו ר' שמעון אם נודע להם משנתמנו מקרבן הדיוט ומקרבן משיח דהא לא חטאו השתא שנתמנו אלא קודם שנתמנו ואותה שעה הם הדיוטות ומשום הכי פטר ר' שמעון ולא משום דאישתני גופיהו ולעולם לדברי הכל אע"ג דאישתני גופא לא אישתני קטלא והדר קושיין לדוכתיה. ומשני תני סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה דאע"ג דאישתני גופה לא אישתני קטלא.
<h2>דף מו.</h2>
זינתה מעיקרא, כלומר קודם שקדשה אע"פ שהיה סבור שהיא בתולה והטעתו יש לה כתובה מנה דקסבר האי תנא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ולא אמרינן מקח טעות הוא.
מוציא שם רע אינו חייב מאה ומלקות עד שיבעול שלא כדרכה, כלומר שלא כדרכה לאו דוקא אלא לומר עד שיבעול בעילה כל דהו כגון נשיקה ואפילו שלא כדרכה. ויוציא שם רע שזינתה כדרכה, שישכור עדים שקרים ויבא האב ויביא עדים ויזימום אי נמי שיאמר האב עדיין היא בתולה שאם בעל בעילה גמורה ואיבד בתוליה בגניבה מה ר"ל ואלה בתולי בתי ור' יוחנן כר' אלעזר בן עזריה סבירא ליה ואי לא בעל כלל מה ר"ל ואקרב אליה וכפי הענין מתפר' הפסוקים כמשמעותן ואקרב אליה שלא כדרכה אלה בתולי בתי שעדיין היא בתולה.
<h2>דף מו:</h2>
האב זכאי בבתו בכסף, כלומר שכסף קדושיה שלו. בשטר, אם כתב (לה) [לו] על הנייר בתך מקודשת יכול האב לקבל ממנו השטר ומקנה אותה לו בו וכן מקבל הכסף מידו והיא נקנית לו. בביאה, זכאי למסרה לו לבא עליה לשום נשואין (וגם) [ואם] אומר לו הילך עשרים דינך ומסור לי בתך להתקדש בביאה הרי (היא) [הם] שלו, ובפ"ק דקדושין [ד' ע"ב] מפרש דבכל הני מתקדשת כסף אתיא קיחה קיחה משדה עפרון כתיב הכא [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה וכתיב בשדה עפרון [בראשית כ"ג] כסף השדה קח ממני מה להלן כסף אף כאן כסף, שטר [דכתיב (דברים שם)] ויצאה והיתה [לאיש אחר] מה יציאה בשטר אף הויה בשטר, ביאה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה. וזכאי במציא[ת]ה, משום איבה כיון שהאב נותן לה מזונות והיא מעכבת מציאתה דאתיא לה מעלמא הויא ליה איבה. ובמעשה ידיה, שהרי בידו למכרה לאדון [ויהיו מעשה ידיה לאדון]. ובהפר[ת] נדריה, דהא כתיב בהפרת נדרים [במדבר ל'] בנעוריה בית אביה. ומקבל את גיטה, אם נתגרשה בעודה ארוסה ובעודה נערה דאי בגרה או נשאת שוב אין לו רשות בה ואינו מקבלו אלא היא עצמה מנלן דכתיב ויצאה והיתה איתקש יציאה להויה מה הויה ברשות האב אף יציאה ברשות האב. ואינו אוכל פירות בחייה, כלומר אם נפלו לה נכסי מלוג מבית אבי אמה אינו זכאי בשבח הנכסים הנשבחים [אצלו] בחייה והילכך אין האב נמי חייב בפרקונה כיון דאינו אוכל פירות ומשום איבה נמי לא תקינו (ליה) [רבנן] פירות לפי שהאב לא יהיה קפיד עמה בדבר גדול כזה. נשאת וכו', חייב הבעל במזונותיה תחת מעשה ידיה ובפרקונה תחת פירות אבל האב במזונות בתו אינה אלא משום מצוה בעלמא. ובקבורתה, תחת כתובתה שמסתלק החוב מעליו אבל לא לשכור לה מספידין ומקוננות, ובגמ' [מ"ח ע"א] מפרש כגון דאורחיה דידיה ולא אורחא דידה כלומר שמשפחת הבעל היא גדולה יותר ממשפחתה וקסבר האי תנא כי אמרינן עולה עמו ה"מ בעודה בחיים אבל במיתתה לא ור' יהודה סבר אפילו לאחר מיתתה אבל היכא דאורחא דידה אע"ג דלאו אורחיה דידיה דחייב לשכור לה מספידים ומקוננות דהא לדברי הכל אינה יורדת עמו אלא עולה עמו ואסמכתא לדבר [בראשית כ'] והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל.
<h2>דף מז:</h2>
תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, כלומר דמעשה ידיה עיקר מן התורה ואפילו לא תאכל משלו כלום ובאו חכמים ותקנו שיספיק לה מזונות וכיון דסבירא [ליה] דמעשה ידיה עקר אי אמרה לבעלה אינה נזונת ואינה עושה אין שומעין לה דהא בעל כרחה משעב' ידיה לבעל ואפילו אינה נזונת משלו כלום דאי הוה תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות הוה משמע דמזונות עיקר ומעשה ידיה חכמים תקינו לו משום איבה אי הוה בעיא ואמרה איני נזונת ואיני עושה רשאה שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. ופרקונה תחת פירות, כלומר שאם נשבית שחייב לפדותה שאוכל הבעל נכסי מלוג שלה. וקבורתה תחת כתובתה, כלומר תחת נדונית כתובתה שהביאה נדוניא וכשמתה הוא יורשה הילכך מיחייב [לקנות] לה תכריכין ולשכור לה אנשים שיחפרו לה הקבר בסלע, ודוקא נשואה שדרכה להביא לו נדוניא אבל ארוסה שאין דרכה לתת לו נדוניא עד שישאנה אע"פ שכתב לה כתובה שאם מת הוא היתה נוטלת כתובתה מיורשיו אבל כשמתה היא אין חייב הארוס בקבורתה אע"פ שנמחלת לו כתובתה תכף שמתה משום דדרשינן מדרש כתובתה שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא ואי משום נדונייתה שהוא יורש ממנה ליכא דהא ליכא נדוניא כלל.
ולפיכך הבעל אוכל פירות, מפרש בגמ' דאיצטריך למהדר ומתני אע"ג דתנא ופרקונה תחת פירות דקס"ד לא יהא הבעל רשאי לאכול נכסי מלוג שלה אלא יצבור אותם יד על יד כדי שאם תהיה נשבית יהיה פדיונה מזומן ביד הבעל שאם יאכלם תכף שיצאו מן השדה שמא לא יהיה ממון מזומן ביד הבעל לפדותה ואם לא תהיה נשבית יהיו לבעל פירות תחת פירקונה קמ"ל והבעל אוכל פירות דמוטב לה שיאכלם מיד שאפילו לא יאכל מהם אלא שוה דינר יתחייב מיד לפדותה שאם היו ב"ד קפדין בבעל שלא לאכול עד לאחר מיתה יקפיד ג"כ הבעל ויאמר אם תשבה תכף שנשאה לא אפדנה עד שנה או שנתיים שיצאו הפירות מן הקרקע.
<h2>דף מח.</h2>
ר' יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות לה וכו', וכגון דאורחא דבעל להספיד ולאו אורחא דידה ואפילו הכי אמרינן אע"ג דמיתה לה דעולה עמו הני (מעלים) [מילי] מחיים אבל לאחר מיתה לא, והיכא דאורחא דידה ולאו אורחא דידיה אליבא דדברי הכל חייב לספדה דאינה יורדת עמו לעולם.
ודבר אחר, מפרש ואזיל דהיינו צדקה וכ"ש תכשיט דאי הוה בר דעת הוה ניחא ליה בהא כי היכי דלא תינוול. אבל לא בניו ובנותיו, דאין כופין את האדם לזון את בניו אלא מצוה הוא דאיכא וכיון דליתיה לא יהבינן להו. התם שלא לדעת הוא, הילכך מחזקינן ליה ברובא דעלמא דניחא ליה דניתזנן בנ[י]ה מיניה ויהבינן להו, אבל הכא במי שהלך למדינת הים יוצא לדעת הוא וכיון דלא צוה עליהם גלי דעתיה שאין רצונו לזון אותם הילכך אנן לא יהבינן להו.
ה"ג וקוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו, כלומר לפי כבודו נקברת ולא לפי כבודה בתמיה והרי אינה יורדת עמו ואם דרכה שנקבר[ת] בשיראין ואין דרכו של בעל בכך אמאי לא קברינן לה לפי כבודה אימא אף לפי כבודו אם היתה חשובה ממנו נקברת לפי כבודה ואף לפי כבודו נקברת אם היא גרועה ממנו.
האומר אם מתה אשתי וכו', כלומר שכיב מרע שאמר אם מתה אשתי אל תקברוה מנכסי שומעין לו דכי אמרינן חייב לקברה היכא דמתה איהי מקמי דידיה וירית איהו כתובתה אבל היכא דשכיב איהו ולא ירית כתובתה לא קברינן לה מנכסיה אלא תשקול כתובתה ותקבור נפשה. דנפלי נכסי קמי יתמי, וזכו בהן ואין לנו להפסיד נכסי יתומין בקבורתן. כי לא אמר נמי (וכו') נכסי קמי יתמי רמו, והיתומין שאינן בניה אינן חייבין בקבורתה אלא יורשי כתובתה. כדתנן [לקמן צ"ה ע"ב] אלמנה נזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן ואינן חייבין בקבורתה, אלא יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה דאינו בתנאי כתובה שתהא נקברת מנכסי הבעל אלא מכתובתה ואותו דירית לה. אלא תני האומר אם מת הוא וכו', אבל באשתו אפילו לא יצוה עליה כלום אינן חייבין בקבורתה בני הבעל שאינן בניה כיון שאינן יורשין כתובתה.
לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מפרש בגמ' לאפוקי ממשנה ראשונה דקתני בפרק אע"פ [נ"ז ע"א] נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום משתבעה הבעל לפרנס את עצמה הגיע זמן וכו' אוכלת משלו ואוכלת בתרומות הבעל וקתני התם זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה כלומר דאפילו הגיע זמן אינן אוכלות בתרומה דברשות האב קיימא. [ע"ב] מסר האב וכו' הרי [היא] ברשות הבעל, שהבעל יורשה ומפר את נדרה אבל לתרומה אי נמי ליטמא לה לא מהני מסירה הכי מפרש בברייתא.
<h2>דף מח:</h2>
הלך האב עם שלוחי הבעל, והיתה לה חצר בדרך ונכנסה לחצר שלה היא ובעלה ללון. אע"פ שכתובתה בבית בעלה, שהיו מיוחדין מטלטלין שהיה אביה נותן לנדוניא והבעל מוסיף עליהן מה שהוסיף ונותנין אותו במקום מיוחד ומתה שם. אביה יורשה, שעדין היא ברשות האב כשמתה. מסר האב לשלוחי הבעל, והיתה לו חצר בדרך הרי היא ברשות הבעל ויורשה דסתם חצר דידיה לנשואין וסתם חצר דידה לאו לנשואין אלא ללון. בד"א, דמהני מסירתה. לירושתה, דבעלה יורשה. לכתובתה, מפרש בגמ' כתובה מאחר מנה (שמנה) כדין אלמנה מן הנשואין להיות כתובתה מנה דאלמנה מן האירוסין כתובתה מאתים. חוץ מן התרומה שהחמירו בה רבנן שלא תאכל בתרומתו משום סמפון ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע דאכתי לא בדקה היטב וימצא בה מום דהיינו סמפון והוי מקחו מקח טעות.
<h2>דף מט.</h2>
האב אינו חייב במזונות בתו, כלומר בחייו, ור' אלעזר בן עזריה דריש לה ומראה לו פנים מזה. הבנים יירשו והבנות נזונות, כלומר שתי תקנות הללו תקנו חכמים זו דומה לזו. מה הבנים אינן יורשין וכו', כלומר יירשו כתובת בנין דיכרין כדמפרש בהאי פירקין [נ"ב ע"ב] והבנות נזונות כדתנן בהאי פירקין [שם] בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי אינון יהון יתבן ומתזנן מנכסי עד דתילקחן לנשין ואע"ג דחובה ליכא אבל מצוה איכא ואם אינו רוצה לזון באין עליו בדרך פיוסין וכ"ש בבנים זכרים דעסקי באורייתא.
<h2>דף מט:</h2>
הלכתא כותיה, כלומר יש לסמוך על דברי ר' אילא שכך התקינו. כי הוה אתא, גברא דלא בעי למיזן בריה. יארוד ילדה, תנין כדמתרג' [ירמיה ט'] מעון תנים מדור יארודין. ואבני מתא שדיא, לפרנוסינהו, אלמא דגדופי מגדפינן ליה אבל עשויי לא ש"מ דלית הלכתא כותיה. כפו ליה אסיתא בצבורא, מורטיר וניקום איניש חד עליה דההיא אסיתא כי היכי דלישמעו קליה. עורבא בעי בני, העורב שהוא אכזר הוא מפרנס את בנו וזה האיש גרוע ממנו, ומקשי תלמודא והכתיב [תהלים קמ"ז] (ו)לבני עורב אשר יקראו ואמר מר הב"ה מזמן להם יתושין ואוכלין אותו ש"מ העורב אינו מפרנסן, ומשני הא בחיורי הא באוכמי כשהן קטנים הם לבנים ושונאן ואמר לא שלי הן ולאחר שגדלין משתחרין ואוהבן והיינו דקאמר עורבא בעי בני מכי גדלי אע"פ שאכזר עליהם בקטנותם.
[לשון הרי"ף מלקמן ס"ה ע"ב] פוחתין לה ממעשה ידיה, דהיינו שיעור עשר סלעים וכיון דהיא מיניקת וטרידא בצרכי הילד אינה יכולה לטוות כל כך ומוסיפין לה על מזונותיה כדי שיוכל הקטן לחיות ממנו ש"מ דחייב אדם לזון את בניו ובנותיו כשהם קטני קטנים.
הכותב כל נכסיו וכו' הוא ואשתו ניזונין מהן, ולא אמרינן לטרוח אינהו לעצמן הואיל שלא שיירו בשעת מתנה שיור שיעור מזונותיהם כל ימי חייהם אלא אע"פ שלא פרשו כמו שפרשו דמי דאזלינן בתר אומדן דעתא שלא סילק עצמו ואשתו מכל נכסיו לגמרי אלא ע"מ כן שיתפרנסו על ידי הבנים. ולית הלכתא כותיה, דאיהו דאפסיד אנפשיה שלא התנה עמהן והוא נחשב בשלשה צועקין ואין נענין בבבא מציעא בסוף פרק איזהו נשך.
<h2>דף נ.</h2>
המבזבז, נכסיו להקדש. אל יבזבז יותר מחומש, דהיינו חמישית נכסיו בכל שנה ושנה. ירושלמי [פאה פ"א ה"א], ולסוף חמש שנים כלה ממונו א"ר רבין שנה ראשונה לקרן מכאן ואילך לשכר ונפקא לן מעשר אעשרנו לך משמע שינטל שני עשרונים מעשרה והיינו חומש אחד מחמשה, ומקשי הא לא דמי עשורא קמא לעשורא בתרא קמא עשורא הוי חד מעשר עשורא בתרא דקא שקיל מתשעה דאישתיור בציר מקמא הוי ולא הוו בין תרויהו חומש, ומשני עשר אעשרנו עשורא בתרא כעשורא קמא והיינו אחד מחמשה. וה"מ מחיים, גזירה שמא יצטרך לבריות אבל לאחר מיתה אינו חושש על בניו ממי יזונו כי מי שזן אותו הוא יזון את בניו ואפילו לא יניח להם כלום כי גם המלכים נולדו בתחלתם רשים כלומר ערמים.
מגלגל עם בנו, [להתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי]. יורד עמו לחייו, כלומר מכריחו לעסוק בתורה יום ולילה כשור לעול העומד על לחייו עד שיעסוק בכל כחו. רב שמואל בר שילת, מלמד תינוקות הוה. אספו ליה כתורא, לשון ספו ליה באליה [פסחים ג' ע"ב] כלומר הלעיטהו דברי תורה כשור הלועט לגימות גדולות. מעת לעת, כלומר כל שנת שתים עשרה צריך שיהא שלם מעת לעת ואז מתענה כדאמרינן בפ' יוצא דופן [מ"ח ע"א] הלכתא בכוליה פירקין מעת לעת דלא אמרינן יום אחד או שלשים יום בשנה חשוב שנה וי"ל מעת לעת שמתענה כל היום. ובתינוקת, שתהא בריאה שאין לה עול תורה ויש לה כח להתענות מי"ב ואילך ועוד ד[מ]י"ב ואילך בת עונשין היא מן התורה כיון שנכנסה יום אחד בשנה בשנת י"ג אבל תינוקות דגמיר וחליש ותו דלא הוי בר עונשין עד י"ג אין צריך כל כך לחנכו עד שיגיע שנתו.
האשה שמכרה בנכסי מלוג, כלומר מכרה הקרקע של נכסי מלוג שהיה בעלה אוכל ממנה את הפירות. ומתה הבעל מוציאה מן הלקוחות, דלוקח ראשון היה הבעל שהרי [בחיי] אשתו היתה קנויה לו לפירות וקנין אותן פירות כקנין גוף דמי לפיכך לאחר מיתה שהוא ירשה טורפה מן הלקוחות וכך היתה תקנת אושא שיהא אדם לוקח בנכסי אשתו לטרוף לקוחות ולא הוי יורש דאי בעל בנכסי אשתו [יורש] הוי כיון שמכרה האשה אינו יכול לטרוף דיורש אינו יורש ממורישיו אלא ממה שהניח אחר מותו אבל מה שמכר לא. מוציא מיד הלקוחות, בלא דמים דאיהו דאפסידו אנפשייהו כדאמרינן [ב"ק פ"ז ע"א] ועבד והאשה פגיעתן רעה ואי איתנהו להנהו דמי דשקלא איתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכול בעל למימר דילמא מציאה אשכחת.
זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, משום דאיירינן לעיל במזונות בנים (נקנו) [נקיט] הך. סמוך לפירקן, קודם שיטעמו טעם חטא. הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, כלומר צדקה שהוא עושה מעשרתו ועומדת ונראית לעולם, היכי משכחת לה אלא זה הלומד ומלמד ושני מקראות הללו כתובים במזמור אחד ודריש להו הכא בי הדדי.
<h2>דף נא.</h2>
לא כתב לה כתובה וכו' בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, כלומר אע"פ שע"מ כן קדשה שלא יכתוב לה כתובה והיא עצמה מודה לו בזו התנאי אפילו הכי כתובתה מאתים דר' [מאיר] קתני לה דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתה בעילת זנות ומפרש בגמרא דכל הפוחת אפילו בתנאה כלומר בין בכתב בין בעל פה בעילתו בעילת זנות. כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים וכו' חייב, כלומר חייב לפרוע לה כל כתובתה מבני חרי אי סבירא לן דאחריות לאו טעות סופר הוא הכי מסקנא דשמעתא בגמרא. לא כתב לה דאם תשתבאי אפרוקינך וכו' ואותביניך לי לאינתו, כלומר אחזירך לי לאשה דהא שבויה מותרת לישראל דהא אנוסה היא. ובכהנת, כלומר אם היא אשת כהן. אהדריניך למדינתיך, לפי דבאשת כהן לא שיך למימר ואותביניך לי דהא אסירה עליה אע"פ שנתפש[ה] אלא ואהדריניך למדינתיך כלומר אוציאך מן השביה ואחזירך לבית אביך בכל מקום שהוא מחוייב מפני תנאי ב"ד דהא תקינו רבנן שהוא חייב בפרקונה תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל בחייה ואין לה ממה שתפדה עצמה הילכך אפילו הביאה לו נכסי מלוג חייב בפרקונה וכיון דזה התנאי תנאי ב"ד הוא לא[ו] כל כמיניה לאפקועי ואפילו התנה כן עמה בשעת קדושין. נשבית חייב לפדותה [וכו'] תפדה את עצמה, מכתובתה. אינו רשאי, מפני שתנאי ב"ד הוא להתחייב בפרקונה ואפילו נתן לה כתובה לאחר כן הואיל וכשנשבית היתה תחתיו. לקתה חייב לרפאותה, לקתה בחליים דרפואה ומזונות שוין הם והם תחת מעשה ידיה ועוד שכל זמן שהיא חולה היא אוכלת ואינה עושה. אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה, מכתובתה או ממעשה ידיה רשאי דרפואה כמזונות הויא וכי היכי דמצי יהיב לה גט וכתובה תוב לא יהיב ל(י)ה מזונ[ות]יה רפואה נמי לא יהיב לה.
<h2>דף נא:</h2>
אסורה לבעלה, מדרב' אע"ג דמדאורייתא אונס בישראל שרי דהא כתיב [במדבר ה'] והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת חיישינן אע"פ שתחלתה באונס סופה ברצון כלומר לסוף נתרצית בבעילתו. יצר אלבשה, כלומר על ידי בעילת אונס הולך ותוקף עליה יצרה וכולה בעילת אונס לה עד שתתרצה מתחלתה ואפילו מצות פירוש אין בה דמעולם לא החמירו רבנן בכך. תניא כותיה דרבא, דשריא אע"פ (שגלגלה) [שגלתה] דעתה בסוף שהיא מתרצה לו מותרת דכצוחת מתחלה ועד סוף דמיא והתורה טהרתה בפירוש הילכך לא הוצרכו חכמים להחמיר שאם לא היו רואין מרבוי הפסוק דמותרת היא אלא אסורה אם היינו יודעין שנתרצ[ת]ה לו דין הוא שיבאו חכמים ויחושו שמא נתרצ[ת]ה לו אלא א"כ באו עדים שהיתה צוחת מתחלה ועד סוף אבל השתא דבהדיא התירה תורה בכי האי גונא מדרבנן נמי שריא לישראל. הני נשי דגנבי גנבי, כלומר שגנבו אותן גנבי ישראל. שריין לגוברייהו, דאי (אמ') נמי אתו עליהו הוין אנוסות. דממטי להו, הנך נשי לגנבי נהמא אלמא לאו אנוסות נינהו. (דמשלמן) [דמשלחן] להו גירי, מזמנות חצים לגנבי. שבקינהו, כלומר שבקינהו גנבי למיזל לגבריהו. שבויי מלכות הרי הן כשבויין גנובי לסטים אינן כשבויין והתניא איפכא לא קשיא הא במלכות בן נצר הא (בלמכות) [במלכות] אחשורוש ליסטים אליסטים נמי לא קשיא הא בליסטים בן נצר הא בליסטים דעלמא ובן נצר הכא קרו ליה מלך והכא קרי ליה ליסטים אין גבי אחשורוש קרי ליה ליסטים גבי ליסטים קרי ליה מלך, ולפי שאין כתוב בהלכות הרב אלפאסי ז"ל [די] הצורך כתבתי כאן לשון הגמ', (וה"ג) [וה"פ] הרי הן כשבויין ויכול להחזירה, אינן כשבויין, כלומר לא העמידו להן דין שבויות ואסורות הן דברצון נבעלו לליסטין, במלכות אחשורוש הא דקתני הרי הן כשבויין לשריין לגבריהו במלכות אחשורוש מיירי דאי נמי בעיל להו אנוסות הויין דכיון דמלך חשוב הוא מידע ידעה דלא מקים לה לאינתו אלא לפום שעתא דקם פגים לה ולא מירעתא מיבעל ליה אבל במלכות בן נצר דלאו מלך חשוב הוא כולי האי וסברה דילמא רחים עלה ומקיים לה לאינתו ומבעלה ברצון דסברה איתת מלכא אנא והילכך אינן כשבויין ואסירן, בליסטין בן נצר מבעלן ברצון כדפרישית טעמא ואסירן אבל בליסטים דעלמא הרי הן כשבויין ושריין משום דאניסן דסברא השתא הוא דפגים לי ובתר השתא איידי דעני הוא הדר מזבין לי' התם קרי ליה מלך בהך ברייתא דמתניא איפכא דקתני שבויי מלכות אינן כשבויין ואוקימנא בבן נצר, ומשני כיון דרישא מיירי במלכות אחשורוש כדי להפריש ביניהם קרי ליה ליסטים ובברייתא אחריתי דסופא דברייתא מיירי בליסטים דעלמא כדי להפריש ביניהם קרי ליה מלך.
אלמנה לכהן גדול וכו' שהרי אני קורא, כלומר אי זה תנאי כותב כהן לאשתו היינו אהדריניך למדינתיך וזה התנאי יכול לקיים נמי אע"פ שהיא אלמנה הילכך קרי ביה אפרוקינך. [נ"ב ע"א] ממזרת ונתינה לישראל, כלומר אי זה תנאי כותב ישראל לאשתו ואותביניך לאינתו והכא אין ראוי לקיימה הילכך לא קרינא ביה ואפרוקינך. כל שאיסור שבויה גרם ל(י)ה לאסר על בעלה, כגון אשת כהן חייב לפדותה דהכי משמע תנאיה דאם תשתבאי דמחמת שביה מיפסלת לי הריני מתני עמך דאפרוקיניך וכו' ואהדריניך למדינתיך ומינה אי מיפסלא מחמת דבר אחר שלא מחמת שביה לא (מהני) [מתני] בהדא למפרקא הילכך אלמנה אפילו לכהן גדול כיון דפסילא מחמת דבר אחר פטור(ה) מפרקונה.
<h2>דף נב.</h2>
נשבית לאחר מיתת בעלה (וכו') אין חייבין היבמין לפדותה, דבעינן אותבינך לי לאינתו כלומר שיוכל להחזירה לו לאשה וליכא דהא מית ליה.
פעם ראשונה פודה, שחובה מוטלת עליו שכך כתב לה. רצה אינו פודה, כלומר אלא מגרשה ונותן לה כתובה והיא תפדה עצמה דכיון דקים לה תנאה שוב אין (לה) [לו] חובה לפדותה משלו (ו)אם רוצה לגרשה. [ע"ב] מפני תקון העולם, שהיו השבאין מעלין את השבויין לדמים יקרים לפיכך אין מלמדין להם לפדות שבויין מידן יותר מכדי דמיו וכן הלכתא כרשב"ג. עד עשרה בכתובתה, ואע"פ שהוא יותר מכדי דמיה. רשב"ג אומר אם פרקונה, שלא יפדנה יותר מכשיעור כתובה דתרי קולי אית ליה לר"ג בפרקונה דבעי כדי דמיה וכדי כתובתה אבל טפי מדמיה אע"ג דבציר מכתובתה אי נמי טפי מכתובתה אע"ג דבציר מדמיה לא פריק לה. ולית הלכתא כותיה בהא אלא כר' ר"ל דלעולם פריק לה פעם ראשונה אפילו עד עשרה [מ]שיעור (מ)כתובתה ובלבד שתשוה האשה כן דיותר מכדי דמיה אין לנו להכריח הבעל לפדותה.
<h2>דף נב:</h2>
מתרפאה, דכיון דיש קצבה כמה רופא לוקח ממנה לא דמי דמזוני לית להו קצבה. עשו הקזת דם, כלומר עשו ב"ד שבארץ ישראל הקזת דם כרפואה שאין לה קצבה שפעמים שאין מקיזין מצויין כל כך ונוטלין יותר ממה שהיו רגילין. הוה להו איתת אבא, כלומר היו מפרנסין אשת אביהן. קוצו לה מידי לרופא, כי היכי דתהוי רפואה שיש לה קצבה ותתרפא מכתובתה. כעורכי הדיינין, כדיין המסדר ומלמד לבעל דין לטעון לפניו. אדם חשוב שאני, משום ולזות שפתים בעי למימנע הא מילתא.
לא כתב לה בנין דיכרין וכו', כלומר שאם נשא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא שניה קודמת ליטול כתובתה מפני שהיא בעלת חוב וחוזרין בני הראשונה ונוטלין כתובת אמן אם נשתייר שם כתובת אמן ועוד יותר דינר שיהיו חולקין בשוה כי היכי דלא [מיעקרא] נחלה (מיעקרא) דאורייתא ואע"פ שאביהן לא היה חייב כתובה לאמן שהרי מתה בחייו והוא יורשה אפילו הכי תקינו רבנן שיהיו הם יורשין כתובת אמן כדמפרש טעמא בגמרא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואותה כתובת בנין דיכרין אמרינן בגמרא שאינה נגבית אלא מן הקרקע. בנין נוקבן וכו' עד דתילקחן, מפרש בגמרא דהיינו אירוסין וכ"ש אם בגרו שהפסידו מזונות שהרי יצאו מרשות (הרב) [האב] לגמרי (אפילו היתה) לגבי הפרת נדרים מה שאין כן באירוסין דתנן [נדרים ס"ו ע"ב] נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. ואת תהא יתבא בביתי וכו', אלא כתב לה קאי. כל יומי מיגר אלמנותיך, כלומר כל הימים שתהא נכרת באלמנותיך שלא תרצי להנשא לבעל מחמת כבודי אבל אם היתה מוצאה אנשים הגונים לה היתה נושאה ולאלו שהיא אינה רוצה להנשא מחמת שאינן הגונין לה לא היתה אוכלת מן הדין כיון שברור לנו הדבר מפיה, ומפרש בגמ' בביתי ולא בבית עקתי כלומר בבית גדול ורחב עומדת היא עמהן אפילו בעל כרחן אבל אם יש להן בית צר וקטן הרשות בידם להוציאה מעליהם להרויחם אבל מזוני חייבין להביא לה באי זה מקום שהיא דרה שם כיון דבעל כרחה היא נפקא מתוך בית אביה. וכן היו אנשי ירושלם כותבין, כלומר שכותבין סתמא דמשמע דברשות עצמה היא לצאת באי זו שתרצה ולא ביד היורשין לומר לה (טול) [טלי] כתובתיך וצאי, וביהודה היו כותבין בפירוש שיהיה כח ביורשין לומר טלי כתובתיך וצאי. ירוש', בני גליל חסו על כבודן.
מפני מה תקינו רבנן כתובת בנין דיכרין, והא דבר תורה הבעל יורש את אשתו ולמה עקרוה ממנו. כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, שאלמלי לא תקנוה [י]הא כל אחד דן לעצמו ואומר אני לא אתן לבתי נכסי שמא תמות בחיי בעלה ויירשנה ותהא ירושתי נופלת ביד אחרים אבל עכשיו נותן לה הרבה ואומר אפילו תמות בחיי בעלה יירשנה בנה ובן בתי חביב עלי כבתי. ועד כמה, עד כמה זקוק ליתן לה עד עישור בנכסי.
(כי) היכי דכתיב אב, לבתו נדוניא שיביא עמה לכתוב בעל תנאי כתובת בנין דיכרין די יהויין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך אבל היכא דלא כתב אב לבתו כלום לא ליכתוב בעל תנאי כתובת בנין דיכרין. לא פלוג רבנן, כיון שרוב הנשים דרכן להביא נדוניא לא חשו חכמים למיעוטא שאינן מביאות. בת נמי תירות, ולמה אמרו בנין דיכרין ולא אמרו נמי בנן כלומר שאפילו יהיו לבעל בנים זכרים מן האשה [ה]אחרונה ומן הראשונה אין לו אלא בנות תטולנה הן כתובת אמן. כנחלה שויוה רבנן, וכיון שהבת (לא) מאשה ראשונה ואחרונה אינה נוטלת חלק עם אחיה מנכסי אביה הם הכי נמי לא תטול מכתובת אמה כלום דהא ירתין תנן ונחלה אינה. בת בין הבנות תירות, כלומר אם אין לו מן השנייה כמו כן אלא בנות תשקול נמי כתובת אמה. לא פלוג רבנן, בכתובת בנין דיכרין דלא שנא בין הבנים ולא שנא בין הבנות שלא שקלא בת [כתובת] בנין דיכרין. תגבי מטלטלי, כלומר אף ממטלטלי כיון דלהכי תקינו לה כדי שיקפוץ אדם ואנן קאמרינן לעיל [נ' ע"ב] כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע ואוקימנא בכתובת בנין דיכרין. ככתובה שויוה רבנן, דתנאי כתובה ככתובה וכתובת אשה אינה נגבית אלא מן הקרקע כדאמרינן [נ"א ע"א] הלכתא מקרקעי אבל לא מטלטלי בין לזבוני בין לפרנסה בין לכתובה. ותיטרוף ממשעבדי, כיון דככתובתה שויוה רבנן תטרף ממשעבדי כדרך שהאשה טורפת כתובה. ירתון תנן, ויורש אינו טורף מלקוחות שלקחו מאביו כלום אבל אשה בעלת חוב היא. ואימא אע"ג דליכא מותר, כלומר כיון דטעמא בכדי שיקפוץ ואע"ג דליכא מותר דינר לחלוק בשוה שאין שם אלא שתי כתובות מצומצמות לשקול נמי בנין דקמייתא כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ואמאי קאמרי' לקמן בפרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"א] שאם אין שם יותר מעל שתי כתובות דינר אין נוטלין כתובת בנין דיכרין אלא חולקין בשוה כי היכי דתתעקר נחלה דאורייתא.
<h2>דף נג.</h2>
פשיטא לי מוכרת כתובה וכו', שאומרת ללוקח כמה תוציא על כתובתי שהיא אלף דינר שאם ימות בעלי בחיי או יגרשני תגבה על כתובתי אבל אם אמות אני בחייו יירשני בעלי ותפסיד הכל ויוציא לה הלוקח על הספק הזה מאה או מאתים אי נמי תאמר לבעלה כן ויקנה ממנה כדי שלא יפסידו בניו כשימות הוא או כשיגרשנה וקאמר לן רבא לא מיבעיא לן לאחרים שאינה אוהבת אותם כל כך שימכור זכות בניה כשתמות היא בחייו שלא יגבו ממנו כתובת בנין דכרין אלא אפילו כשתמכור לבעלה שאוהבת אותו לא מכרה זכות בניה. מאי טעמא משום דזוזי אנסוה, כלומר מחמת דוחק גדול הוצרכה למכור כתובתה למי שהוא ומשום אונס לא גמרה דעתה למכור אפילו לבעלה זכות בניה אלא מה שפירשה לה בשעת מכירה בפי' הוי מכור אבל מה שלא פירשה אינו מכור דאם כן אמאי לא שאל ממנה הבעל התנאי דכיון שנותן דמים לא היה לו להתבייש ממנה, אבל מוחלת שלא היתה אנוסה אלא מרוב אהבתו עמו הילכך לא חששה לזכות בניה כלל דאי משום בעל לא שאל ממנה בפירוש הא לא קשיא שלא היה לו לפרש שמתבייש היה ממנה כיון שלא היה נותן לה כלום אבל בדעתו היה לזכות בכתובתה בכל ענין כדאמרינן בעלמא [ב"ב ע"א ע"א] זה היה [לו] לפרש וזה לא היה לו לפרש.
אין לה מזונות, כלומר אם מת הוא אין לה מזונות מן היתומים דכמאן דגביא כתובתה דמיא דהא אין זכות אפילו לבניה בה הילכך כשמת בעלה מיד מוציאין אותה היתומין מן הבית לפי שאין לה מזונות, ולית הלכתא כותיה כדפריך ואזיל ואין רשאין להוציא(ם)[ה] מן הבית עד שתנשא לאחר ונזונת משלהן ומעשה ידיה (מ)שלהן.
<h2>דף נג:</h2>
בגר ולא אינסיב אינסיב ולא בגר כולי עלמא לא פליגי דלית לה, מזוני שהרי בגרות ונשואין מוציאין מרשות אב ומרשות אחין לגמרי. כי פליגי בארוסה, כלומר ארוסה נערה שלא בגרה עדין. רב אמר עד דתלקחן וקיחה דאירוסין שמה קיחה ולא מיחייב במזונות ולוי תני עד דתבגרן אע"פ שנתארסה יש לה מזונות עד שתבגור או עד שתנשא או ימטי זמניהו דהיינו הגיע זמן ולא נשאו שנים עשר חדש משתבעה הבעל.
ארוסה יש לה מזונות, כלומר ארוסה נערה דאיפלוגי בה רב ולוי שמת אביה ואכתי לא איבגר דתיפוק מרשותא דאחי אם נותנין לה מזונות כיון שנתארסה וכרב [ד]תאני עד דתלקחן דמשמע שום לקיחה אפילו אירוסין. כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל, דטעמא מאי אמור רבנן הבנים יירשו והבנות יזונו משום זילותא דבנות (דהיכא) אע"ג דאין לו לארוס להעלות לה מזונות עד שעת נשואין כדתנן [לקמן נ"ז ע"א] הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו אפילו הכי אי לא יהבי לה לא אתיא לידי זילותא דארוס יהיב לה משום דלא ניחא ליה דתיתזיל. אמר ליה אי שמע לא שמיע לך מסברא אית לה, כלומר מן האחין עד שתבגר או עד שתנשא. דכיון דלא קים ליה בגויה, כלומר שא[י]נו יודע(ין) [שמא] יחזרו בהן ולא יתנ[ו]ה לו אי נמי אינו מכיר בה ובמעשיה לא שדי זוזי בכדי כלומר דשמא יראה מום ויחזור בו. ובהלכות הרב ז"ל משמע דבמת הארוס קא בעי אי אית לה מזונות מיורשי הארוס או לא ובהגיע זמן ולא נשאו דאוכלות משלו קא בעי אי אמרינן נמי דאוכלות מן היורשין של ארוס או לא דאע"ג דתנן באידך פירקין הגיע זמן ולא נישאו או שמת[ו] בעליהן י"ל דוקא בעליהן אחר שנשאום אבל קודם חופה לא או דילמא ה"ה לארוס (הילכך לא מצי לאורוסי משם).
ממאנת, שהשיאוה אמה או אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצל האחין. יש לה מזונות, מן האחין דאמרינן נשואין קמאי (לא) עקרה והרי היא כמי שלא נשאת ולא יצאת מבית אביה או דילמא מ"מ מבית אביה יצאת ונשאת ואין לה מזונות מן האחין. ור' יהודה היינו [ת"ק], דהא איהו נמי בנתאלמנה בבית האירוסין קאמר דיש לה מזונות. ממאנת איכא ביניהו ת"ק סבר אית לה, והכי קאמר אלמנה וגרושה מן האירוסין יש לה מזונות וה"ה לממאנת דכיון דעקרה נשואיה והדרה כאלמנה מן האירוסין היא, ואתא ר' יהודה למימר עודה בבית אביה שלא יצתה מבית אביה כגון אלמנה וגרושה מן האירוסין יש לה מזונות למעוטי ממאנת שכבר יצאה ונשאת שוב אינה יכולה לחזור למזונות מן האחין.
בת יבמה. כלומר בת יבמה שיבם את אשת אחיו והוליד ממנה בת יש לה לאותה בת מזונות אצל האחים בנכסי האב או לא כיון דאמר מר בהחולץ [ל"ח ע"א] כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון הילכך אין לה מזונות ואין לה כתובה תנאי כתובה נמי כגון מזונות דבנן נוקבן אין לה עליו דתנאי כתובה ככתובה כדלקמן באע"פ [נ"ד ע"ב] ואע"ג דנכסי קמא קמי יבם קמי שהרי קם הוא לנחלה אפילו הכי אין על הבנים של יבם לזון בת היבמה שהרי ראשון לא כתב לה בנן נוקבן דיהוין ליכי מאחי ליתזנן בנכסי אלא ליכי מינאי הוא דאתי בהדה או דילמא כיון דאי [לי]ת לה מראשון כלומר שלא הניח נכסים שיעור כתובה תקינו לה משני כדמפרש טעמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הילכך תנאי כתובה נמי כגון מזון הבת יש לה על השני ויש לה מזונות אצל הבנים אבל [לא] מיבעיא ליה ביבמה גופה כי האי גונא משום דגבי יבמה ודאי פשיטא לן דיש לה מזונות מנכסי יבם כיון דאית לה כתובה משני אית לה נמי כל תנאי כתובה.
בת שניה, כלומר הבא על אם אמו והוליד ממנה בת ויש לו בנים מאשה אחרת יש לה מזונות מהם או לא מי אמרינן כיון דלית לה לשניה כתובה כדלקמן בפ' אלמנה נזונת [ק' ע"ב] השניה והממאנת והאילונית אין להן כתובה ולא פירות וטעמא דשניה בפ' יש מותרות [פ"ה ע"ב] משום דאיהי מרגלא ליה וקנסוה רבנן הילכך לית לה נמי תנאי כתובתה כגון מזוני דבנן נוקבן דתנאי כתובה [ככתובה] או דילמא איהי דעבדא איסורא קנסוה רבנן אבל ברתה לא קנסוה.
<h2>דף נד.</h2>
בת ארוסה, כלומר ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת והיו לו בנים מאשה אחרת ומת יש לה מזונות מן האחין מנכסי האב או לא מי אמרינן כיון דאית ל(ה)ארוסה כתובה מנה מאתים מן הארוסין היכא דכתב לה דתניא [נ"ג ע"א] ארוסה שמתה אין מיטמא לה וכו' מת הוא גובה כתובתה תנאי כתובה נמי כגון מזון הבת אית לה או דילמא כיון דלא תקינו רבנן למיכתב כתובה עד שעת נישואין לית לה נמי תנאי כתובה באירוסין.
בת אנוסה, כלומר ראובן שאנס אשה בתולה ואמרה תורה [דברים כ"ב] ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ופליגי ביה ר' יוסי ורבנן בפרק אלו נערות [ל"ט ע"ב] אם יש לה כתובה או לא דאמרינן יצא כסף קנסה בכתובתה ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה דאמר יש לה כתובה מנה פשיטא לן (דאין) [דאית] לה תנאי כתובה כי קא מיבעיא לן אליבא דרבנן דאמרי דלא תקנו ליה רבנן כתובה כיון (דאית) [דאינה] קלה בעיניו להוציאה מי אמרינן [דוקא כתובה אין לה דאינה] צריכה לאותה תקנה אבל בשאר תנאי כתובה לא הקלו עליה. וכולן ביעיי אילין עלו בתיקו וכל תיקו דממונא מפסיד התובע משום האי טעמא דהמוציא מחברו עליו הראיה הילכך א[י] תפסי לא מפקינן מיניהו ואי לא תפסי לא יהבינן להו.
בביתו ולא עקתו, כלומר שאם היה בית בעלה צר וקטן להן שאינה יכולה לעמוד עמהן בצניעות אינה יכולה לכוף היתומין לבנות לה מדור קטן בפני עצמה אלא רשאין היורשין להוציאה מעליהן להרויחם. אבל במזוני אית לה, כלומר היתומין חייבין להוליך מזונותיה בהרוחה לכל מקום שהיא כיון שהם אינם מניחין אותה לדור שם בצנעה, והיא אומרת אי אפשי לזוז מבית אבא פשיטא לן דלא יהבי לה יורשין מזונות בבית אביה אלא לפי ברכת הבית ולא בהרוחה והכי אמרינן לקמן בפרק הנושא [ק"ג ע"א] אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין יורשין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין לך מזונות ומפרש ואזיל מפני שברכת הבית מרובה הילכך לא יהבי לה אלא לפי ברכת הבית. מר בר רב אשי אמר אפילו מזוני נמי לית לה, כלומר אלא לפי ברכת הבית לפי שאינה עמהן [ד]אמרי לה מזליך גרם ליך. ולית הלכתא בהא כמר בר רב אשי אלא יהבי לה מזונות בהרוחה בכל מקום שהיא עומדת. אין היורשין חייבין לבנותו, דאמרי מזליך גרים ליך והא לא קבל עליו אלא בזו הבית אבל לא בבית אחרת. תובעת כתובתה בב"ד, משמע דדעתה לינשא דהא כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. משכנה כתובתה, כלומר שדה מיוחד לכתובתה. אפותיקי, פה תהא קאי, ומשום הכי לא חשיב תובעת כתובתה בהדי הנך דהני בין בבית דין בין שלא בב"ד אבל תובעת כתובתה דוקא בב"ד [הוא] דאפסידה מזונות אבל שלא בב"ד לא הפסידה מזונות דלפי שעתא הוא (דירתא) [דתבעה] ובתר שעתא מתפייסא לכו ואכתי מיגר אלמנותיך קרינא ביה.
וכל פרוותא, עיירות הסמוכות לה. נזונת תנן, כלומר שהם רוצים שתתפרנס משלהן.
שמין מה שעליה, כלומר כל בגדיה ותכשיטיה של שבת ומועד חושבין כמה הן שוין כשיעור כתובתה משלימין לה כדמפרש טעמא דכי אקני לה הבעל בגדיה ותכשיטיה של שבת לא נתכוון לה אלא בעודו חי או בעוד שהיא יושבת אלמנה בביתו לכבודו אבל אדעתא דמיפק ומשקל לא אקני לה, ושמואל סבר לגמרי אקני לה. אע"ג דתנן (לקמן) במתני', במס' ערכין [כ"ד ע"א]. דשמואל, דאמר אינן שמין באלמנה. ואחד המעריך עצמו, ואין לו כדי ערכו הקצוב לו בפרשה כפי שניו. בכסות אשתו ובניו, אפילו בצמר שנצבע לשמן אע"פ שאינו בר מלבוש השתא. ולא בסנדלים חדשים, אע"פ שיכול להחזירם לאומן זכו בהן אשתו ובניו אלמא אין שמין בכסות אשה דהא הבעל עצמו אין לו שום זכות בהן. לכאורה כשמואל רהטא, דסבירא ליה דמתני' כשמואל וכד מעיינת ביה שפיר לא קשיא הא מתני' לרב דכי סליק זכותו בהן שאינו רשאי לא למכרן ולא להקדיש ה"מ בעודו חי שהוא מתכבד במלבושיה ועל כן מחיל זכותו אבל משתרצה להנשא לאחר לא (תקנה) [הקנה] לה הילכך שמין כל מה שעליה. וכן בלקיט, כלומר אם יש שכיר בביתו [ו]לא קצב לו שכירותו מתחלה ובתוך כך שהוא עוסק במלאכתו ונתן (לא) [לו] בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו ובאין לפרש את שכרן אם שמין אותו מלבוש או לא פלוגתא דרב ושמואל והלכתא בתרויהו כרב. יתמא לקיט שלח פוק, הפשיטנו מבגדיו ויצא כלומר שמין מה שעליו.
ההוא דאמר להו נדוניא לברת (נדוניא לבת), שהיה גוסס ואמר תנו נדוניא לבתי כשאר בנות הנשאות ואותה שעה היתה אותה נדוניא הידועה כך וכך מלבושין כך וכך מעות נקחות במאתים ואחר כך זל נדוניא ועמדה על מנה. פורנא, ריוח. פורנא ליתמי, אע"ג דאיכא למימר כי אמר אבוה למיתן לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזדבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי (ניחול ליה בו) [ניתיב לה] מאתן זוזי אפילו הכי לית לה אלא נדוניא ידועה.
<h2>דף נד:</h2>
ארבע מאה זוזי מן חמרא לברתי, יין שעור ארבע מאות זוז נתן לה ואותה שעה מאה מדות של יין בארבע [מאות] זוז לסוף נתיקרו ועמדו החמשים מאות בארבע מדות זוז.
מפסדה מזוני, כלומר לא היתה חוששת לשמור מזונות שבבית ומאבדתן וסומכת על הבנים שיספיק לה מזון כל צרכה. אימרו ליה לאבוכון, גוסס היה שייחד לה ארעא למזונה משמע דלרוחא הוא דקאמר דאי לא ספקא במאי דיהבי לה יתמי תהא ארעא דא להשלמת מזונות. אמר למזונות, כדפרישית. במזונות קצץ לה מזונות. אם אמר אותו גוסס קרקע פלוני תיחד לכך במזונותיך משמע בשביל מזונות שאני חייב לך הילך קרקע זו וכגון שהיה בה כדי מזונותיה לפי ראות ב"ד ואם אבדו [אבדו] לה דמזלה גרים והיתומין מסלקין [אותה] לגמרי ממזונותיה.
אע"פ שאמרו וכו' אפילו מאה מנה יוסיף, ובגמ' פריך פשיטא דמוסיף כלמר שאם רוצה לתת משלו מי ימחה בידו, ומשני איצטריך לאשמועינן דמהו דתימא קיצותא ע(י)בוד רבנן מנה מאתים אין טפי לא שלא לבייש את מי שאין לו להוסיף כל כך קמ"ל דיכול להוסיף כרצונו. גובה את הכל, כלומר אפילו התוספת דהא דאוקימנא בפירקין דלעיל [מ"ד ע"א] הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ה"מ דלא טרפא ממשעבדי אלא מזמן נשואין לפי שלא כתב לה אחריות אלא משעת חופה שדרך העולם לכתוב כתובה אבל מן המחוררין גובה אפילו מן האירוסין כיון שכתב לה כתובה אבל לא תוספת לפי שלא כתב לה תוספת אלא ע"מ לכונסה דאזלינן בתר (אומר) [אומד] דעתו ואמרינן שלא כתב לה תוספת אלא משום חיבת כניסה לחופה ות"ק סבר משום איקרובי דעתא הוא דכתב לה כלומר (מי) [כדי] שישא חן בעיניה.
ר' יהודה אומר אם רצה כו', ר' יהודה לא פליג אלא מילתא באפי נפשה קאמר וקמ"ל דאע"ג דלא עביד רבנן קיצותא שאם רוצה להוסיף מוסיף אבל לפחות מכתובתה אע"פ שנתרצתה בשעת כניתסה לחופה שלא (תכתב) [יכתוב] לה אלא מנה תנאי בטל ויש לה מאתים לפי שתנאי ב"ד הוא שלא יפחות לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אבל אם מזכיר בכתובתה מה שהתקינו חכמים דהיינו מאתים לבתולה והיא כותבת בתוך הכתובה ומודה אנכי פלונית שפרע לי מהם מיד מנה רשאה היא בכך ולא חשבינן כי האי גונא עקירה ודוקא כותבת אבל על פה לפני עדים שתאמר לו מודה אנכי פלונית שהתקבלתי ממך מנה לא מהנה זה התנאי מיד ויש לה מאתים, ור' מאיר פליג ואמר כי האי גונא נמי ואפילו בכתב תנאה בטל ויש לה מאתים וכ"ש בעל פה דתנאה בטל ואע"ג דתנאה בטל ויש לה מאתים אפילו הכי מיקרי בעילתו בעילת זנות לפי שהאשה סוברת שתנאה שהתנה עמ(ו)[ה] בכתב או בעל פה תזיק לה הילכך כשמוסרת עצמה אליו לביאה אינה עולה אלא לשם זנות ולא לשם נשואין שהרי יודעת היא שאין זה מוהר בתולות ומשום הכי אמר [כל] הפוחת ולא אמר הפוחת לחודיה להודיענו דאפילו על פה דתנאה בטל ויש לה מאתים אפילו לר' יהודה אפילו הכי מקרי בעילתו בעילת זנות כדפרישית והיינו דקאמרי' בגמ' כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ויש לה מאתים ומאי טעמא הוה בעילת זנות כיון דיש לה מאתים משום דסברה כיון דאמרה ליה הכי לית לה אלא מנה הילכך הויא בעילתה בעילת זנות אע"ג דקיימא לן כר' יהודה דבדבר ממון תנאו קיים אבל בכתובה תנאי בטל משום דחכמים עשו (חזון) [חזוק] לדבריהם יותר משל תורה וכתובת אשה של דבריהם היא.
רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף וכו', רצה להוסיף משמע בעל פה שאע"פ שלא כתב לה נתחייב באמירתו אלא דתנאי כתובה ככתובה מה כתובה נקנית באמירה דאמר רב גידל אמר רב [לקמן ק"ב ע"א] כמה אתה נותן לבניך כך וכך ולבתך כך וכך והם הם הדברים הנקנין באמירה תוספת נמי כיון דאמר הכי והכי מוסיפנא לך אע"ג דלא נתחייב לה חייב, ולא נהיר האי פירו' דא"כ אמאי לא קא חשיב נמי ולתוספת כתובה כדפרישנא, אלא הכי פירושו רצה לכתוב לא תני אלא רצה להוסיף דכלל להוסיף משמע כלה כתובתה חדא מילתא היא [וכן] נמי מוסיפין על העיר ועל העזרות ועל הלשכות דעבדי לה חדא קרתא רבתי וחדא לשכה רבתי וחדא עזרה רבתי אבל לכתוב משמע תרי מילי נינהו דהא כתיבה לחודה ו(ח)דא כתיבה לחודה ומדקתני להוסיף דעריב לחדא כתיבה ש"מ דתנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה לכל הני וכלן מפורשין בהלכות הרב ז"ל באר היטב.
<h2>דף נה.</h2>
מטלטלי ואיתנהו בעיניהו בלא שבועה, ופרישו רבוותא דהא איתנהו בעיניהו כגון דשקלה מהן סחורה וידוע הוא דהנך מטלטלי בתראי מחמת קמאי נינהו אבל אי לא ידיע דמחמת מטלטלי קמאי ניהו ולא מידעם דאיקרי בשמיהו ובתורת חוב דמשתקיל ולא גבי[א בלא] שבועה דאימר כי חזא בעל דליתנהו בעיניהו אתפסה צררי.
ייחד לה קרקע, בכתובתה. בד' מצרניה, כדרך שנותנין ומוכרין שכותבין מצר מזרחי פלוני ומצר מערב פלוני ומצר צפון פלוני ומצר דרום פלוני שקיל[א] לה לההיא ארעא בלא שבועה לאחר מיתתו דליכא למיחש אימר צררי אתפסה בודאי דעל מה שייחד לה סמך הבעל. בחד מצרא, שלא ייחד לה אלא מצר אחד לצד צפון או לצד דרום. בלא שבועה, דכיון דייחד לה קרקע פלוני בודאי תו לא פרע מצד אחר וכמאן דייחד לה כולהו מצרי דמי. בשבועה, דכמאן דלא ייחד לה כלום דמי דמצי למימר לה יורשין תלם אחד יחדתי (לו) [לה] מאותו רוח ולא יותר וכשחשב[ה] שיוכלו היורשין לערער עליה התפיסה מטלטלי מצד אחר הילכך דין הוא שתשבע ליתומים שלא נפרעה מצד אחר כלום.
אמר לעדים וכו', אדם שאמר לעדים כתבו וחתמו מכירה זו או מתנה זו ותנו אותה לפלוני וקנו ביה קנין גמור שאני נותן לו מיד. לא צריך לאימלוכי ביה, כלומר כשבאו עדים לכתבה אינם צריכין להועץ בו אם בלב שלם ונפש חפצה רוצה שיכתבו לו שהרי קנו מידו קנין גמור וסתם קנין לכתיבה עומד. לא קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה, דשארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. צריך לאימלוכי ביה, דכיון דלא קנו מיניה אימר דילמא הדר ביה דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קנה אע"ג דאמר מעיקרא באפי סהדי כתובו וחתומו, ואית דבעו מימר דהיינו טעמא דצריך לאימלוכי בה דוקא במי שלא צוה לכתוב מיד אלא לזמן פלוני הילכך [צריך] לאימלוכי אבל האומר לעדים כתבו שטר לפלוני וחתמו ותנו לו מיד ולא נתן להם שום שהות לא צריך לאימלוכי ביה וצריך עיון גדול.
<h2>דף נו.</h2>
נכנסה לחופה ולא נבעלה, אליבא דר' אליעזר בן עזריה מהו כלומר יש לה תוספת או לא. חיבת חופה קונה, וגובה הכל. או חיבת ביאה קונה, ואינה גובה אלא מנה מאתים. ופרשה נדה, דהיא חופה שאינה ראויה לביאה כלל והוי בעיא ולא איפשיטא הילכך המוציא מחברו עליו הראיה ולא גביא אלא מנה מאתים ואי תפסה תפסה דהרי יורשי הבעל הם המוציאים ועליהם הראיה.
<h2>דף נז.</h2>
זו דברי ר' מאיר, הא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים הרי זו בעילת זנות וממילא שמעינן דכ"ש היכא דלית ליה כתובה לגמרי כגון זו שנשרפה כתובתה דאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה כי היכי דלא ליתחזי בעילתו בעילת זנות. אבל חכמים אומרים משהה אדם את אשתו, לאחר שאבדה [כתובתה] שלש שנים שלא (ליתחזי) [מיתחזי] בעילתו בעילת זנות כיון שכתב לה כתובה. הלכה כר' מאיר בגזרותיו, בחומרותיו כלומר בתקנותיו שכל טעמו של ר' מאיר אינו אלא שמא יאמרו כשמותר לעמוד שלש שנים בלא כתובה הכי נמי לעולם ובזה אתי לאיעקורי תקנתא דתקון רבנן לאשה כתובה.
נותנין לבתולה שנים עשר, כלומר מי שקדש האשה סתם ולא הזכיר לה זמן נשואיה ולאחר חדש בא הארוס ותובע אותה להכניסה לחופה מיד והיא אינה רוצה מהו דתימא דתיתקרי מורדת ואם כתב לה כתובתה תפחות מכתובתה שבעה דינרים בכל שבת ושבת קמ"ל דהדין עמה לעכב אותה משעה שהודיעה להנשא לו מיד עד שנים עשר חדש כדי לפרנס עצמה לזמן תכשיטין ומלבושין הראויין (לו) [לה] אבל יותר מכאן היא מורדת דאפילו בארוסה שייך לשון מורדת כדתניא [לקמן ס"ג ע"א] אחת ארוסה ונשואה שומרת יבם ואפילו נדה ואפילו היא חולה. וכן נותנין לאיש אם היא רוצה להנשא לו מיד והארוס אינו רוצה ולא מיקרי מורד להוסיף לה על כתובתה שכתב לה שלשה דינרים בכל שבת ושבת כשאר מורד דכל תוך זה הזמן לאו מורד הוא לפי שצריך גם הוא לתקן לו בית וכל מה שצריך לו אבל מזמן זה ואילך אם לא רצה לכונסה מיקרי מורד. ובתוך זה הזמן נמי אינו חייב במזונותיה ואם כהן הוא (אינו) [אינה] אוכלת בתרומה מחמת הארוס דאע"ג דמדאורייתא קנין כספו מיקריה אפילו הכי אינה אוכלת משום דעולא דאמר שמא תשקה לאחיה ולאחותה אי נמי משום סמפון כלומר שמא ימצא בה מום וקדושיה בטלין ונמצאת זרה אוכלת למפרע בתרומה אבל משהגיע זמנן לינשא ואינו רוצה הארוס לכונסה מתחייב במזונותיה מיד ואם כהן הוא אוכלת בתרומה דאי משום דעולא ליכא דכיון שהגיע זמנה לינשא דוכתא מי(ו)חד ל(י)ה האב ואינה עומדת עם אחיה ואחותה ואי משום סימפון נמי ליכא דכיון דהגיע זמנה לינשא כבר בדקה על ידי קרובין אם יש בה מום או לא. נותן לה הכל תרומה, כלומר אם רצה הארוס שהוא כהן נותן לה פרנסתה תרומה ואע"פ שטורח הוא לה שצריכה לשמור שלא תטמא ועוד שבימי נדתה אינה יכולה לאכול תרומה וצריכה לטרוח ולמכור בזול לכהן וליקח חולין. מחצה חולין, כדי שתאכל בימי נדתה, ומפרש בגמ' דוקא לארוסה שאין כל כך מזונותיה מוטלין עליו הילכך סגי לה בתרומה לחודה אבל בנשואה כגון המשרה אשתו על ידי שליש הואיל וכל מחסוריה עליו מן התורה דברי הכל מחצה חולין לפי שכל כבודה בת מלך פנימה ואינה יכולה לצאת בשוק לחזר אחר הקונין שיחליפו לה התרומה בחולין. היבם אינו מאכיל בתרומה, כלומר אם היבם כהן הוא ואע"פ שנשאה אחיו ואכלה בתרומה אינה יכולה עכשיו לאכל בתרומה בשביל היבם שמעכבה בביתו משום דכתיב קנין כספו והאי קנין דאחיו הוא. עשתה ששה חדשים וכו', ובגמ' פריך השתא כשאכלה ברשות הבעל (תצא) [תנן] שאין היבם מאכילה כ"ש היכא שלא אכלה כלל, ומשני זו ואין צריך לומר זו קתני. זו משנה ראשונה, שאם הגיע זמן ולא נשאו דאוכלות בתרומה. ב"ד של אחריהם וכו' עד שתכנס לחופה, דסברי דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ואיכא למיחש משום סמפון.
<h2>דף נז:</h2>
אלא מאי ימים שנה כדכתיב [ויקרא כ"ה] ימים תהיה גאולתו, במוכר בתי ערי חומה כתיב ומכאן ואילך היא נצמתת לקונה שלא יצא עוד ביובל. ועשור אלו עשרה חדשים שכן דרך בני אדם לשאול זמן קטן אחר זמן גדול.
בין היא בין אביה יכולין לעכב, כלומר שאם נתארסה בקטנו' הרבה אע"פ שעברו עליה שנים עשר חדש שתבעה הבעל יכולה היא או אביה לומר איני רוצה להכנס בטורח גדול כזה בעודה קטנה שלא אוכל לסבול עול התשמיש ועול מלאכת הבית לעשות שבעה מלאכות המוטלות על האשה עד שאהיה נערה שאוכל לסבול. השתא לא ידעה, כלומר עכשיו אינה יודעת מנהג טורח שבעה מלאכות ועניני תשמיש ולפיכך (הוא) [היא] רוצה להנשא ולמחר כשתנשא לו ותדע טורח הבית וענייני תשמיש תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור (לביתו) [לביתי] עד (שקבלתי) [שאקבל] אני והוא בשת גדול כזה הילכך מחמת טענה זו יש בידו לעכב.
אין פוסקין על הקטנה, כלומר אין פוסקין בשעת ארוסין שישאנה בעודה קטנה קודם שתכנס באותן ששה חדשים שבין קטנות לבגרות לפי שאנו יודעין בודאי שלא תוכל לסבול ויבאו לידי גרושין. אבל פוסקין, בשעת אירוסין להשיאה בנערותה. ולא חיישינן דילמא מעילא ליה פחדא בלביה, כלומר מעכשיו נותנת אל לבה פחד התשמיש וטורח הבית הואיל ומזכירין לה בקטנותה נשואין קמ"ל דלא חיישינן להאי.
נותנין לה שנים עשר חדש משתבעה, שכיון שתבעה לישא אותה יודעת היא בודאי שאחר שנים עשר חדש שיהו כל תכשיטיה מזומנין יכניסנה מיד. אבל לא חשבינן להו משעת ארוסין דיכולה היא לומר הייתי סבורה שמא לא תכניסני לחופה עד שלש שנים או יותר (והוציא) [ואוציא] הוצאות שלא לצורך שתי שנים קודם שאצטרך להם וכמו כן יאמר הבעל. בגרה יום אחד ונתקדשה כלומר אפילו לא בגרה אלא יום אחד נותנין לה משעת אירוסין ואינה צריכה להמתין שנים עשר חדש לפרנסה אחר תביעה דמאחר שבגרה שוב אינה רוצה לשהות עוד ומשעה שקרב זמנה לעמוד על פירקה זימנה תכשיטיה לפיכך מונין לה שנים עשר חדש משעת קדושין דבודאי היתה יודעת שלא יעכב מלהכניסה לחופה תכף שיהיו תכשיטיה מזומנים. ולארוסה שלשים יום, מפרש ואזיל דבוגרת שעברה עליה שנה שלימה קודם שנתארסה אין אדם צריך להמתין לה שנים עשר חדש משעת אירוסין אלא די לה בשלשים יום לפי שכבר זימנה הכל אע"פ שלא נתקדשה אלא שצריכה היא ל' יום (לששה) [לכמה] דברים קטנים לתקן לה.
<h2>דף נח:</h2>
המקדש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת, כלומר המקדש [מעשה] ידי אשתו שהיא עתידה לעשות וסבירא ליה שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הילכך היה חל שם הקדש ויפסיד הבעל מעשה ידיה וכיצד תעשה האשה שלא יפסיד הבעל תאמר לבעלה איני רוצה להתפרנס מנכסיך (ואם) [וגם] לא תזכה במעשה ידי אלא ממה שאשתכר (ל)[מ]אחרים אוציא בפרנסתי. (ממותר) [המותר], כלומר ואם היא מרווחת יותר ממה שהיא מוציאה במזונות ובאותו מותר זכה בו הבעל מיד והילכך [חל] שם הקדש עליו כיון דסבירא ליה (כר') [לר'] מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ומפרש בגמ' דלא הוי קדיש אלא עד לאחר מיתה אבל מחיים לא דשמא תחלה היא חדש או שנה ולא תוכל לעשות מלאכה ולא יהיה בידה ממה שתתפרנס הילכך לא מיקרי מותר אלא עד שתמות, ור' יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הילכך אפילו לאחר מיתה לא קדיש וה"ה דפליג ר' יוחנן ברישא דלדעתיה אפילו יעלה לה הבעל מזונות אינו חל שם הקדש עליו כלל כיון דאינו בעולם בשעה שיצא הקדש מפיו אלא נטר(י) ליה לר' מאיר עד דסליק מילתיה והדר פליג אכולא מילתא ותרויהו סבירא להו דמזונות עיקר ומעשה ידיה לבעל משום איבה הילכך אם רצתה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה הרשות בידה דתו ליכא איבה עלה כיון שלא תתפרנס ממנו דאי הוה סבירא להו דמעשה ידיה לבעל מן התורה ומזונות תקנת חכמים דתקינו לה לטובתה לא הוה יכולה למימר לבעלה איני עושה וכיון דסבירא ליה לר' מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הילכך חייל מיד הקדש על מעשה ידיה בעל כרחה כיון שרוצה הוא לזונה אע"פ שהיא אינה רוצה.
והלכתא כר' יוחנן הסנדלר דסבר שאין מקדיש דבר שלא בא לעולם, והמשנה שפירשתיה המותר ר' מאיר אומר הקדש ור' יוחנן הסנדלר אומר חולין במה שאינה יכולה לאכול והיא מותירה משבעה וכשאין מעלה לה הבעל מזונות ולא מעה כסף לצרכה מיהו אליבא דגמ' אינה מתפרשת כן דבגמ' משמע כן דהאי (א)[ה]מותר לאו אמקדיש מעשה ידי אשתו קאי אלא מילתא באפי נפשיה היא והכי קאמר אם לא הקדיש מעשה ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות בשבת דאמרינן לקמן [ס"ד ע"ב] (כולה) [כמה] היא ע[ו]שה ובעל שיך ביה באותו מותר שתחת מעה שהוא נותן לה לצרכה כדלקמן במתני' ומוקים לה בגמ' במעלה לה מזונות חוץ ממעה כסף ופשיטא לן דמחיים לא קדיש אותו מותר אפילו אליבא דר' מאיר דסבירא ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דכיון דלא יהיב לה מעה כסף דין הוא שיהא אותו מותר שלה כל ימי חייה לעשות ממנה צרכיה אלא לאחר מיתה פליגי ר' מאיר ור' יוחנן הסנדלר אי קדיש או לא דלר' מאיר קדיש דסבר אדם מקדיש דבר שלא [בא] לעולם ואפילו דכשבא לעולם נמי אינו שלו כי הכא דמחיים אין לו בו כלום עד שתמות היא ו(ת)ירשנה אפילו הכי חייל בה הקדש וקדיש לאחר מיתה ור' יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"ש היכא דאיכא תרתי דאפילו כשיבא לעולם אינו של בעל מיד אלא כשתמות היא ו(ת)ירשנה הילכך לא חייל באותו המותר הקדש כלל.
מזוני עיקר, כלומר דאפילו לא עבדא מידי יהיב לה מזוני כדכת' [שמות כ"א] שאר כסות ועונה. ומעשה ידיה, כשהן של בעל אינו מדין תורה אלא משום איבה תקינו רבנן דליהוי לבעל וכיון דלא הוו משעבדי ליה מעשה ידיה אלא משום איבה בעלמא משום [ד]מיתזנא מדידיה דלא ניחא ליה דליהוו מעשה ידיה שלה הילכך הרשות בידה לומר אעשה לעצמי ואיזון משלי דאי הוה סבירא לן דמעשה ידיה משועבדין לבעל מן התורה כדין עבד עברי לא היתה יכולה לומר לבעל איני עושה לפי' אע"פ שלא תזון (משלה) [משלו] כיון שהבעל חפץ במעשה ידיה דכיון דמשעבדא ליה מן התורה אינה יכולה להפקיע את עצמה.
<h2>דף נט.</h2>
קונם שאני עושה לפיך, כלומר שהאשה אמרה מלאכה שאני עושה היא אסורה לפיך בקונם. אינו צריך להפר לה, כלומר אם היה מעלה לה מזונות ומעה כסף לצרכה (בסתמיהו) [כסתמיהו] דנשי אינו צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה דמעשה ידיה לא מציא לאפקועי נפשיה מניה. שמא תעדיף, כדלקמן בסוף פירקין [ס"ד ע"ב] כמה היא עושה לו ובפרק מציאת האשה מפרש (ההעדפה) [דבהעדפה] שעל ידי הדחק פליגי כלומר שטורחת יותר מ(כ)דאי שמשכמת ומערבת אי עושה בשעת שהיא חולה והיתה צריכה לנוח ומעדפת על משקל חמש סלעים דת"ק סבר אפילו העדפה על ידי הדחק הוי לבעלה שע"מ כן נותן לה מעה כסף להיות כל המותר שלו אפילו תעשנו על ידי הדחק גדול הילכך אינו צריך להפר כלל ור' עקיבא (ג)סבר העדפה שעל ידי הדחק לעצמה ומעה כסף דיהיב ל(י)ה הוי תחת העדפה שלא על ידי הדחק אבל אי דחקה נפשה ועבדה דידה הוי הילכך יפר שמא תעדיף על ידי הדחק ואין ראוי לו והוי חל נדרה עליו דהוא יהנה ממנה באיסור ואע"ג דאמ' לקמן [ע"א ע"א] שאין הבעל מפר אלא דברים שיש בהן ענוי נפש כגון שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ה"מ לנדרי אשה שנודרת על האחרים אבל בנדרים שמזיקין לו לגופו או לממונו יכול להפר אע"פ שאין בהן ענוי נפש וילפינן לה בפרק בתרא דנדרים [ע"ט ע"ב] מבין אב לבתו דלא כת' ביה לענות נפש.
<h2>דף נט:</h2>
אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. טוחנת, מוקים לה בגמ' בריחיא דידא דבריחים של מים מה האשה יכולה לעשות הלא המים עושין הכל. מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו וידיו ורגליו ל"ג במתני' (דהכי) [דהני] פשיטא לן דעבדא ליה דדברים המרגילין חיבה הן מדאסרינן להו לנדה דלא תעביד לבעלה מזיגה והרחצה כדאמרינן בגמ'. שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר, אבל צר(י)כים קטנים שבבית שאין בהם טורח כל כך כגון ליתן תבן לפני הבהמה היא עושה [וכיון שהכניסה לו ארבעה אינה עושה לו] שום דבר ויושבת בקתדרא, אבל מזיגה והרחצה אכתי עבדה כדאמרינן בגמ'. רשב"ג אומר המדיר את אשתו וכו' שהבטלה מביאה לידי שעמום, ובגמ' פריך היינו ת"ק היינו ר' אליעזר ולמה שנה הלשון, ומשני דאיכא ביניהו אם עוסקת בשחוק של נדרשי שקורין אשקקש בלעז אליבא דר' אליעזר קרי לה בטלה דאיהו צמר בעי כדקתני כופה לעשות בצמר דמלאכת טורח הוא ולא יעלה לבה אבל הני מביאה לידי זמה ורשב"ג קאמר אי קא עבדה מלאכה כל דהו מבטלת אותה מלבא לידי שגעון אבל לידי זמה לא חייש דלא נחשדו בנות ישראל כל כך ועוד דבעלה משמרה.
טוחנת ס"ד, והלא הריחים והמים טוחנים. מטחנת, כלומר מכרזת לבעלי בתים אם יש להם חטים לטחון בריחים של בעל אי נמי שהיא מוליכה על כתיפה חטים שיש להם לטחון לצרכה ולצורך בעלה ובני ביתו. אי נמי בריחיא דידה, שטוחנת היא בעצמה בריחים של יד מה שצריך לספוקה ולספוק בעלה. (ו)הרוצה שיעדן, כלומר שייפה.
שומטת דד מפיו, כלומר אינה מניקתו דסבירא ליה דלא משעבדא ליה להניק בניה. כופה ומניקתו, דקסברי ב"ה דמשועבדת לו להניק בניה. נתגרשה אינו כופה, כלומר שתניקהו בשכר אלא יתן אותו למניקה אחרת. ואם הי(ת)ה (מניה) מכירה, כלומר שאינו רוצה לינק מאשה אחרת אלא ממנה. נותן לה שכרה, כשאר אשה דעלמא. וכופה ומניקתו, אע"ג דלא משעבדא ליה כיון שנתגרשה (והילכך) [וכל כך] למה. מפני הסכנה, שלא ימות התינוק והאי דקתני נתגרשה לאו אנדרה קאי אלא על כל אשה שבעולם קאמר. [ס' ע"א] בן כמה מכירה, דנימא וכופה ונותן לה שכרה. בן שלשה חדשים, יש לו טביעות עינא באמו. סומא מנא ידע, אם אותו תינוק סומא [איך] שיך למימר ביה שכופה ומניקתו ובמה יש לומר בו שיש לו טביעות העין, ומשני כן יש בריחא וטעמא ריח הפה וטעם החלב שמשתנה בין אשה לאשה. ההוא דאתא לקמיה, כלומר ההיא גרושה דאתא לזעוק על בעלה שהוא כופה ומניקתו בשכר. זיל בדקה, אם בנה מכירה אם לאו אם כן. הוה קא מהדר לבניה עלויהו דנשי, היה נותנו בחיק כל אחת ואחת אם יכיר מתוכן את אמו. הוה ינוקא מסוה לאפה, כלומר מסתכל בה. כבשותינהו לעינהא, כדי שלא יכירנה. אמר לה רב דימי (כטוף) [נטוף] עיניך, זקפי עיניך כמו שפיל ואזיל בר אווזא ועינהא מטייפי [ב"ק צ"ב ע"ב]. וקום דדי בניך, ועמדי ושאי את בנך כמו ההוא גוי דדדי זיקא [ע"ז ס' ע"א] כלומר שנושא תנור על כתפו.
<h2>דף ס.</h2>
כיונק שקץ, כלומר ולא ספינן ליה בידים. יונק תינוק והולך כ"ד חדשים, שהם שני פעמים שס"ה ימים והם שבע מאות ושלשים יום, ובמדרש תנחומא מסמיך ליה אהאי קרא לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא הכי הוו וב' יתירא הם שני ימים היתרים על כ"ד חדש כדאמרינן לקמן חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו, ותו (דאיירינן) [דאמרינן] בפ"ק דתענית [ה' ע"ב] דנ"ב היו שנותיו של שמואל הרמתי דכת' [ש"א א'] וישב שם עד עולם ומפורש בתלמוד ירושלמי [תענית פ"ד ה"א] עד עולם עד עולמו של לוי דכתיב [במדבר ח'] מבן חמשים שנה ישוב וגו' אלמא הא דכתיב [שמואל שם] עד יגמל הנער כ"ד חדש הוי. פירש לאחר כ"ד חדש דאי תוך הזמן יכול להחזירו לפי שעדיין הוא כסתם תינוקות שמסוכנין הם לחלב. כיונק שקץ, דכגדול חשבינן ליה דאע"ג ד[חלב] מהלכי שתים מן התורה מותר ה"מ כשהוא פרוש שיכול אדם לומר של עז ושל רחל הוא לא החמירו בו חכמים אבל לינק ממש מגוף האשה אסרו חכמים כדי שלא יטעה וישתה נמי מחלב של בהמה שאינה מעלה גרה כיון דאדם נמי אינו מעלה גרה, וחלופא בדם של מהלכי שתים שגם הוא טהור מן התורה אבל כשהוא בכוס אסרוהו חכמים כדי שלא יטעה בשאר דם אחר מכל בעלי חיים שהוא אסור אבל כשהוא אינו פרוש מגוף האדם אלא שהוא תוך פיו אפילו מצות פ(י)רוש אין בו ומוצצו ובולעו וכשהוא פרוש על הככר צריך גרירה מדרבנן.
מניקה שמת בעלה וכו' בתוך כ"ד חדש, שנולד הולד. לא תנשא ולא תיארס, דגזרינן ארוסין אטו נשואין ונשואין אסירי משום שמא תתעבר ונעכר החלב וימות בנה שזמן יניקתו כ"ד חדש. [ע"ב] ואפילו נתנה בנה למניקה או גמלתו, כלומר שהפרישתו מן הדד ויכול לחיות בלא חלב אפילו הכי אסורה להנשא דגזרינן אטו לא נתנה ואטו לא גמלתו. אבל מת מותר, דלא גזרינן מת אטו חי.
<h2>דף ס:</h2>
הרי שנתנו לה בן להניק, כלומר בשכר. לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה, מקשינן בגמ' השתא בנה אמרת לא בן חברתה מיבעיא ומשני אין איצטריך למיתני תרויהו דאי תנא את בנה משום הכי אסיר דילמא איידי שרחמא ליה טפי יהיב ליה יותר מדאי ולא (יפסיק) [יספיק] מה שנשאר למי ששכרתה אבל בן של חברתה דלא רחמא ליה טפי מהאי אימא דשרי דאי לאו דהוה ל(י)ה לא הוה יהבה ליה קמ"ל דאפילו בן חברתה אסיר כדי שלא תצמצם לזה התינוק ששכרה בהנקתה. (קסבה) [פסקה] קימעא, כלומר פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות מועטין. אוכלת הרבה, מפרש בגמ' אוכלת משל עצמה כדי שימצא התינוק מה לינק דכיון דנתרצתה בכך מוטלין עליה מזונות ונסתלק האב משעבוד מזונותיו ונכנסה היא במקומו.
חזיז, שחת כלומר כל פרי שלא נגמר מזיק לחלב. אדמה, כמשמעה שיש בני אדם שאוכלין העפר הלבן ומוצאין בו טעם כאדם שאוכל פולין ועדשים. קרא, דלעת. חבושין, קודויינש בלעז. קורא, מה שנמצא רך בענפי הדקל כמין לולבי גפנים. כופרא, תמרים שלא נתבשלו כל צרכם אע"פ שדרך רוב העולם [ש]אוכלין אותן. שימכי, אישקלויינש בלעז. כמכא, כותח. הרסנא, ציר של דגים קטנים. מיניהו פסקי חלבא, כלומר יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה שאין לה רבוי חלב כדמעיקרא ויש בהן שאין [ממעט] כלל אלא עוכר החלב ומעבה אותו.
<h2>דף סא.</h2>
היא אומרת להניק, כלומר רוצה להניק את בנה. והוא אומר שלא להניק, משום טירחא אלא ליתנו למניקה אחרת. לה שומעין דצערה דידה הוא, כלומר דרבוי החלב מזיק הרבה לאשה כדאמרינן [שבת קל"ה ע"א] בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה דהיינו סכנת האם. הוא אומר להניק, כלומר שהיא עצמה תניק אותו. והיא אומרת לא אטרח אלא תן אותו למניקה אחרת. כל היכא דהיא לא אורחא, כלומר אם אין דרך בנות משפחתה להניק את בניהם אלא נותנת למניקה מרוב עושר ודרך בנות משפחתו להניק לה שומעין דהא אין יורדת עמו. היא אורחה והוא לאו אורחיה, (והוא) [והיא] רוצה להתגדר על בנות משפחתה מאי. ומשני עולה עמו, דכתיב [בראשית כ'] והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל.
כיון שראויה להכניס, כיון שהביאה ממון הרבה עמה או שהיא ממשפחה גדולה והרי היא כדאי לתת לה ג' שפחות או ארבע פטורה מכל אלו המלאכות. ואחד שמצתה משלו, דהא אמרי' עולה עמו.
[הכי] גרסינן אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרה אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת פניו ידיו ורגליו ולא גרסינן ומצעת לו את המטה כי היכי דלא תקשי אמתני' דקא פטר למצעת את המטה כיון שיש לו ג' שפחות. מוזגת לו את הכוס, מוזגת שני חלקי מים ואחד יין. לא אמרן, דנדה אינה מצעת לו את המטה אלא בפניו כדי שלא יתאוה לה לא שנא בין ימי נדותה ובין ימי לבונה דחד דינא אית להו כדאמרינן במסכת נדה תהיה בנדתה בהויתה תהא תהא בנדותה עד שתהא במים ואפילו שנה או שנתים. אבי סדיא, על הכסת שהוא יושב עליה בשעה שהוא אוכל שלא רצ[ת]ה להושיט לו משום הרגל דבר. אפומא דכובא, על פי הקנקן. אשרשיפא, ספסל.
הכל משהין בפני השמש, כלומר כל דבר יכול רבו לאכל בפניו ואין צריך ליתן לו לאלתר חוץ מבשר ויין שמצערין את השמש מרוב תאותו עליהם דמאכל חשוב הוא. בתקופת תמוז, אז יין יפה לחמימות ומתאוה מאד. תבשילא דארדי, תבשיל של ירקות בחומץ או ביין. תמרתא דהינוניתא, תמרה שמנה כגון קרב לגבי דהינא ואידהן. תמרתא ריחניתא, שריחה נודף. (קויהא) [קיוהא], שרף חזק שמצער הרואה שאוכלין אותו והוא אינו אוכל ועל כן נמשכין מים לתוך פיו כגון פירות חמוצות וריחא שריחן טוב כגון אתרוגים ותפוחין המתוקות. מכל מינא ומינא, כלומר מכל מין מאכלין הרבה שהיה אוכל היה נותן קצת ממנו לשמש שלו להטעים עד שהיה אוכל כדי שבעו. וחד ספי ליה מחד מינא, כדי שבעו.
<h2>דף סא:</h2>
אין כופין אותה לעמוד לפני אביו, כלומר לשמש אביו. ולא [ל]יתן תבן לפני בהמתו, כגון סוס המזויין בצדו ושמא ירבענה או יקלקלנה ברגליו שכן דרך לבעט ברגליו אבל לפני בקרו אין בו משום סכנה, ודוקא נתינת תבן שהוא דבר מועט אבל לעמוד לשמרו כל היום ולהוליכו למרעה אינו יכול לכופה.
משרביט את השפתים, כלומר שפתיה מתרטפות ומתחדקות בשריית החוט.
רשב"ג היינו ת"ק, כלומר היינו ר' אליעזר שהיה אומר שהבטלה קשה לאשה (ולאלו) [ולמה לא] אמרו שניהם בלשון אחד. דמטללא בגוריאתא, שמשחקת בכלבים גדולים. קיסנייתא, כלבים דקים וקטנים כמו קיסם שהוא דבר קטון. נרדשיר, אשקקש בלעז, אליבא דר' אליעזר הויה בטלה דאיהו אומר כופה בצמר שהיא מלאכה של טורח כדי שיעלה לבה טינא אבל רשב"ג קאמר מלעשות מלאכה שום מלאכה שלא תבא לידי שעמום ותמהון לב וכיון דמטללא בהנך לא אתיא לידי שעמום.
המדיר את אשתו מתשמיש המטה. שתי שבתות, יכול לקיימה מכאן ואילך כופין אותו להוציא וליתן כתובה שלא תשב תחתיו עגונה אבל [פחות] משתי שבתות לא מיקרי עגון דהא אשכחן ביולדת נקבה שממתנת שבועים מתשמיש ולא מיעגנא בהכי ואותו עיגון הוא בא על ידי הבעל גם זה הנדר הבא על (ידי) [ידו] [פחות] משתי שבתות לא מקרי עיגון, וב"ה סברי דלא שכיח לית לן ללמוד על מידי דשכיח אלא ילפינן מנדה שהיא שבת אחת והיא מילתא דשכיח ולא מיקרי עגון אבל טפי מסך זה מיקרי עגון.
שלא ברשות, כלומר רשות נשותיהם. שלשים יום, דאע"ג דעל ידי נדר מיקרי עגון משתי שבתות לב"ש ומשבת לב"ה אבל בלא נדר יכול להתבטל ולפרוש ממנה שלשים יום כיון דלדבר מצוה קא עסיק.
עונה האמורה בתורה. הטיילין, מפורש בגמ' מפנקי דמערבא חייבין לשמש בכל יום כיון שאינן צריכין לצאת מפתח בתיהם. והפועלין, שדרכן להשתכר (אפילו) בעירן (שלשה ימים) [אפילו] שאינן חוזרין על בתיהם [שלשה ימים] דהיינו שתים בכל שבת ושבת, ובברייתא תני אם עושין מלאכה בעיר אחרת פעם אחת בשבת לפי שאין דרכן לחזור מכל שלשה ימים אלא פעם אחת. והחמרין, דרכן להלוך שלשה ימים מעירן להוליך סחורה שם ומביאין סחורה משם בחזירתן. והגמלין, יוצאין לדרך רחוקה של ט"ו יום ושוהין בחזירתן כמו כן ט"ו יום וכיון שיודעת אומנות בעלה ע"מ [כן] מינסבא ליה. וספנין יוצאין בים מהלך שלשה חדשים והולכין שלשה חדשים וחוזרין שלשה, ובכל הני אם על ידי נדר שמדירה האיש משבת אחת מיקרי עגון דאינו דומה מי שמתבטל שלא מחמת כעס למתבטל מחמת כעס.
מידי דשכיח ממידי דשכיח, נודר מתשמיש שכיח ונדה שכיח לאפוקי לידה דלא שכיח. מידי דאיהו גרים לה, כגון נודר מתשמיש ולידה לאפוקי נדה דממילא.
מחלוקת, ב"ש וב"ה. במפרש, נדרו שב"ש אומרים יכול לפרש שתי שבתות בנדרו וב"ה אומרים שבת אחת אבל בסתם דברי הכל יוציא דסבירא היא שתהא כעסו כעס עולם ולמה תסבול לו אפילו יום אחד ה[א] לא תועיל לה כלום. אפילו בסתם נמי ימתין, לב"ש כדאית להו וב"ה כדאית להו דשמא תוך הזמן הזה ימצא פתח להתיר נדרו.
<h2>דף סב.</h2>
כגון רב שמואל בר שילת, מלמד תינוקות הוה כדגרסינן בפרק שני דבבא בתרא [כ"א ע"א] ובפרק נערה שנתפתתה [נ' ע"א] נמי דאמר ליה רב בר שית קביל ואוכל ושותה משכר טרחו בבית ולא היה צריך לצאת חוץ בסחורה ונזון בלא יגיעה והוא ישן בלילה שאין התינוקות לומדין בלילה כל כך הילכך מיחייב בעונה בכל לילה אבל בני פירקי שהם תלמידים הלומדין בעירן לצורך עצמן אין נשותיהן מקפידות עליהן אם הן עומדין בבית רבן כל הלילה או רוב הלילה לפי שהן עצמן רוצות לזכות עמהן כמה דכת' דוד [תהלים קכ"ז] שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהן כלומר שממתינות [ל]בעליהן בכל לילה כששוהין ללמוד תורה ש"מ דלא איכפת להו בביטול עונה מפני בטול תורה. ולא חליף דרוקא דמלכא אבביה, גבאי של מס המלך לפי שהקהל פוטרין אותו מכל מס כדכתיב [עזרא ז'] מנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהון.
איכפל תנא, לאשמועינן טייל ופועל [כן] מפורש בהלכות הרב ז"ל והאי דלא חשיב(י) חמר לפי שחמר ופועל [שוין] היכא שעושין מלאכה בעיר אחרת ובעושין מלאכה בעירן שתים בשבת ש"מ דיש פועל דומה לחמר.
<h2>דף סב:</h2>
ונעשה גמל, חמר שעונתו אחת בשבת אם נעשה גמל יש לו רשות להתרחק עצמו מביתו שלשים יום כדרך שאר גמל שהוא אחת לשלשים יום מי אמרינן כיון שגמל משתכר הרבה יותר מחמר נוח לה לאשה או דילמא לא מחלה ליה. רוצה אשה בקב ותפלות, כלומר נוח לה לאשה להתגולל במיעוט ותטפל עם בעלה בכל שבת ושבת משתתעשר על ידי פרישות ההולך למדינת הים לסחורה שיתעכב חדש או ששה חדשים וסמך לדבר דכשהאיש (אינו) מורד על אשתו מתשמיש נותן לה שלשה טרפעיקין בכל שבת ושבת חוץ מכל מזונותיה ועם כל זה היא צועקת וקובלת עליו והיינו דנקט שיעור קב ותשעה קבין.
עונתן של תלמידי חכמים, כלומר שכבר למדו לעצמן וטרודין יום ולילה לחזר גרסתם עונתן אימת. מערב שבת לערב שבת, דוקא ערב שבת שהוא יום תענוג ועוד דליכא בטול תורה לפי שאין קורין לאור הנר. אשר פריו יתן בעתו, זה המשמש מערב שבת לערב שבת, והכי מתפרש ואזיל מליל רביעי ואילך היינו לפני השבת ולאחר שבת מיקרי ראשון ושני ושלישי והטעם שהמשמש מטתו מליל רביעי ואילך לא תבא אשתו לעולם לידי חלול שבת כלומר שלא תלד אשתו לעולם ביום שבת אלא לרע"א ליום תשמישה או לרע"ב או לרע"ג וסימן לדבר הריון, הכי גרסינן בנדה בפרק בנות כותיים [ל"ח ע"א] מפני שתשעה חדשים שלהם ר"ע ימים ויולדת למחרתו שהוא רע"א ה"מ כשקולט' הזרע ליום תשמיש ואם לא תקלוט אלא עד מחרתו דהיינו יום שני לתשמישה תלד לרע"ב ואם לא תקלוט אלא עד מחרתו דהיינו יום שלישי תלד לרע"ג (אלא) [אבל] לרע"ד לא משכחת לה דכל שכבת זרע שאינו קולט בשלשה ימים אינו קולט שהרי מסריח הוא ולפי שר"ע ימים הם יתרים על שבועות(ו) ארבעת ימים על כן אינה יולדת לעולם באותו יום שתקלוט הזרע אלא ארבעה ימים אחר אותו היום לעולם ויש פעמים שהולך חמשה (ימים הם יתרים על שבועות ארבעת ימים על כן אינה יולדת לעולם באותו יום השלישי) הילכך מי שמשמש מטתו בליל רביעי לא תלד לעולם ביום שבת אלא עד מוצאי שבת דהיינו ארבעה ימים אחר התשמיש כיצד רביעי חמישי ששי שביעי ויולדת למחרתן דהיינו אחד בשבת וכ"ש אם תתעכב הזרע מלקלוט שני ימים שתלד ביום שני בשבת ואם בשלשה ימים תלד בשלישי בשבת וכן מי שמשמש בליל חמישי אם תקלוט מיד תלד ביום... שלישי בשבת ואם תקלוט בשני לתשמישה תלד ברביעי בשבת... ואם בשלישי לתשמישה תלד בששי בשבת נמצא שהמשמש מטתו באלו ארבעה לילות לעולם אם ולד של קיימא היא יולדת לא תלד בשבת לעולם ולא יצטרכו לחלל עליה שבת אחת אבל מי שמשמש מטתו במוצאי שבת איפשר שתבא לידי חלול שבת כדי שלא יקלוט הזרע עד יום שלישי לתשמישה דזהו שלישי בשבת וישלמו ר"ע ימים בערב שבת דהיינו ארבעה ימים על שבועות ותלד ביום השבת עצמו וכן מי שמשמש מטתו בליל יום שני שמא (לא) תקלוט הזרע ביום שני לתשמישה דהיינו שלישי בשבת וישלמו ע"ר ימים בערב שבת ותלד בשבת נמצא (שמשתמש) [שהמשמש] בשלשה לילות או ימים שהן אחר השבת איפשר שתבא האשה לידי חלול שבת.
<h2>דף סג.</h2>
המודרת על בעלה, מפרש בגמ' מורדת מתשמיש אי נמי ממלאכה. פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים, כלומר דינר בכל יום ויום. שבעה טרפעיקין, טרפעיק הוא חצי דינר דשש מעה כסף דינר וטרפעיק הוא שלשה מעין ומגיע חצי דינר דהיינו טרפעיק לכל יום ויום. ועד כמה הוא פוחת עד חצי [גליון, כדי] כתובתה, כלומר כל מה שכתוב בכתובתה דהיינו מנה מאתים והתוספת אבל אם יותר מעל שיעור כתובתה (ויתנו) [ונתנו] לה ירושה או נכסים ממקום אחר אינו רשאי לגבות מהן דינר לכל יום ויום דאיהו דאפסיד אנפשיה למה לא גרשה כיון ששלמו בקנס שיעור כתובתה, ור' יוסי סבר שיכול לומר סבור הייתי שתתחרט ולא יצטרך לגרשה. וכן המורד על אשתו, כלומר מתשמיש או שאומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו שאר כסות. שלשה דינרים, כלומר חצי דינר בכל יום ויום מימות החול אבל ליום השבת אינו מוסיף וכותב בכתובה אבל לגבי אשה דמיפחת קא פחית ואזיל כלומר שאינו עושה מעשה אלא ממילא הולכת וגורעת חשבון החוב לא מיחזי כשכר שבת. שלשה טרפעיקין, דהיינו תשע מעין מעה וחצי לכל יום ויום מימות החול ולפי שצער האיש מרובה מצער האשה משום הכי קנסו חכמים יותר האשה מן האיש.
<h2>דף סג:</h2>
ש[י]היו מכריזין עליה ארבע שבתות, דבשבת מתקבצין ובאין לשמוע הדרשה. שתי פעמים שולחין לה מב"ד שבת אחד לפני שיתחיל להכריז ומודיעין לה שכך וכך שבתות יכריזו עליה ותפסיד כל כתובתה בבת אחת ואחד לאחר הכרזה דהיינו שבת חמישי להודיעה שכבר שלמו ימי (כתובתה) [הכרזתה] ואם לא תשוב אליו מיד תפסיד כתובתה ואם ירצה יגרשנה מיד בלא כתובה. אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, דשמא כיון דאיכא רבים מיכספא והדרה ב(י)ה. הלכה כרבותינו, שבבת אחת מפסדת כתובתה בהכרזת ארבע שבתות. נמלכין בה, כדתנן במתני' שתפחות והולכת שבעה דינרין בכל שבת ושבת ולא יביישנה ברבים להכריז עליה כלומר שואלין ממנה אי זו משני דרכים אלו היא רוצה שתפסיד מיד ובהכרזה או בלא [הכרזה] ובמתון מתון ואותו דרך שתבחר האשה נותנין לה ואם לבה רע וקשה תרצה בהכרזה ובלא מתון כדי שיגרשנה מיד או שמא לבה אינו רע ותתרצה במתון דשמא תשוב מכעסה תוך זה הזמן שתפחות כל כתובתה. בעינא ליה ומצערנא ליה, כלומר ידעתי כי איש הגון הוא אבל רוצה אני לצער אותו בכל שעה ושעה הילכך יש תקוה בדבר שתשוב מכעסה הילכך פוחתין מכתובתה ויושבת תחתיו. אבל אי אמרה מאיס עלי, כלומר אינו מקובל עלי כלל הילכך אין תקוה בדבר שתשוב מכעסה ואין אנו צריכין להמלך בה אלא מכריזין עליה ארבע שבתות ומפסיד[ה] מיד, והרב ר' יעקב מקשי אמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ומתרץ [כיון] שהיא רוצה לצאת בלא כתובה ליכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר. כייפינן לה, אפילו באומרת הוא מאיס עלי כייפינן לה ואזלה ופחתה מעט אולי (יתפשנו) [יתפשרו] יחדו. הות עובדא, דהות אמרה מאיס עלי וכפאה מר זוטרא למיתב תותיה על כרחה ונתעברה שוב מבעלה וילדה ר' חנינא. ולא היא, דלאחריני לא כייפינן לה כיון דאמרה מאיס עלי ואצא בלא כתובה.
הות תפשה חד שירא, כלומר מעיל שהביאה עמה מבית אביה, הפסידה, עם כתובתה כשתצא. מיבעיא בעי לה רבא, אם הפסידה אם לאו דכיון דתפסה לא הות לנא לאפוקי מינה. ואיכא דאמרי, דלא תפסה והורו הם שיחזירו לה אותה מעיל כיון שהוא בעין. [ס"ד ע"א] משום דגברא רבה הוא אפכיתו לדינאי עילויה, כלומר דאמריתו אע"ג דלא תפסה ליה אתם מגבין לה הא מיבעיא בעי לה רבא ולא איפשיטא וכיון דספיקה היא כיון דלא תפסה לית לן למיהב לה דהמוציא מחברו עליו הראיה. ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא, כלומר שאינו נותן לה גט עד י"ב חדש אפילו אמרה מאיס עלי שמא תחזור בה. וכתוב בהלכות הרב ז"ל (ובהילן) [ובהלין] תריסר ירחי לית ל(י)ה מזוני מבעל, דמגורשת לגמרי חשבינן ל(י)ה משום קנסה אע"ג דקימא לן דמגורשת ואינה מגורשת דבעלה חייב במזונותיה.
<h2>דף סד.</h2>
כותבין אגר(ו)ת מרד על ארוסה, כלומר אם תבעה הבעל לישאנה והיא אינה רוצה ואף כתב לה כתובה פוחתין לה מכתוב[ת]ה בכל ערב שבת ושבת. אבל לא על שומרת יבם, אם רוצה היבם ליבמה והיא אינה רוצה ליבם אלא לחלוץ ולא כייפינן לה דניחא לן במרידתה דהא מצות חליצה קודמת למצות ייבום לפי שאין מתכוין למצוה אלא לשם נוי או לשם ממון.
איהי דמיפחת פחית, לכתובתה ואע"ג דמוסיף (אממונא) [אממוניה] בהך פחיתא כיון דכולה כתובה עם שאר ממון שלו [לא] מיתחזי כמשתכר בשבת דהא תפיס וקאי מעיקרא בכולה.
<h2>דף סד:</h2>
המשרה אשתו על ידי שליש וכו', כלומר שאינו מפרנסה בביתו אלא מספיק מזונותיה על ידי שליש, ומשרה לשון סעודה כדאמרינן [תענית י"א ע"ב] כלבא ליכול שירותיה. לא יפחות לה, בשבוע(ה) מקבים חטים שבקבים חטים יש חמש עשרה סעודות שתים עשרה לחול ושלש לשבת. או ארבע קבים שעורים, כפלים מבחטים. לא פסק שעורים, ומקשי בגמ' אטו באדום אכלי שעורים בשאר מקומות לא אכלי שעורים, ומשני לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לארץ אדום לפי ששעורים של אדום הם רעות אבל בשאר מקומות בפחות מכפל סגי לט"ו סעודות. נותן לה חצי קב קטנית. גרוגרות, תאנים יבשות. מנה דבלה, משקל מנה מאתים הנעצרים במקצוע עד שנעשים עגולים כעין גבינים. ואם אין לו, גרוגרות ודבלה פוסק לעומתם פירות אחרים. מטה ומפץ, מטה לאכל עליה שכן היה דרכם, מפץ של גמי לשכב עליה. מחצלת, של קנים. כפה, צעיף שקורין אוראל. ממועד למועד, מרגל לרגל. שחקים, הם במלאות שבלויין ביותר. והשחקים שלה, לכשיקנה לה כלים חדשים אינו נוטל הבעל השחקים אלא שלה הם כדי ללבשן בימי נדותה, ובגמ' מפרש דהני חמשים זוז פשיטי אינון ולא דינרין מדקתני סופא בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ואי דינרין אינון עני מנא ליה חמשים דינרין בכל שנה ושנה. ונותן לה מעה כסף לצרכה, (אבל) [אכל] נשים שבעולם שאינו משרה אותם על ידי שליש קאי נמי לעסקיה לעסקים קטנים שהיא צרכה ששוכרת בו מי שקולעת ראשה ומהדקתו וכיוצא באלו. ואוכלת עמו ליל שבת, מפרש בגמ' תשמיש ונקט לישנא מעליא אכלה ומחתה פיה [משלי ל']. מעשה ידיה שלה, בגמ' [לעיל נ"ט ע"א] מתרץ מותר מעשה ידיה שלה דמעה כסף הוי תחת מותר. וכמה חיבת היא לעשות לה בכל שבוע ושבוע שנכיר ונדע כמה מקרי מותר. משקל חמש סלעים שתי, שהוא טווי דק דק הרבה כפלים ממה שהוא מתוקן להיות ערב וליטר' של יהודה הוא שתי לטראות מגליל. ואם היתה מניקה, לפי דסתם מניקות חולות הם וחלושות ועוד שהם מתבטלות בצרכי הולך משום הכי פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה לחזקה מחולשתה. בד"א בעני שבישראל, כלומר אכלהו הנך מילי דפסק למשרה את אשתו קא מהדר שאין לפחות מזה השיעור אבל במכבד הכל לפי כבודו דהא קיימא לן [לעיל ס"א ע"א] דעולה עמו וגבי עבד עברי אמרי' [קידושין כ' ע"א] כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה ק"ו לאשתו.
<h2>דף סה.</h2>
אין פוסקין יינות לאשה, העומדת על ידי פרנס אי נמי אלמנה הנזונת מנכסי יתומים לפי שהיין משכר ומשמח ומביא את האשה שאין לה דעת כל כך לידי עבירה.
לך ולחברך ולחברורך, כלומר חבר חברך ולישנא בעלמא הוא ואע"פ שהיה דעתה להנשא אינה מפסדת מזונות עד שתתבע כתובתה בב"ד ומשום כיחול ופיקוס לא הפסי' מזונות והכי אמרינן לעיל באידך פירקין [נ"ד ע"א].
<h2>דף סה:</h2>
חמשין זוזי הני זוזי פשיטי, כלומר זוזים קטנים והיינו זוז מדינה דהיינו פונדיון ומחצה והוא שמיני שבזוז צורי שיש בו י"ב פונדיונין וזוז צורי היינו סתם דינר שבתלמוד שהחמשים מהם חצי מנה.
מותר מזונות, כלומר אם הותירה כלום ממזונות שפסקנו לה. שלא תתגנה על בעלה. שאלו [תלבש בימי טהרתה מה שלובשת בימי נדותה] מתגנה בתכשיטיה בימי טהרתה. מותר בלאות אלמנה, שמתה אמן בחיי אביהן ונשא אשה אחרת ומת. ליורשין, ליורשי הבעל משום דלא איכפת לן בעינוי שלה אלא ניחא לן כדי שלא יפגעו באיסור אשת אב.
קטני קטנים, אותן שהם קטנים ביותר. יוצא בעירוב אמו, כלומר אם אביו עירב עליו לצפון ואמו לדרום יוצא בעירוב אמו ולא בעירוב אביו ואין מוליכין אותו אלא לדרום דכיון דבן שש הוא עדין הוא צריך לאמו כחד גופא דמו גבי מזונות נמי כדרך שחייב לזון את האם כמו כן זן את הבן דאכתי בתר אימיה שיך וחד גופא נינהו. ומוסיפין לה על מזונותיה, ש"מ משום דבעי למיכל בהדה מוסיף לה האב המשרה את אשתו על ידי שליש שהיין יפה לחלב אלמא משום כן מחייב לטפויי לה מזונות.
פוחתין לה ממעשה ידיה, דהיינו שיעור עשר סלעים וכיון דהיא מיניקת וטרידא בצרכי הילד אינה יכולה לטוות כל כך ומוסיפין לה על מזונותיה כדי שיוכל הקטן לחיות ממנו ש"מ דחייב אדם לזון את בניו ובנותיו כשהם קטני קטנים.
מציאת האשה ומעשה ידיה (וכו') לבעלה, מציאת[ה] משום איבה ומעשה ידיה מדאורייתא אי נמי תחת מזונות למאן דאמר מזונות עיקר קסבר אין אשה אלא לבנים או ליופי או להטריחה בשום מלאכה בעולם וחכמים תקנו מעשה ידיה לבעלה תחת מזונות. וירושתה, כלומר גם מה שתפול לה ירושה ממקום אחר אוכל הבעל פירות בחייה והקרן שלה ואם מתה בחייו יורש הכל ואותן פירות תקנו תחת פרקונה. בשתה, כגון שפרע ראשה בשוק איש נכרי. ופגמה, כגון נזק וחבלה שחבלו (לה) [בה] שלה הכל וילקח בהן קרקע והוא יאכל פירות. ור' יהודה סבר כיון שיש לבעל בשת כשאשתו מתבישת יש לו מן הדין שיהיה לו חלק בה ובזמן שחבלה בגלוי שנמאסת עליו והוא סובל דין הוא שיהיה [לו] השני חלקים שרוב הבשת שלו. ילקח בהן קרקע, שהרי זה כשאר נכסין הנופלין לה שהן תלויין ועומדין שהבעל אוכל פירות והקרן קיים לה אם ימות או יגרשנה ואם תמות היא בחייו הוא יירשנה, ומשנה זו משנה יתרה היא דהא תנא ליה באידך פירקין [מ"ו ע"ב] אלא לסמוך לו דין בשתה ופגמה הוא דפלוגתא דר' יהודה ורב[נן] והלכתא כר' יהודה מדאשכחן בגמ' דמקשו וקא מפרשי אליבא דר' יהודה בן בתירה ש"מ דהלכתא כותיה.
<h2>דף סו.</h2>
תנן התם קונם שאני עושה לפיך, כלומר מה שאני [עושה] יהא קונם לפיך. אינו צריך להפר, דהא משעבדא ליה ואפילו לשמא תעדיף לא חיישינן דאי מעדפא נמי לבעל הוא, ור' עקיבא סבר דהעדפה דידה היא וחייל עלה קונם. העדפה שלא על ידי הדחק, כגון שעושה מבעוד יום יותר מחמש סלעים שתי בששה ימים. שעל ידי הדחק, שמשכמת ומערבת המלאכה. והלכתא כת"ק, אע"ג דשקלא וטריא בגמ' אליבא דר' עקיבא דהא בעי עשתה שתים מהו שלש מהו ארבע מהו ש"מ דאי מקרו העדפה שעל ידי הדחק לעצמה ליבעי ליה למיהוי. כתב גאון זצ"ל ואין זה דומה לעושה מלאכה בפני עצמה כי אחת אחת העדפה ואלו בבת אחת לא ניפשטה ואין יכול להוציא מידה. ועוד כתב ז"ל ולענין בשתה ופגמה פלוגתא דר' יהודה בן בתירא [ורבנן] מדמקשו וקא מפרקין אליבא דר' יהודה בן בתירא ש"מ הלכה כר' יהודה בן בתירא שאלו לא היה הלכה כמותו לא היו צריכין לדקדק בפניו והרי רבינא אמר ליה לרב אשי אלא מעתה כי יש עניים בן טובים דאית להו זילותא לכולהו בני משפחה הכי נמי בעי למיתן להו בשת לכולהו ולא קאמר איך יאמר ר' יהודה ואף רב אשי משיבו הנך לאו גופו אשתו גופו וכמו זה יש הרבה בתלמוד להפסיק כן לענין פתילת הבגד [שבת כ"ח ע"ב] שאני אומר מדקא מתרץ רב אדא בר אהבה אליבא דר' יהודה ש"מ דכר' יהודה סבירא ליה הכי [מדקא] מתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ דכר' יהודה סבירא ליה הכי נמי יש לנו להתלות בזו מדקא מפרק רב אשי לר' יהודה בן בתירא ואינו מברר כי על פי דעת ר' יהודה בן בתירא דבריו ש"מ כר' יהודה סבירא ליה ויש לזאת סיוע דקאמר ר' יוסי בר' חנינא שפצעה בפניה וזה פתרון פגם שבגלוי בפניה או בידיה או במקום שאין דרכה לכסותו ובסתר מקום שדרכה לכסותו ובשת שבסתר בינו לבינה ושבגלוי בפני אחרים.
הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, ונפלה לפני יבם והוא תובע מה שפסקו לאחיו יכול האב לומר ליבם או חלוץ או יבם כי לא אתן לך כל כך שיותר הייתי חפץ בו ובמדותיו אע"פ שלא היה חכם מכל חכמתך הגדולה ועל כן התניתי לו ממון הרבה וכ"ש אם היה הראשון תלמיד חכם ומדות (תלמיד) [טובות] והשני עם הארץ ועז פנים שיוכל להכריחו לכנוס או לפטור ואע"פ שאם היה אחיו קיים ולא היה האב מספיק לאותו תנאי לא היה יכול ב"ד להכריחו או לכנוס או לפטור אלא תשב עד שתלבין ראשה אבל כשמת לו יכול להכריח היבם בזה לכנוס מיד או (לחלוק) [לחלוץ]. כתב רבנו האי גאון זצ"ל דברים הללו בפוסק מעות לחתנו ולא לבתו מי שאמר הריני נותן לבתי כך וכך שתכניסנה לך הרי קנתה בתו מיד והן הן הדברים הנקנין באמירה וכל מי שישאנה הדין עמו להוציא מיד האב מה שיצא מפיו אבל משנה זו בפוסק מעות (החתנו) [לחתנו] כמו שאמר לו כשתכניס בתי אתן לך כך וכך. תני בבריתא אינו צריך לומר אם ראשון תלמיד חכם ושני עם הארץ אלא אפילו ראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ובירושלמי [ה"ב] מקשי ולא הן הדברים הנקנין באמירה ומשני במתנה על מנת לכנוס וכיון שלא כנס לא קנאן בהו.
פסקה להכניס אלף דינר, שהן עשרה מנה כדי שיהו כספים בידו לישא וליתן ולהשתכר בהן והמנהג הוא שכותבן על עצמו וראוי שיכתוב לה [ה]כי קבלתי חמשה עשר מנה שהן אחד ומחצה במנה [ש]נטל ממנה ואם בא לגרשה כך הוא נותן לה חמשה עשר מנה כמנהג אותו העת לפי שלא היתה לה הנאה כלום באותם כספים אלא לבעל שיכול להרויח מהן פרנסתו ולהרויח בהן יותר עד שליש. וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש, כלומר אבל אם הכניסה לו שום כגון בגדים וכלי תשמיש ששמין אותן לשומן עליו צאן ברזל והן שוין אלף דינר כותבן הבעל על עצמו חומש פחות ממה שהן שוין דהיינו שמנה מאות דינרין והיינו מפני שהיא משתמשת בהן ומכלה אותן ואע"פ שהוא חייב באחריותן הילכך דין הוא שלא ישלם הכל אלא פחות חומש אי נמי י"ל דמפרש ואזיל כיצד פוסק הוא פוחת חומש. שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה, כלומר אם פסק בה כלשון הזה להכניס לו שום במנה והיינו מטלטלין, ושוה מנה כלומר והוא שוה מנה בשוק לכל העולם. אין לו אלא מנה, כלומר אין לו לומר תנו לי חמישיתו דהיינו עשרים וחמשה דינרין שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא בשום ששמוהו בבית חתנים והנשואין שדרך העדים למזמוטי חתן לשומן יותר משווין לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה הילכך הוא כותב לה בכתובתה מנה בלא שום פחת כיון שכתב לה ושוה מנה ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראויין להשתכר בהן מיד אבל אם יאמר אבי האשה בלשון אחר יש לו לתבוע יותר ממנה כיצד אם לא כתב לה ושוה מנה הילכך רוצה לומר כל כך תתן לו נדוניא שיקבלנה הבעל בכתובה מנה משום הכי צריך שתתן לו מאה ועשרים וחמשה דינרין לפי שהוא פוחת לה בקבלתו עד חומש ושלשים ואחת סלעים הם קכ"ד ועוד דינר הם קכ"ה דינר. ובארבע מאות, כלומר שקבלה עליו ואמרה לו שום בארבע מאות הכי משמע כל כך שוויה ישוה מה שתביא לו שהוא יקבל עליו בארבע מאות היא נותנת לו חמש מאות, ובגמ' מקשי הא תו למה לי דמה לי ארבע מאות ומה לי מנה פשיטא בחד דינא אית להו לפחות חומש, ומשני איצטריך דאי משום משל מנה משום הכי סגי בפחיתת חומש משום דזוטר זיונא כלומר שאין צריך ממש שינערם מיום ליום ומחדש לחדש דאיהו מצי עביד אבל בשום ארבע מאות שהוא גדול כל כך צריך הוא לשני שמשים או שלשה אותם בכל יום אימא לא תסגי ליה בפחיתת חומש קמ"ל דסגי בפחיתת חומש לכל שומא קטנה או גדולה ומה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש כלומר כשם שכל שומא שהיא מביאה לו הוא פוחת ממה שהביאה לו כמו כן אם אמר החתן לגבי האשה אני אוציא במלבושי בתך שוה חמש מאות דינרין אין רשאי האב להיות תובע שישוה חמש מאות דינרין לכל העולם אלא כך ר"ל שאותן נועדים שם ישוו אותן חמש מאות דינרין ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משווים לכבוד החתן והכלה עד חומש והיינו דאמרינן בגמ' תנא שומא דידה דפחות חומש ותנא שומא דידיה נמי דפחות חומש.
[לשון הרי"ף] הדה אמרה שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו, שאם היה רשאי למכור יוסיף נמי הבעל שליש עליהם שהרי יכול למכרם ולהרויח מדמיהם.
<h2>דף סו:</h2>
פסקה להכניס לו כספים, שהם מוכנים לשכר מיד כל סלע שהוא ד' דינרים כותבו לה בסלע ומחצה שהוא ששה דינרים, ובגמ' פריך הא תו למה לי הא תנא ליה רישא הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה, ומשני תנא עיסקא רבה ותנא עיסקא זוטא וצריכא דאי תנא עיסקא רבה התם הוא דמוסיף שליש משום דנפיש רוחא אבל בסלע דזוטר רוחא אימא לא לוסיף שליש קמ"ל דלכל עיסקא בין גדולה בין קטנה מוסיף שליש. והחתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה, פי' בגמ' קופה של בשמים לפי מנהג שהיה להם בירושלם לפי מה שהאשה מביאה לאיש בנדונית בגדים היה עליו חוב להעמיד קופת בשמים להתקשט בהם ולהתבשם עד שיעור מעשר ולפי שמנהג זה לא היה נודע לחכמי (ל)בבל גם מחכמי ישראל היה נשכח מיום גלות האחרון שהיו עניים רובן (ותתבטל) [ונתבטל] המנהג משום הכי נסתפק להם אם לכל יום ויום אם לכל שבת ושבת אם לכל חדש וחדש אם לכל שנה ושנה ולקבוע הלכה אין אנו צריכין דהא הלכה כרשב"ג.
הכל כמנהג המדינה והלכתא כותיה, דכל מקום ששנה ר"ג במשנתנו הלכה כמותו.
<h2>דף סז.</h2>
המשיא את בתו סתם, ולא פירש כמה הוא נותן לה. לא יפחות לה מחמשים זוז, מפרש בגמ' שהן חמשים זוז פשיטי שהן שמינית של כסף צורי והוא פנדיון וחצי. וכן גבאי צדקה המשיאין את היתומה לא יפחתו מכשיעור הזה. ואם יש בכיס, דהיינו ארנקי של צדקה כספים הרבה נותנין לה לפי כבודה.
חמשין זוזי פשיטי, כלומר זוזי מדינה ששמנה מהם בזוזי של צורי והפשיט הוא פונדיון וחצי.
<h2>דף סז:</h2>
אשר יחסר לו, אשה כדכתיב [בראשית ב'] אעשה לו עזר כנגדו מלו לחודיה דהוא יתירא דייק. ואשר יחסר לרבות אפילו סוס לרכוב עליו.
אין לו ואינו רוצה להתפרנס, מן הצדקה. נותנין לו לשום הלואה, ושוב אין מבקשין ממנו אם יפרע מעצמו יפרע ואם לאו אין חוששין לו. יש לו ואינו רוצה להתפרנס, כלומר יש לו הרבה ואינו רוצה להתפרנס משלו. נותנין לו לשום מתנה, כדי שלא יסכן עצמו מחמת [רעב]. וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מותו, ממה שהניח בין שהן מקרקעי בין שהן מטלטלי דלאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויטיל עצמו על הציבור אבל מחיים לא דאם כן שוב לא [י]רצה ללות ויסגף עצמו ברעב. אין נזקקין לו, ואם ימות ימות דאיהו אפסיד אנפשיה.
<h2>דף סח.</h2>
המסמא את עינו, מראה עינו כאלו היא סמויה. מקפח את שוקו, כלומר שוקו נכווצת. מצבה את כריסו, כריסו נפוחה מלשון [במדבר ה'] ואת בטנך צבה.
אין מחייבין אותו למכור את ביתו, כלומר מי שיש לו מאתים זוז חסר אחד שהוא רשאי ליטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני אין מחייבין אותו למכור את ביתו כדי להשלימם ושוב לא יטול. כאן קודם שלא יבא לידי גבוי, כלומר הא דתנן אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט שכחה ופיאה ולא היו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משלים למאתים זוז אין מחייבין אותו למכור, והא דתנן מחייבין לאחר שבא לידי גבוי כלומר לאחר שהביא עצמו ליטול מארנקי של צדקה דהיינו בפרהסיא אין נותנין לו אלא אם כן מוכר בתחלה כלי תשמישו ש[ל] כל כסף וזהב ושל כל דבר מעולה והוא ישתמש בכלים פחותים ואז יתנו לו הגבאין לפרנסה.
יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכו', לדעתה רבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה דאי הואי גדולה ולא מיחת קודם נישואיה ויתרה מה שראוי לינתן לה דהיינו עשור נכסי. ר' יהודה פליג ואמר דשמין באב אם השיא האב וכו' כלומר אם השיא האב בחייו את הבת ראשונה ינתן לשניה בין שהוא עשור בין שהוא פחות בין שהוא יתר דסבר דשמין באב אם הוא ותרן או קמצן לגבי פרנסת הבעל דהיינו נדוניית נשואין. פעמים שאדם עני והעשיר, מפרש בגמ' דהאי עני ועשיר לאו אממון קאמר אלא עשיר נדיב ותרן ועני כילי וקמצן הילכך אין לשער בדעתו הראשון שמא אם היה חי עכשו לא היה מוותר בזו כמו בראשונה אי נמי אם היה מקמץ בראשונה עכשו מוותר בזו משום הכי שמין את הנכסים ונותנין לה עשור נכסי בין שהן נכסים מרובים בין שהן נכסים מועטין, ובבריתא מפרש בהדיא הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים והלכה כר' יהודה דבפרנסה שמין באב.
שמין באב, כלומר לפרנסת הבעל שמין באב עכשיו שבאה לינשא בתו היתומה נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאין באביה אם הוא וותרן או קמצן ולפי וותרנותו וקמצנותו נותן לה פעמים שהוא יותר מעשור נכסים פעמים שהוא פחות מעשור נכסים. עשיר עשיר בדעת, היינו וותרן. ועני עני בדעת, היינו קמצן וכילי. הא דאמידניה, מפורש בהלכות הרב ז"ל כלומר אי ידעין אומדן דעתיה יהבינן ליה כמה דאמיד הן ליתר מעישור נכסיהן [הן] לפחות לה כמו שעשה גם רבי באחד משנים עשר לפי שהיה נודע רוב קמצנותו והא דאמר עשור נכסי דלא אמידניה כלומר לא גר ביניהו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן הוא או קמצן. הכי נמי מסתברא, כלומר דהיכא דאמידניה דידעינן דעתיה דמודה רבי דשמין באב שהרי עשה מעשה בפחות מעשור נכסי והם הכי נמי ליתר מעישור אם היה מזדמן לו משהיה נודע לו בוותרנותו.
בת הנזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים, כלומר כשתנשא ושוב לא (יהיה) [תהיה] נזונת מהן תטול עשור נכסי לפרנסת הבעל ופרנסת הבעל היא מן התורה מדכתיב ואת בנותיכם תנו לנו לנשים ואשמעינן דנלבשה ונכסה וניהב לה כי היכי דנקפצו עלה אינשי ושערוהו חכמים עד עישור (נכסי) נכסיה וקס"ד דהכי קאמר שאם היו לו שתים ושלש בנות והניח אלף דינר שתטול כל אחת ואחת מנה אחד דהיינו עשור הנכסים שמוצאין שם בשעת מיתת האב ויטלו בין שלשתן שלש והשאר לבנים ומשום הכי מקשי מי שהניח עשר בנות ובן אחד והניח אלף דינ' אין לבן במקום בנות כלום ואם כן הרי מעיקרא נחלא דאורייתא ולא באו חכמים לעשות פסק ידוע לפרנסת הבעל בענין שיבא לעקור נחלה דאורייתא בשום ענין, ומשני לא כדקס"ד שתטול השניה כשיעור הראשונה והשלישית כשיעור השניה אלא כל אחת ואחת מן האחרונות גורעות מן הראשונות וכן הן עושות הראשונה נוטלת עשור כל הנכסים דהיינו מנה שלם מעשר מנים נשארו שם תשעה מנים נוטלת שניה מהן תשעים דינ' נשארו שם שמנה מאות ועשרה דינ' ונוטלת השלישית מהן שמנים ואחת דינ' נשארו שם שבעה [מאות] ועשרים ותשעה דינרים נוטלת הרביעית מהן שבעים ושלשה דינ' פחות מעט וכן בכולן נמצא שלעולם ישאר לבן קצת לירש. וחוזרות וחולקות כולן בשוה, כלומר שמערבין חלק כולן דהיינו המנה והתשעים והשמנים ואחד והשבעים ושלשה דינרין ועושין מהן ארבע חלקים שוים ונותנין להן. ומקשי [ע"ב] הא כל חדא וחדא דנפשה שקלה, כלומר שנשאת הראשונה קודם מן השניה שנה אחת או שתים וכן השניה קודם לשלישית שנה והרי זכתה ראשונה בכל מה שהגיע לידה וכן השניה ולמה יחזרו ויחלקו עשוריהן שוב בשוה. ומשני שלא אמרו לחלוק בשוה אלא כשהסכימו כולן העשרה להנשא כאחת שאין כאן שום קדימה של כלום.
<h2>דף סח:</h2>
אבדו מזונותיהן, כלומר אינן ראויות להזון שהרי כך כתב לה עד שתיבגרן או עד דתילקחן. ולא אבדו פרנסתן, אע"פ שלא מיחו (ה)[ב]אחין קודם הנשואין דעו כי אין אנו מוחלין לכם פרנסת הבעל אע"פ שאנו מוצאות בעלים שנושאין אותנו בחנם. אף אבדו פרנסתן, דהיינו עישור נכסי כיון דלא מיחו בידן איגלי מילתא למפרע דמחלו להן זכותן ואע"פ שלא יצא מפיהן זכו הבנים במה שבידן דמעיקרא הכי אתקון רבנן עשור נכסי היכא שהודיעו לאחין ותבעוהו קודם שנשאו לאנשים או קודם שבגרו אבל אם שתקו שתקו. כיצד הן עושות, כלומר אם כן דבגרות לחודה איסתלקה לה מההוא ביתא לגמרי ואין ראוי לה עשור נכסי מה תקנה יש לה שלא תפסיד ואם תאמר יתבענו תחלה לבנים קודם שתבגר הא לא אפשר דהא אין דין על היתומים ליתנו עד שתנשא לבעל ולא קודם לכן. ומשני שוכרות להן, כלומר מחזרות אחר אנשים שישאום קודם שיבגרו ובזה יהיו רשאות לתבוע מאחיהן פרנסתן. טעמא דקטנה היא, דלא בת מחילה היא. (ו)הא גדולה, כגון נערה. ויתרה, כלומר מחלה על השאר ואיבדתו אלמא סתם לן תנא כר' שמעון בן אלעזר. ומשני הא (תמחאי) [דמחאי], כלומר הא דאמר ר' לא אבדו ואמר רב הונא הלכתא כותיה בשמיחת על המותר עישור נכסי והא דקתני מתני' גדולה ויתרה בשלא מיחת מיירי. נזונת אין, אם באת להנשא בעודה נזונת דהיינו בקטנות [נוטלת עישור] נכסיה ואם כן קשיא דר' אדר' דאמר לעיל הבנות בין בגרו עד שלא נשאו בין נשאו וכו' וסתמא קתני בין שהיו נזונות בין שלא היו נזונות קאמר דלא אבדו פרנסתן. בגרה ולא נשאת אי נמי נשאת ולא בגרה אינה צריכה למחות, דבחדא לחודה לא אמרינן דמחלה עד שיהיו שתיהן. והא איתיביה יתומה וכו', הא גדולה וית(י)רה. ושני ליה, הא דתניא גדולה וית(י)רה בדלא מחאי אלמא נשאת בנערות ולא מיחת אע"פ שאינה בוגרת וית(י)רה ואת אמרת נשאת אינה צריכה למחות ואע"פ שהיא נערה. לא קשיא הא דקא מיתזנא מיניהו והא דלא קא מיתזנא מיניהו, כלומר הא דאמר רבא נשאת בנערות אינה צריכה למחות דקא מיתזנא מיניהו לאחר שנשאת דמשום דקא מיתזנא מנכסיהו הוא דקא שתקה ולא מחלה על פרנסתה שיהו שתיהן נשואין ובגרות והא דקתני גדולה וית(י)רה בדלא קא מיתזנא ולא היה להתביש מהם ומדשתקה ש"מ דבחדא לחודא מחלה. שמעינן השתא מכל הני וכו', דהיכא דליכא אלא חדא בגרות או נשואין אי מתזנא מיניהו לא מפסדא פרנסתה אע"ג דלא מחאי אבל אי איכא תרתי בגרות ונשואין מפסדא אי לא מחאי ואי לא מיתזנא מיניהו צריכה למחויי ואי לא מחו לית לה פרנסה אפילו בחדא לחודה.
פרנסה אינה כתנאי כתובה, פרנסת הבעל דהיינו עשור נכסי תנאי כתובה מזונות של בת כדתנן בנן נוקבן וכו'. ה"ג בהלכות הרב ז"ל האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו דהא אישתעבד בתנאי כתובה אבל אם אמר אל יתפרנסו שומעין לו שהפרנסה אינה חוב עליו כתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא [היכא] דלא צוה בפירוש האב שלא לפרנסה. כתב הגאון רב האיי זצ"ל מעולם לא גרסנו כך ולא גרסו הראשונים ואין לנו לתקן המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו אלא כך היא הגירסא שמקובל מפי רבואתא אנשי מסמך האומר אל יזונו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו וההלכה מוכחת כי לא בא ר' בשמועה זו אלא להחמיר בפרנסה יותר [מ]בתנאי כתובה והקושיא אשר קשה על מי שהחליף וגרס שלא כהוגן יש לנו לפרקו ולומר כי לא לענין המצוה נשנית מצוה זו אלא לענין המתנה עם אשתו על מנת שאין לך עלי תנאי כתובה שתנאו קיים לפיכך האומר ע"מ שלא יזונו בנותי מנכסיו שומעין לו אבל האומר לאשתו ע"מ שלא אפרנסם אין שומעין לו שהרי צוה המקום לפרנסם ולא צוהו לזונם ואין מזונות בנותיו מנכסיו לאחר מותו אלא בתנאי כתובה לפיכך שומעין לו להתנות ולבטלם אבל הפרנסה מצוה ולא בתנאי כתובה לפיכך אין שומעין להתנות בשעת קדושין שלא לפרנסם אבל צואת שלא לזון את בתו אם תנאי כתובה קיימין עליו אינה קיימת אבל אם גרש את אשתו ונפטר מתנאי כתובה או שהתנה מעיקרא שאין עליו אלו התנאין או שמחלה לו כיוצא באלו אם צוה שלא לזון את בתו שומעין לו ואם צוה שלא לפרנסם אין שומעין לו וכך היא השמועה המועתקת באמת ומי שמחליפין טועין הן, ע"כ מלשון הגאון זצ"ל.
<h2>דף סט.</h2>
תלה ליה רב לר' ביני חטי, כלומר שלח לו אגרת שלומים ותלה שאלה זו בין השטים. הוה יתיב ר' חייא קמיה, דר' כשבאת שאלה זו לפניו. אמר ר' חייא מאי שעבדו דקא מיבעיא ליה מכרו או משכנו ורב נתכון לומר לישנא דמשמע הכי ומשמע הכי והוא כשישיב תשובתו יפרש שניהם אם הן שוין לו או חלוק יש ביניהם ומהו אומר על שניהם מוציאין לפרנסה דפרנסה חמירה מתנאי כתובה דהא משעבדא ליה מדאורייתא כדברי הגאון זצ"ל.
וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים, כמשפט הבנות עם הזכר. ולא הספיקה שניה, לינשא ולגבות מאחיה תשעים דינ' הראויין לה מתשע מאות עד שמת הבן ונפלה הירושה לפני הבנות ועכשיו רוצה השניה ליטול גם היא תשעים דינ' ואחר כן יחלקו שתיהן שמנה מאות ועשרה דינ' והראשונה אומרת לה לא זכתה תורה לבת עישור נכסי אלא משום שאין נכסים בידה שתתן לאיש כדי שתמצא חן בעיניו אבל בבת שהיא יורשת אביה לפי שאין שם בן אין ראוי שתטול עשור נכסי אע"פ שהראשונה נוטלת ממנה מתחלה אין לנו לכופה להחזיר הימנה שהרי באותה שעה ראויה היתה לכך ומה שזכתה זכתה. שניה וית(י)רה, כלומר הפסידה אותן תשעים דינ' של עישור נכסי כיון דבשעת נשואייהו יש לה נכסים אחרים. גדולה מזו, כלומר שאפילו שעבדו אחין את הנכסים ייפה כח פרנסה לטרוף לקוחות וזו שהכניס הראשונה בעין יפה שהיה (אומר) לנו לומר שהיה (ענוי פה) [עינו יפה] לשניה ואת אמרת דשניה וית(י)רה. משום רווח (כח) בית, שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה ויכולה להנשא מנכסי אביה מה שאין כן אם מצאה מציאה שאע"פ שיש בידה להנשא אין מן הדין להפסידה מעשור נכסי כלום שאם אתה אומר כן נמצא שהראשונה נשאת מנכסי אביה וזו השניה לא תנשא מנכסי אביה ומאי אולמה דהא מהא.
בת יורשת הויה, כלומר בת שתקנו לה חכמים עשור נכסי בתורת ירושה תקנו לה ולא בתורת חוב ונפקא מינה שאם רצו האחין ליתן לה מנה בעין ולא בקרקע שוה מנה יכולה היא לומר לא אטול אלא קרקע ממש שבגוף הקרקע יש לי זכות מן התורה כמו שיש לי בכם אבל לגבות מן הלקוחות שלקחו בחיי האב בין שתהיה יורשת או בעלת חוב אין דינו להוציא מיד הלקוחות דהא מסקינן דבעלת חוב (האחין ולא האב. למאי נפקא מינה וכו', דאי בעלת חוב דאבא הויא אינה גובה אלא) וכו' דאבא או דאחי, כלומר זה החוב אם היה מוטל על האב מעולם או דילמא על האחין ולא האב. למאי נפקא מינה וכו', דאי בעלת חוב דאבא הויא אינה גובה אלא מן הזבורית אם אין בידם מעות ואינה נפרעת אלא בשבועה שלא נטלה מנכסים הללו כלום אי נמי שלא התפיסה האב צררי דקימא לן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואין נפרעין אלא בשבועה ואי בעלת חוב שלהן היא אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומים שהרי אינן טוענין שהתפיסה צררי או שחשדוה שגובה משלהן כלום לשום עשור נכסי. דרבינא אגבייה לברתיה דרב אשי וכו', כלומר רב אשי מת והניח שני בנים והם מר ורב סמא ומת רב סמא קודם שבאה בתו ליפרע עשור נכסי ובא רבינא והגבה אותה מחלקו של מר שהיה קיים בינונית ושלא בשבועה אלמא בעלת חוב הויא ומבריה דרב סמא זיבורית לפי שבעלת חוב של אביה היתה שהיה אחיה ולדברי הגאון ז"ל שאמר שהפרנסה היא מצוה מן התורה צריך לפרש על האחין היא מוטלת המצוה ולא באב ומשום הכי אין בכח האב לפטור את בניו משיעבוד שהוטל עליהן מן התורה.
כי אתאי ההיא איתתא, כלומר אשה אחת באת לפני רב נחמיה שהיה לה ליטול עשור נכסים במקומו של רבה בר רב הונא ובקשה לשלח לו ולפייסו שישתדל בדינא. איצטרובלי, מושב אמת הרחיים כמות שהוא וקרקע חשיב להו. מעמלא דבתי, שכירות הבתים דהא מכח מקרקעי קא אתי.
<h2>דף סט:</h2>
המשליש מעות לבתו וכו', משליש כלומר מסר מעות ליד השליש לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת לאחר שנשאת נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו ותנם לו וירויח בהם תוך כך עד שיזדמן לו קרקע. יעשה שליש מה שהושלש בידו, כלומר אין שומעין לה אלא יעמדו הנכסים ביד שליש עד שיקנה דסבר ר' מאיר מצוה לקיים דברי המת. אמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה, כלומר ולמה אין שומעין לה הכי אפילו היה קרקע קנוי מאלו המעות כמו שצוה האב והיה דעתו שלא ילכו לאבוד והיאך היה יכול לשמרה שאם נתרצית זו הבת לבעלה שימכרוהו יכול אדם לקנותו מהם והמכר קיים עולמית הילכך עכשו שנתרצית לבעל ליתן בידו המעות שומעין לה לפי שאין בידינו לשמרן עולמית ואין לנו לחוש לדברי האב כיון דבת זבוני היא. אבל בקטנה, מודה ר' יוסי דאין שומעין לה כיון דאין בידה להפסיד הקרקע אם היה בידינו גם כן לא נפסיד המעות כל זמן שנוכל לשמרן, מפרש בגמ' דר' מאיר קתני לה דלר' יוסי לא איצטריך למתני דהא מכלל דבריו היה נכר דקתני אמ"ר יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה והרי היא מכורה מעכשו מכאן אתה למד דדוקא גדולה שממכרה ממכר אבל קטנה שאין ממכרה ממכר אין שומעין לה אלא ודאי ר' מאיר קתני לה וחסורי מיחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום כלומר גדולה מן הארוסין אין שומעין לה דשמא יתבטלו הקדושין אבל משנשאת אין חשש האב עליה שהרי יודע שברשות בעלה תהיה ור' יוסי פליג בגדולה [ד]אפילו מן הארוסין שומעין לה כיון דבת זבוני היא אבל [קטנה] בין מן האירוסין [בין מן הנשואין] דברי הכל דאין שומעין לה ובגדולה מן הנשואין שניהם שוין דשומעין לה ובגדולה מן הארוסין פליגי והלכה כר' מאיר דמצוה לקיים דברי המת ואין שומעין לה.
תנו רבנן המשליש מעות לחתנו וכו', מפורש בפירוש המשנה ובמאי פליגי ר' מאיר ור' יוסי. הלכה כר' יוסי, דגדולה מן האירוסין הרשות בידה ואין חוששין למצות האב דהא יש לה יד למכור. הלכה כר' מאיר, דאפילו בגדולה כיון דמן הארוסין היא מצוה לקיים דברי המת לפי שמצות האב היתה שחשש שמא לא יתקיים המעשה הילכך אפילו גדולה אין שומעין לה אבל מן הנשואין שוב אין חשש כיון שנשאת בכבוד.
תנו שקל לבני, שקל חצי סלע. וראויין לתת להם סלע, שאינן נזונות בפחות. נותנין להם סלע, דאי הוה ידע שיתיקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוה אמר. ואל תתנו, הרי מיחה בידנו ולא עשאן יורשין אלא בענין הזה ומכאן מוכיח דסבר האי תנא מצוה לקיים דברי המת דאע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו לא יהבינן לה בקטנן אלא שקל בשבת והמותר יזונו מן הצדקה, וליכא לאקשויי עלה הא דאמרן בפירקין דלעיל [מ"ח ע"א] לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור דהתם אל תקברוהו מנכסי (ו)קאמר נכסי דידיה נינהו בההיא שעתא הילכך לא צייתינן ליה לקברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו אבל הכא נכסי לאו דיתמי נינהו בההיא שעתא ומשם ואילך נמי כי אם לפ(נ)י צואתו. ואם מתו, כלומר בלא בני ירשו אחרים תחתיהם אין נותנין להם אלא שקל, לפי שאין לנו להפסיד הבאים אחריהם הואיל ועשה את אחרים יורשין אחריהם ודאי שקל קאמר כדי שתפול ירושה אחריהם לאותן אחרים. הלכתא, דנותנין להם כל צרכם אע"ג דאמר אל תתנו להם אלא שקל כיון שלא אמר ירשו אחרים תחתיהם דודאי לא ניחא ליה שיתפרנסו בניו מן הצדקה בעוד שיש להם נכסים. והאי דאמר הכי, אל תתנו להם אלא שקל. לזרוזינהו הוא דעבד, כלומר שלא יסמכו על אלו נכסים ויתרשלו מלחזר אחר פרנסתן בענין אחר אי נמי למדן שלא יהו רעבתנין שראוי להם יסתפקו בשקל אבל כיון שאי אפשר בודאי מינח הוה ניחא ליה דליתן להו כל צרכם וליכא למימר בהא מצוה לקיים דברי המת דאומדן דעתא הוא שלא להקפיד על זה כדפרישית.
<h2>דף ע.</h2>
תנן התם, בהנזקין במסכת גיטין [נ"ט ע"א]. הפעוטות, אפילו כבר שית וכבר שבע כיון שיש להם קצת דעת ממכרן ממכר במטלטלין דפעמים שאין להם במה לחיות ומצטרכין למכור כלי תשמישיהן ואם היו יכולין לחזור בהן היכא שאין במקח שום אונאה כי אם בפחות משתות שנקנה המקח בגדול לא היו מוצאין שום אדם שיקנה מהם ודוקא במטלטלין אבל מקרקעי לא עד שיביא שתי שערות וידע בטוב משא ומתן בקרקעות שיקנה מעצמו ובקרקעות שירש מאביו עד שיהא בן עשרים. לא שנו, דמקחן מקח וממכרן ממכר אלא במקום שאין שם אפטרופוס שמנהו אבי יתומים ולא אפטרופוס שמינוהו ב"ד דכיון דאין להם מי שהוא חושש עליהן צריכין הם להשתדל בצורך פרנסתן הילכך דין הוא (שלא) [ד]ליעבדו רבנן תקנתא בהא משום כדי חייהם כדפרישית, אבל אם יש שם אפטרופוס שמשתדל בצרכן אין מעשיהם כלום אפילו במטלטלין דפעמים הרבה יונה אותן אדם ולא ירגישו בדבר וילך כל ממונן לאבדון הילכך גם במה שלא נתאונו אין ממכרן ממכר, והראיה ממתני' דהכא המשליש מעות לבתו דמטלטלי נינהו ולא נתנו לה חכמים רשות לעשות מהן חפצת נפשם, ושמא תאמר שאני הכא דאיכא שליש דעדיף מאפטרופוס אפילו מנהו אבי יתומים לפי שלזה הושלש הממון בידו שיעשה ממנו כך מה שאין כן בשאר אפטרופוס הממונה לצרכי יתומים לכשמכרו לפעוטות עצמן אין זה שנוי מצות המת שאף האפטרופוס ימכר גם כן למזונותיהן אבל בשליש שנוי גמור הוא כיון שפירש לו האב לעשות ממנו כך וכך, הא לא קשיא מדקתני סתמא במתני' אין מעשה קטנה כלום ולא פירש דבריו למתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו ש"מ דליכא הפרש בין היכא דפריש לו בין שלא פירש לו דבשתיהן אין מעשה פעוטות (כלל) [כלום] כיון דיש להם מי שיתעסק בצרכן לא שנא מינהו אבי יתומים ולא שנא מינוהו ב"ד ש"מ וכן הלכתא.
המדיר את אשתו מליהנות לו, יש שגורסין פירקא דהמדיר בתריה דאע"פ שאמרו דקתני התם [ס"א ע"ב] המדיר את אשתו מתשמיש וכו' ולהכי נקט הכא נמי לאורויי בהמדיר את אשתו מליהנות לו כלומר שלא תהנה ממנו עד ל' יום. יעמיד פרנס, בגמ' מקשי וכיון דמשמע דמשועבד ל(י)ה לזונה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא כיון דמשעבדא ליה לא כל כמיניה למפקע שעבודיה, ומשני בדאדרא כשהיא ארוסה דאכתי לא משעבד לה ואם תאמר פרנס למה לי דהא ארוסה לית לה מזוני ומשני כשהגיע זמן אחר יום נדרו ונתחייב במזונותיה מדרבנן לא אתי דרבנן ומפקע נדרו דאוריתא הילכך אסור לו למיזייניה [מ]שלו, ומקשי בגמ' ופרנס לאו שליחותיה קא עביד בתמיה כלומר שלוחו דבכל מקום אמרינן שלוחו של אדם כמותו ונמצא שהוא עובר על נדרו, ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד דלאו שליחותיה קא עביד, ובגמ' מקשי מאי שלשים יום דנקט, ומשני אורחא דמילתא היא שעד ל' יום אדם עומד בטובתו לזון אשת חברו משלו בלא צוויו מכאן ואילך לא דטריחא ליה מילתא. יתר מכן יוציא, כלומר לאלתר ויתן כתובה דכיון דשמע השומע שהדירה יותר מל' יום אינו רוצה להתחיל לזונה אפילו ל' יום. בישראל חדש אחד יקיים, כלומר בישראל שיכול להחזיר גרושתו חדש אחד יקיים כלומר ועל ידי פרנס ישרנה. שנים יוציא, כלומר כיון שנכנס יום אחד בשני יוציא מיד ואם רוצה להחזירה לאחר שנמצא פתח לנדרו יחזיר. ובכהנת, כלומר הנשאת לכהן בין שהיא בת כהן בין שהיא בת ישראל כיון שאינו יכול להחזירה לאלתר משיגרשנה שני חדשים יקיים ויעמיד פרנס ולא יוציא שמא תוך זמן גדול כזה ימצא פתח לנדרו והאריכו לו זמן לפי שמאחר שגרשה תאסר עליו עולמית ואפילו מצא פתח לנדרו אבל ת"ק לא מפליג בין כהן לישראל.
המדיר את אשתו [שלא תטעום] אחד מכל מיני הפירות וכו', כלומר קונם את נהנית לי אם תאכלי המין הזה כגון אגוזים או אפרסקים או רמונים ודוקא קתני אחד (אחד) כלומר מין אחד אע"פ שהוא דבר שאפשר לעמוד בו ביום או יומים אפילו הכי יוציא שיכולה לומר אי אפשי לעמוד עם איש שתאסור עלי מין זה היום ומין זה למחר, ובגמ' מקשי מאי שנא ברישא דיהיב זמן ל' יום והכא לא קא יהיב שום זמן אלא לאלתר יוציא (ומשום) [ומשני] דחלוק יש בין סתם למפרש דבדקא מפרש לה תאסר בהנאה ממני חדש אם תאכל היום אגוזים סבורה היא לומר לא אניח מלאכל אגוזים היום שהרי לא אאסר בהנאתו אלא חדש אחד אבל משהדירה סתם שאמר לה תאסר בהנאתי אם תאכל אגוזים היום יכולה היא לומר לא אוכל לסבול זה שאם אשגה ואוכל היום אגוזים איאסר בהנאת בעלי עולמית על כן יוציא לאלתר ויתן כתובה, ור' יהודה [סבר] דמדכר יום ויומים לאו אנדר קאי דהא הדירה הוא סתם אלא אשיעור שלא תטעום קאי שאפילו מיחה בה אלא יום אחד בישראל או שנים בכהן יוציא לאלתר כיון שלא נתן שיעור לאיסור הנאת ממונו.
הדירה שלא תתקשט וכו', כלומר הדירה סתם אם תתקשט אפילו לא אסרה אלא באחד ממיני הקשוט כגון כוחל לבדו או שרק לבדו ואפילו יום אחד לחודיה יוציא לאלתר לפי (שאפשר) [שאי אפשר] לה שלא תתקשט דאם כן קרו לה אינשי מנוולתא ותאסר עליו עולמית הילכך יוציא לאלתר, ור' יוסי פליג ואמר שאין הזמן שוה לעניות ולעשירות אלא בעשירות חדש שכן אשה חשובה נהנית מריח קשוטיה ל' יום ובעניות רגל אחד והכי מתפרש בגמ' כמה קצבה אמר אבימי רגל אחד שכן דרך של בנות ישראל שמתקשטות ברגל ומי שאינה עושה חברותיה מלעיגות עליה וקרו לה מנוולתא.
וכיון דמשעבד לה, לזונה היכי מצי מדיר לה, ומפורש בפירוש המשנה. ומשני באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. אי הכי למה לה פרנס, תחיה ממעשה ידיה. ומשני דלא ספקה לכל מילי ממעשה ידיה אלא לדברים גדולים כגון לחם ובשר ויין ולא לקטנים כגון פירות ושמן ומיני לפתן ואע"פ שהיתה רגילה לאכלם בבית אביה וקימא לן דאינה יורדת עמו אפילו הכי חייל הנדר עליו דמיירי דהות מגלגלה עמו [עד] הנדר ואם תאמר אם כן פרנס למה לה הא סברה וקבלה ומשני עדין יכולה לעכב דקאמרה ליה עד השתא דלא אדרתן הוינא מגלגלא עמך כלומר הייתי סובלת לכבודך ועכשיו שהדרתני ובזיתני לא אמחול עוד על מה שראוי לי הילכך יעמיד לה פרנס על זה אבל הוא עצמו לא יתן לה (עד) דהא בשעה שהדירה היתה מוחלת על כבודה וכיון דחל הנדר תו לא פקעי.
<h2>דף ע:</h2>
ופרנס לאו שליחותיה קא עביד, בתמיה כלומר (הכל) [הלא] שלוחו הוא ואינו יוצ(י)א ידי נדרו ועובר על כל דבריו. באומר כל הזן אינו מפסיד, כלומר שאינו מצוה לכל אדם בעולם דהוי ידוע שיכנס תחתיו ומי שעושה איש מתנדב הוא מעצמו ומכניס עצמו בספק אם יחזיר לו אם לאו לפי שמן הדין לא יוכל להרויח ולהוציא ממנו בדין כיון שלא ייחדו לשליחות.
<h2>דף עא.</h2>
לא שנו, ל' יום אינה יכולה לכופו (שימציאנה) [שיוציאנה] בכתובתה. אלא במפרש, דכיון דעתידה ליבעל לו לסוף הזמן לא מצטערה כולי האי ויכול לקיימה ל' יום. אבל בסתם, שלא שמעה היא שיעור לנדרו בפירוש לא על פחות מחדש ולא על יתר מחדש אלא הוא בעצמו כיון דמספקא לה וסוברת שלא נתן זמן לנדרו כיון דלא סמכה דעתה אתשמיש לאחר חדש מצטערה הרבה הילכך יוציאנה מיד ולא תסבול לא חדש ולא שבת אחת. שמא ימצא פתח לנדרו, תוך זה הזמן כלומר סוברת שמא תוך זה החדש ישתדל להתיר נדרו אע"פ שלא שמע מפיו זמן.
תנן המדיר את אשתו וכו' באחד מכל מיני פירות, כגון דאמר לה(ם) קונם את נהנית לי אם תאכל המין הזה כגון אפרסקים ואגוזים או רמונים ורבותא קמ"ל שאפילו ממין אחד לחודיה יוציא לאלתר ויתן כתובה וכל שכן אם אסרה בכל מינין שבעולם ומדקתני יוציא ולא קתני ביה זמן ל' יום ש"מ דלאלתר קאמר וקשיא לרישא דמתני' דקא יהיב שיעורא. בשלמא לרב, לא קשיא רישא וסיפא דמתני' דרישא חדש אחד יקיים כדמפרש וסיפא דקתני יוציא מיד בסתם. אלא לשמואל, דאמר אפילו בסתם ימתין חדש אחד. קשיא, כלומר שלא הפר לה הילכך יוציא לאלתר. ומשני הא דקתני בפירות דיוציא לאלתר מיד כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דכיון שלא הפר לה ביום ששמע שוב אינו יכול להפר ומשום דשמא תמצא פתח לנדרה בפני חכם לא משהא נפשה תותיה דבעל דהכי אמ' בגמ' דכי נדרה איהי ושתיק לה איהו סברה (מיהנא) [מיסנא] הוה (הני) [סני] לה מעיקרא כיון שלא רצה לגעור בי תכף ששמע שנדרתי ולא בעיא למיתב תותיה ולא מהדרא למשכח פתחא לנדרה ואם תאמר אמאי יתן לה כתובה לימא לה אי אפשי באשה נדרנית ומשני קסבר הוא נותן אצבע בין שיניה כלומר בו הוא תלוי העון שאם היתה יודעת שהוא לא יפר נדרה מיד לא היתה נודרת הלכך יתן לה כתובה משלם.
<h2>דף עא:</h2>
המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו', כלומר הדירה סתם בלא קצבה. שהן עמה בעיר, כלומר שהיא דרה בעיר שאביה ואמה דרין שם הילכך אינה יכולה לעמוד בעצמה מלילך לביתם יותר מחדש. בזמן שאינן בעיר רגל אחד יקיים, כלומר אפילו לא הדירה אלא יום אחד סמוך לרגל אינה יכולה לקיים יותר מאותו רגל לפי שאשה מצטערת כשאינה מקבלת פני אביה ברגל ויותר מרגל אחד לא מוקמה אנפשה ואזלה להתם ומתסרא עליה איסור עולם. שלשה יוציא, ובגמ' מקשי אמרת רגל אחד יקיים שנים לא יקיים ויוציא והדר תנא שלשה יוציא הא שנים יקיים, ומשני סיפא דקתני שלשה יוציא הא שנים יקיים אתאן לכהנת והכי קתני בזמן שהן בעיר אחרת בישראלית רגל אחד יקיים שנים יוציא ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא אבל כשהן בעיר אחת ליכא לאיפלוגי בין כהנת לישראלית משום דמילתא דלא אפשר למיקם עלה היא ובודאי קא אזלא ומיתסרא עליה איסור עולם.
הדירה שלא תלך לבית האבל וכו' מפני שנועל דלת בפניה, כלומר שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר היא עושה משתה ואין חברותיה באין אצלה ובבית האבל נמי למחר היא מתה ואין כל בריה סופנה כלומר מטמינה בקרקע אי נמי ואין כל בריה סופדה דאמרי אינשי דטעין טענוניה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דילואי ילווניה כלומר העושה לויה למת לא הפסיד שכמו כן עושין לו, דטען שנשא את המטה ישאו נמי את מטתו נמצא שהוא אוכל את פירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואם היה טוען משום דבר אחר רשאי, מפרש בגמ' מאי דבר אחר בשביל בני אדם הפרוצין העומדים ומצויים שם.
הדירה ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי, והיא אינה רוצה לומר לו לפי שהן דברים של קלון. או על מנת שתהא ממלאה ומערה לאשפה, מפורש בברייתא כדי שתהא ממלאה עשרה כדי מים ותערה לאשפה והיא אינה רוצה לעשות לפי שתראה כשוטה.
<h2>דף עב.</h2>
בשלמא לבית המשתה איכא נעל בפניה, כלומר שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר היא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה. אלא בית האבל מאי נעל בפניה איכא, כלומר איזו טענה יכולה לומר. סופדה, כלומר אלא שמח[ו]ת שכנותיה במיתתה. סופנה, מלשון מטמינה בקרקע מלשון חלקת מחוקק ספון [דברים ל"ג] דמתרגמינן משה ספרא רבא דישראל קביר. דילוו ילווניה, העושה לויה לא מפסיד שכמו כן עושין בו והקרן קיימת לו לעולם הבא. דטען יטענוניה, כלומר שנשא את המטה ישאו אתו על מטה בכבוד.
לא אמרן, שיכול לעכב על ידה מחמת טענה זו אלא היכא דאיתחזק בבית האבל או בבית המשתה שיש שם פרוצין אבל משום חששא לחודה אינו יכול לעכבם בידה.
ותימר, כלומר ותאמר לאותו פלוני מה שצוה עליה בעלה ואמאי יוציא. דברים של קלון, צוה עליה לחרפו לפיכך אין שומעין לו (שתתנקט) [שתתקוטט] עם שכנותיה.
שתהא ממלאה ונופצת, כלומר הדירה דלכשתקבל שכבת זרע ממנו (ו)תתהפך עד שתהא פולטתו כדי שלא תתעבר. נופצת, כמו ותער כדה [בראשית כ"ד] דמתרגמינן ונפצת קולתה. עשרה כדי מים, עשרה לאו דוקא. בשלמא לשמואל, אע"ג דאשה לא מיפקדה אפריה ורביה אינה רוצה לשמוע לו דאמרה בעינא מרה לי[דה] וחוטרא לקבורה כלומר רוצה אני בבנים שישתדלו לקברני. אלא (למיתני) [למתניתא] דמפרשה (שתעלי) [שתמלא] עשר כדי מים לאשפה מאי איכפת לה תיזיל (ונעביד) [ותעביד] רצון בעלה.
שמשיאה שם רע בשכנותיה, שסבורות שכנותיה שהיא מונעת ברצונה ולא ברצון הבעל. מפני שמשיאתו שם רע בשכנותיו, שהרואה אומר שאין בעלה מניחה לשאול ולא להשאיל כלים משכניו כדי שלא ישאלו גם הם אותם שלו ונמצא שגרמה לו שם רע שאומרים עינו צרה בכליו.
אלו יוצאות שלא בכתובה. דת משה, כגון מצוה הכתובה בתורה כדמפרש ואזיל. דת יהודית, דברים שאינן אסורין מן התורה אלא מן מנהג בנות ישראל הן לצניעות בעלמא והיא עוברת על אותו מנהג. מאכילתו שאינו מעושר, מפרש בגמ' שכששאל אותה אם זה הכרי מעושר אם לא אמרה לו כן מעושר הוא על ידי פלוני כהן והלך הבעל ושאל אותו ונמצא שקר וקמ"ל דאפילו בעדות כזו מפסידה כתובתה אבל בלא עדות כלל אינו יכול להוציאה בלא כתובה. וכן נמי משמשתו נדה, (שהזימה) [שהחזיקה] על פי שכנותיה שהיו יודעות פתח נדתה ווסתה וכשאמרה לבעלה טהורה אני יוצאת בלא כתובה כדאמרי' הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה שאם לא הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לו טהורה אני יש לו לסמוך עליה דכתיב [ויקרא ט"ו] וספרה לה לעצמה ולא כתיב וספרתם לכם דהוה משמע שעל שניהם מוטלת הספירה. ולא קוצה לה חלה, נמי כגון דאמרה פלוני גבל תקן לי את העיסה ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא שאם לא הזימה בכך היה לו לסמוך עליה דהא עד אחד נאמן באיסורין ויש לו ללמוד מספירות נדה וכיון שמחטיאתו יש מן הדין לקנסה. ונודרת ואינה מקיימת, נמי שאמרה פלוני חכם התיר לי את נדרי ואזיל ושייליה ואישתכח שקרא ונמצא גורמת לו מיתת בניו ובנותיו דהא בעון נדרים בנים מתים דנפקא לן מקרא דכתיב [קהלת ה'] למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך ומעשה ידיו של אדם אלו הבנים. ומאכילתו טבל לאו דוקא דהוא הדין אם מאכילתו חלב או איסור לאו דבכל דבר שמחטיאתו יכול להוציאה בלא כתובה ואשמעינן הני דאע"פ שאינה נאסרת עליו הואיל ומחטיאתו תצא בלא כתובה כדאמרינן [קידושין ס"ח ע"א] הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר וכ"ש במי שזנתה תחתיו שנאסרת עליו [כדכתיב] [דברים כ"ד] אחרי אשר הוטמאה שתצא בלא כתובה ועוד דלא איצטריך למיתני דהא תני דמשום חוצפא לחודה תצא שלא בכתובה כגון יוצאה וראשה פרוע שהיא גזירה משום עבירה גמורה. ראשה פרוע, ראשה מגולה ונראה כל שער ראשה כמנהג כלה הנכנסת לחופה, [ומקשי בגמ'] דאוריתא היא כדכתיב [במדבר ה'] ופרע את ראש האשה אלא אפילו תניח כפה על ראשה קצת שערה (קצת) מבחוץ מתחת הכיפה הוי דת יהודית כגון שיוצאה בשוק של רבים. (ושווה) [וטווה] בשוק, שכשמגבהת, בגדי זרועותיה נופלין למטה כלפי הקבורת ובשרה נראה מתחת. ומדברת עם כל אדם, כלומר שאינו רגיל עמה ולא שכנה ולא קרובה ולא מיבעיא אם משחקת עמו כלומר שמדברים דברים שאינם צריכים דתצא שלא בכתובה אלא אפילו מדברת עמו דברים הצריכים לה תצא דמה לה לדבר עם אנשים שאינן רגילין ואין זה אלא חוצפא יתירא. אף המקללת יולדיו בפניו, מפרש בגמרא מולדיו כלומר שמקללת חמיה בפני בעלה וולדיו של בעל והוא שילדו מולדיו כדכתיב [בראשית מ"ח] ומולדתך אשר הולדת וגו' דמתרגמינן ובנין. אף הקולנית, מפרש בגמ' דמשמעת קולה על עיסקי תשמיש כלומר ממאנת לילך על בית הטבילה ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה רעים והקול נשמע וחרפה היא לו.
אי דידע דאינו מעושר נפרוש, כלומר לפרוש ולא ליכול וכל כמה דלא אכל לא אבדה כתובתה. איש פלוני כהן, לאו דוקא כהן אלא אורחא דמילתא נקט שהכהן היה מתקן את הכרי [ונוטל] את הראוי לו.
שהיא סופרת לעצמה, כלומר בפני עצמה שאין צריך לספור את חשבונה אלא סומך עליה. טהר לי, את הדם דקימא לן דחמשה מראות דמים באשה ולא כל מראה דמים. הוחזקה נדה בשכנותיה, כלומר שיודעות יום וסתה וראוה לובשת בגדי נדותיה והחזיקוה נדה. בעלה לוקה עליה, אע"פ שאמרה לבעלה טהורה אני וכגון שהתרו בו ולא התראת ספק הוא דכיון דהוחזקה נדה בשכנותיה כודאי חשבינן לה אע"ג דוסת עשוי להשתנות והכא נמי אי הוחזקה נדה ואמרה טהורה אני יוצאה בלא כתובה.
וחלה נמי, מנא ידע כי סמיך עלה דהא עלה רמיא מילתא כדנפקא לן בפרק במה מדליקין [ל"ב ע"א] דכתיב [יחזקאל מ"ד] ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וביתך זו אשתו.
ונודרת ואינה מקיימת, דאמרינן בבמה מדליקין [ל"ב ע"ב] בעון נדרים בנים מתים דכתיב [קהלת ה'] למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך ומעשה ידיו של אדם אלו הבנים.
ופרע את ראש האשה, ואמרינן במסכת סוטה [ח' ע"ב] היא גלתה לו את ראשה לפיכך הכהן מגלה לה את ראשה אלמא דלא היה (לו) [לה] לגלות את ראשה ומכאן לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש. [ע"ב] קלתה, סל שמנחת בו את הפלך [גליון, ואת הפשתן] ומניחתו על ראשה כשהיא פרועת ראש. ודת יהודית אפילו קלתה נמי לא, משום צניעות. מחצר לחצר ודרך מבוי, דמשום בני מבוי איכא משום פריעת ראש וכיון דקלתה על ראשה שפיר דמי שהרי [אינה] שוהה שם כלום ואין שערותיה נראין כל כך (לפי) [לבני] מבוי בין הנקבים.
<h2>דף עב:</h2>
במראה זרועותיה לבני אדם, כלומר שבתי זרועותיה רחבים וכשמגבהת זרועותיה נופלין ונראין זרועותיה. בטווה וורד כנגד פניה, שטווה דבר צבע אדם כוורד כנגד פניה ממש כדי שיאדימו פניה ויאורו באדמימות החוט. במשחקת עם בחורים, כלומר מדברת דברים בטלים.
במקללת יולדיו, של בעל והוא אביו. מולדיו, ב(י)ן חמי(ו)[ה] דהיינו בעלה, ומולדתך (ד)מתרגמינן ובנין דתוליד בתריהון. לא תימא, שלא תתחייב האשה בהפסדת ממונא שהיא כתובתה עד שתקלל (אביה) [אביו] ובעלה אלא כיון שמקללת בפני (בנה) [בנו] דהיינו בעלה.
דמשמעת קולה על ידי תשמיש, כלומר ממאנת לילך לבית הטבילה ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה רעים והקול נשמע וחרפה היא לו.
[לשון הרי"ף] ולא מנה מאתים, כלומר לחודיהו היא דמפסדת אלא אפילו תוספת שהוסיף לה מדעתו והיה (לה) [לו] להתנות ע"מ שלא תעבור על דעתי ולא התנהו נימא דבכל ענין זכה לה קמ"ל שתפסיד. [ונוטלת בליות], שקבל עליו אחריות דהיינו נכסי צאן ברזל שאם מתו מתו לו אבל השתא מה שמתו ומה שנאבד לא ישלם לה הבעל אבל מה שהוא בעין שכבר התחילו לבלות נוטלתן ויוצאה דמה שהוא בעין לא קנסי לה.
המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים וכו' אינה מקודשת, כלומר דאפילו גיטא לא בעיא. כנסה סתם, מפרש בגמ' קדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה דמצי אמר אי אפשי באשה נדרנית ולא היה בלבי לזה ואע"ג דקיימא לן דברים שבלב אינן דברים אבל הכא כיון דמילתא דמפרסמא הוה לכולי עלמא שדרך אדם להיות קפיד בנדרים ובמומין ואע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי אלא חכמים שהצריכוה גט משום חומרא כיון דלא אפיק תנאה בפומה וכן מתפרש' לגבי מומין. וכל מומין שפוסלין באשה פוסלין בכהנים, מפורש בבכורות בפרק מומין אלו, [ב]בריתא תני הוסיפו עליהן שומא וזיעה וריח הפה כלומר דאע"ג דבכהנים לא פסלי פוסלי' בנשים דאע"ג דאשכח מזוהם דפסול גבי כהנים לא דמי זיעה אמזוהם דמזוהם כל שעתא ושעתא הוא ולא איפשר לעבורה (להביא) [לההיא] ריחא (דשום) [בשום] רפואה בעולם (ל)[מ]אותו היום עד זמן מרובה אבל לכהן (המזוהם) [המזיע] איפשר לעבורה לפי שעתא במקוה דחמרא ועביד עבודה אבל גבי אשה [לא] ניחא ליה לבעלה למעבד רפואה בזו שהיא בהוצאה מרובה כל אימת דתבע ליה.
באלו נדרים אמרו, שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית אע"פ שפירש על מנת שאין עליך נדרים. שלא תאכל בשר ושלא תתקשט בבגדי צבעונין, שדרך כל העולם קפדין בכך. אבל נדרים שאין בהם ענוי נפש כגון קליות ואגוזים, דרובה דעלמא לא קפדי בהו אע"ג דאיהו קפיד בהו כיון שלא פירש אותם בפירוש (אותם בפי') אמרינן כשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אמידי דקפדי אנשי הוי (קפידתם) [קפידתיה] קפידה ולאו אמידי אחריני אע"ג דאמר השתא... כונתי לו.
קדשה על תנאי וכנסה סתם, כלומר הכניסה לחופה ונבעלה. רב אמר צריכה גט, דסבר דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין כלומר שמחל כל תנאו הראשון, ושמואל סבר כל הבועל על דעת קדושין הראשונים בועל וכיון שמצא עליה נדרים אינה צריכה ממנו גט, וכל זה הלכה מפורשת בהלכות הרב אלפאסי ז"ל באר היטב.
<h2>דף עג:</h2>
צריכה גט מדבריהם, ואי קדשה אחר קודם שגרשה זה צריכה גט ממנו מן התורה. ספוקא מספקא ליה, אי אמרינן האי טעמא דאי אפשי באשה נדרנית לפי שיש אנשים שיכולין לסבול אותן, וליכא מידי בין פירוקי דרבא לפירוקי דרבה דלדעת זה צריכה גט משניהם.
<h2>דף עד.</h2>
המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל (וכו') צריכה ממנו גט, דאדם יודע שאין קדושין של פחות משוה פרוטה כלום וגמר ובעל לשם קדושין.
[לשון הרי"ף] שירבה השחור על הלבן, כלומר שכל כך יהיו השערות גדולות ושוכבות על הבשר שהוא הלבן עד שישחירוהו.
<h2>דף עה.</h2>
הוסיפו עליהן, כלומר שאע"פ שאלו אינם פוסלין בכהנים פוסלין בנשים ומפורש בפירוש המשנה באר היטב. ושומא דהוי מום מוקים לה בגמ' אפילו בשומא קטנה ובלבד על פדחתה ואם תאמר רא(י)ה ונפייס הוא ומשני רב פפא בעומדת תחת כפה של ראשה זימנין דמיתחזיא וזימנין דלא מתחזיא ואפשר שבשעה שקדשה הוה מכסיא ולא ראה אותה וכיון דזימנין דמיתחזיא הוה קפיד עלה כיון שהיא עומדת במקום נכר לכל. ונעשה מקומו צלקת, כלומר לאחר שחיתה המכה ניכר רושם סריטת (סליק) המכה ודבר גנאי הוא. צלקת, כמו דצלקיה מצלק גבי תנור שנטמא [חולין קכ"ד ע"א] לשון סדק. שומא שיש בה שער, דבר גנאי הוא אף באדם ופוסלת אף בפנים.
היו בה מומין ועודה בבית אביה, כלומר בעודה ארוסה הבעל אומר עד שלא נתארסה היו בה מומין אלו ומקחי מקח טעות ואין לה כתובה כלל אע"פ שצריכה גט כיון דקדשה סתם והאב אומר משנתארסה הוממה ונוטלת כתובה (ואי מייתי ראיה) ונסתפחה שדך ויש לה כתובה האב צריך להביא ראיה דמשנתארסה הוממה ונוטלת כתובתה ואי לא מייתי ראיה מפסיד כתובה, אפילו לר"ג דאמר בפ"ק [י"ב ע"ב] דאיהי מהימנא ואית לה כתובה דאמרי' העמד הגוף על חזקתו דסתם מנה לי בידך הוא שהרי נשאת ולצורך עצמה קא בעיא כתובה הילכך מהני ליה חזקת גופה וגביא כתובה אבל הכא ברישא דעודה בבית אביה היינו טעמא דכי לא מייתי אב ראיה בעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקת הגוף משום דבנערה עסקינן ועודה בבית אביה והרי כל שבח נעוריה לו כל זמן שלא נשאת וכי תבעה כתובה מבעל לצורך אב תבעה והכי קא אמרה ליה מנה לאבי בידך הילכך לא מהני חזקת הגוף אלא לאו כגון שבאה מחמת עצמה במילתיה דר"ג כדפרשי' אי נמי בסיפא דמתני' דנכנסה לרשות הבעל ואין לאביה רשות בה משנשאת ומנה לי בידך קאמר' לבעלה הילכך סיפא אי לא מייתי בעל ראיה האב מהימן דלא היו בה מומין עד שלא תתארס משום האי טעמא דהעמד הגוף על חזקתו וכן אם משנתארסה הביא הבעל ראיה שראו בה מומין בעודה ארוסה אפילו הכי אמרינן דלא היו בה קודם שתתארס משום דאזלינן בתר חזקה דגופה. וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר, ר"ל דחכמים לא באו לחלוק אלא לפרש דלכולי עלמא אמרינן חזקה אין אדם נפייס במומין אלא אם כן ידוע שראה אותם הוא בעצמו (דגוף) [כגון] שהן בפניה ושתק אי נמי במומין שבסתר שראו קרובותיה כגון שהיה מרחץ בעיר (ודאי) מדשתק ודאי אחולי אחיל אי נמי י"ל דפליגי בבדיקת חוץ אי שמה בדיקה או לא.
<h2>דף עו.</h2>
המחליף פרה בחמור וכו', ומשך בעל החמור את הפרה וכיון שזכה בה בפרה (וקנה) [נקנה] החמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא ואם מת מת לבעל הפרה כדאמרי' [קידושין כ"ח ע"א] כל הנעשה דמים כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אבל עכשיו שמת החמור קודם שימשך (בו) [בעל] הפרה ואין ידוע אם בשעת משיכת הפרה היה החמור קיים שזכה בו מיד ויתחייב בו בכל אונסיו או קודם משיכת הפרה מת ולא זכה בו בעל הפרה וקמ"ל רב יהודה דאע"ג דבעל הפרה הוא מוציא מחברו האי אין עליו להביא ראיה אלא בעל החמור דמשתכח ריעותיה בממוניה הוא מביא ראיה אע"ג דהכא לאו מוציא מחבירו עליו הראיה דסבירא ליה לשמואל כל שאירע לו הספק בשלו כגון זה שאין ידוע אם היה חמורו קיים במשיכת הפרה או לאו אין הראיה על המוציא אלא על שכנגדו דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו כלומר החמור נמצא מת בביתו וכן היה שמת בעודו שלו. ותנא תונא כלה, כלומר זה דומה לזה כלה ששנינו במשנתינו גבי מומין שלה מחלוקת בין הכלה ובין החתן שהכלה אמרת משארסתני נולדו בי מומין אלו ונסתחפה שדהו ויש לי כתובה והחתן אומר לא כי [אלא] עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ואמרינן אם נודעו המומין אלו לחתן בעוד שהארוסה בבית אביה עליה להביא ראיה ואי לא מייתינא ראיה הפסידה כתובתה דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו כלומר כאן נמצאו בבית האב והולכין במקום מציאתן לומר כאן היו עד שלא נתארסה והיה מקחו מקח טעות כדברי הבעל ולא יהיב כתובה, וסיפא נמי משום הכי אב מהימן כי לא מייתי בעל ראיה משום דכיון שנמצאו עכשיו בבית הבעל וכאן היו משנכנסה ברשותו לאחר שנתארסה ונסתפחה שדהו כדברי האב.
<h2>דף עו:</h2>
מחט שנמצא בעובי בית הכוסות, והוא כובע הסמוך להמסס ועובי בית הכוסות מקום שהוא מתכפל ושם הוא עב. מצד אחד, שלא נקבתן מצד זה לצד זה ולא יצתה לחוץ כשרה ואהכי נקט עובי בית הכוסות דאלו הוא דק וקלוש אין לחלק בין מצד אחד לשני צדדין שהרי בחתיכת המחט כל שהוא הנשאר מלנקוב אין בו כח להגין וסופו לינקב משני צדדין במהרה. נמצא עליו קורט דם, כלומר נמצא על המחט משני צדדין קורט דם. בידוע שהיא לאחר שחיטה, לפי שהיתה מונחת בין הכוסות... דחקה ונקבה משני צדדין לאחר שחיטה וכשרה דאע"ג דבשאר נקובי שמות לא בעינן קורט דם אלא מספיקא קא אסרינן ליה לא דמי דהתם אין נמצא בם לא מחט ולא קוץ הילכך אין יכול הדם להסתבך שם ונופל ונימוק והולך לו אבל הכא דאיכא מידי דיכיל למיסרך שם אם איתא דמחיים הוה היה הדם מסתרך ומתיבש במחט או בקוץ והכי מתפרש במסכת חולין [נ"א ע"א]. הוגלד פי המכה, כלומר יבשה המכה קרושטייר בלעז (כלומר). בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה, והקונה אותה בתוך שלשה ימים מקח טעות הוא והדר [אע"ג ד]לא מכרה לו חברו ע"מ שאינה טריפה דמסתמא בחזקת כשרה קנאה דרוב בהמות אינן נטרפות, ומהכא שמעינן דהמוכר בהמה לחברו ונמצאת טריפה מקח טעות הוא. לא הוגלד פי המכה, והמוכר אומר אחר שקנית אותה אכלה ירקות עם מחט או קוצים ונקבו בני מעיה והלוקח אומר לא כי שמעולם שנכנסה ברשותי לא אכלה דבר אלא במקום שקניתיה נקבה המוציא מחברו עליו הראיה, ומדקתני סתמא הכי ולא קתני בפי' על הטבח להביא ראיה בין שנתן מעות דהוי מוציא בין שלא נתן מעות דהוי מוקים ש"מ דאי לא יהיב טבח דמי והמוכר הוא תובע ממנו הדמים מן הדין על המוכר להביא ראיה דמקרי מוציא מחברו ומייתי ראיה שראו עדים שאכלה קוצים משנכנסה לרשות הלוקח, ואמאי לימא על הטבח להביא ראיה דהא נולד הספק ברשותו ונימא כאן נמצאו וכאן היו. ופריק דיהיב טבח דמי, כלומר לעולם אימא לך דעל הטבח להביא ראיה לעולם בין יהיב דמי בין לא יהיב דמי וכדיהיב טבח דמי ובודאי מקרי מוציא מחברו והכי הדין אי לא יהיב. ומקשי מאי פסקא, כלומר [למה] לא שנה בפי' על הטבח להביא [ראיה] כיון דהכי הוא דאמרינן [כאן] נמצאו וכאן היו. ומשני סתמא דמי[לת]א כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבינן ליה חיותא, [וכי תנא] המוציא מחברו נודע לכל שעל הטבח להביא ראיה דהכי הוא אורחא דמילתיה שפורע הדמים קודם שישחטנה.
<h2>דף עז.</h2>
נכפה כמומין שבסתר הוא דמו, והוא חולי שממנו אדם נופל ומתעלף ורובם ליום ידוע והילכך קרובי האשה היודעים את וסתה אין מניחין אותה לצאת מפתח ביתה כדי שלא יודע לשום אדם בעולם ואיפשר כשקדשה לא נודע לן אבל אי לא קביע ליה זמן פעמים מחדש לחדש ופעמים בשליש בחדש ופעמים בחצי החדש כגון זה ודאי אי אפשר שלא יודע הדבר וסבר וקביל.
האיש שנולדו בו מומין, נולדו כלומר לאחר שנכנסה נולדו בו הילכך אם רוצה האשה לצאת והאיש אינו רוצה לגרש אין כופין אותו להוציאה ושיתן לה כתובתה בעל כרחו דיכיל למימר הבעל נסתפחה שדך וכל שכן שהיו בו קודם שקדשה דהא קא סברה וקבלה, ואפילו במומין גדולים כגון נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו והלכתא כת"ק בהאי. ורשב"ג מפליג בין מומין גדולים למומין קטנים דאע"ג דסברה וקבלה מתחלה יכולה לקבל ועכשו אינה יכולה לקבל ויוציא ויתן כתובה בעל כרחו.
הלכה כרשב"ג, דפליג בין מומין קטנים למומין גדולים דבגדולים כופין הבעל להוציא ויתן כתובה כיון שנולדו אחר קדושין דלא ידעה ולא קא מחלה. הלכה כחכמים, דאפילו בגדולים אמרינן מזל(י)ה קא גרים וכיון שאינן כל כך מומין מוסרחין כמו מוכה שחין ובעל פוליפוס והדומה להן אין כופין (אותן) [אותו] להוציא ואם רוצה לצאת חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותצא שלא בכתובה, ודוקא נקטעה ידו האחת או נסמית עינו האחת אבל בשתי ידיו או בשתי עיניו לדברי הכל כופין (אותן) [אותו] להוציא שהרי עבר ובטל מן העולם והוא חשוב כמת.
ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין בעלי פוליפוס, מפרש בבריתא שיש לו ריח הפה. מקמץ, מקמץ זה בורסי דהיינו מעבד עורות. וצורף נחשת, מפרש בגמרא זה המחתך נחשת מעיקרו כלומר מן ההר חוצבין נחשת ויש שם סרחא מתוך שמעלה הבל מתוך החתך. והבורסי, זה בורסי שיש לו עורות הרבה, מקמץ זה בורסי קטן שאין לו אלא עור אחד או שנים לעבד ואיצטריכו תרויהו למיתני לרבות אפילו בורסי קטן דאי לא תנא אלא חד הוה מוקימנא ליה לבורסי גדול, אי נמי מפרש בגמ' מקמץ זה המקמץ צואת כלבים. כיון שהיו כן עד שלא נשאו דאע"ג דסברה וקבלה יכלה למימר סבורה הייתי [לקבל] ועכשיו איני יכולה לקבל וכל שכן (בין) משנשאו (למדו) [נולדו]. וחכמים אומרים מקבלת היא בעל כרחה, פליג[י] [על] זו שהיו (כן) [בו עד] שלא נשאו דהא סברה וקבלה. חוץ ממוכה שחין, שהוא מאוס לה ולא מיבעיא היכא דלא בעיא היא למיתב תותיה דכופין אלא אפילו היתה רוצה לשבת תחתיו חייבין ב"ד לכוף האיש לפרוש ממנה ולגרשה. מפני שהיא ממיקתו, כלומר שהתשמיש קשה לו והכי ר"ל חוץ ממוכה שחין שיכולה לומר עכשיו איני יכולה לקבל לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד חליו לפי שהוא כשהיא משמשת והולכת עמו ממיקה את (דשנו) [בשרו] מה שאין כן באחרים המנויים במשנה (דבעינן) [דבענין] אחד הן עומדין וכיון דסברה וקבלה ההיא שעתא תו לא מציא למימר מאיס עלי. לאחיך הייתי יכולה יכולה לקבל וכו', אפילו חכמים דאמרי כיון דסברה וקבלה מקבלת היא בעל כרחה דוקא לאותו ראשון שקדשה אבל לא ליבם דיכולה למימר מדותיו היו טובות הילכך (ש)נתרציתי לסבול ממנו אבל ממך איני יכולה לסבול שאיני חפץ בשאר מדותיך.
מקבלת בעל כרחה, כיון שהתנה עמה חוץ ממוכה שחין לפי שחליו גדול ורבה בכל שעה ושעה שהיא משמשת עמו ומשום הכי יכולה לומר לא קבלתי עלי אלא בענין החולי הראשון אבל גדול כזה לא קבלתי ולא הייתי יודע[ת] שיגדל וירבה אבל בשאר החליים והאומניות אינן גדלין והולכין אלא עומדין במקומם בענין אחד וכיון שהתנה עמה [ה]דין עמו ואין כופין אותו.
[לשון הרי"ף ממכות כ"ג ע"א] לא תחסום שור בדישו [דברים כ"ה] וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו, כלומר כי היכי שאסרתי לך חסימה בבהמה כמו כן אני אוסר אותך ביבמה כגון מחמת טענה הנראית לעינים ואיצטריך קרא לאשמועינן הא דס"ד דנחסום ל(י)ה דהא הקפידה תורה (נמי) הרבה במצות ייבום קמ"ל דבכי האי גונא לא הקפידה, ואם תאמר נדרשיה לקולא ונימא שאע"פ שאסרתי לך חסימה בבהמה שרינא לך ביבמה כדאשכ[ח]ן בסמוכין דכלאים בציצית, הא לא קשיא דאם כן נשתוק קרא מיניה ונדע ממילא דשריא חסימה בכל מילי חוץ ממה שהוזכר בפי' ועוד דהא הקפידה תורה טובא במצות ייבום יותר מבחליצה דהא כתיב ואם לא יחפץ והדר ועלתה יבמתו השערה וגו'.
מקמץ צואת כלבים, ושורין בהן הבגדים לפני כבוסן יום או יומים ומסריח למרחוק. נחשת מעיקרו, כלומר מן ההר חוצבין את הנחשת ויש שם סריחה גדולה מתוך שמעלה הבל מתוך החתך.
האומר איני זן ואיני מפרנס, זן במזונות ומפרנס במלבושין. יוציא ויתן כתובה, מיד ואין כופין אותו לזון ולפרנס לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר שאם פעם ושתים יכפוה[ו] ב"ד לא תמצא בכל עת ב"ד ותמות בין כך ובין כך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל אי נמי תתבייש היא לצעוק בכל פעם לב"ד. אכסוה שערי, האכילוה שעורים כבהמה לפי שאין ממש בדבריו כלומר לפי שכל דבר לא יפלא מב"ד להוציא לאור כיון שהתחילו בו ויכולין הם לקנסו בכל ענין שלא ישוב לומר כן איני זן ואיני מפרנס. אין מעשין אלא לפסולות, כלומר אין מכריחין על האדם להוציא את אשתו משום איני זן ואיני מפרנס אלא אם כן היתה פסולה עליו מן התורה כגון אלמנה לכהן גדול והדומה לה ולמעט מי ששהה עמה ולא ילדה דנהי דאיכא מצוה עליו למיסב אחריתי אבל היא לא (מסתברא) [מעכבא] עליה, ושמואל מוסיף אפילו נמי האי כופין (בכל) [דכל] זמן (שיהיה) [שתהיה] זו בביתו לא ימצא הבעל אשה אחרת לפי שהיתה צרתה בצדה ומשום הכי קא מפרש ואזיל שאפילו תאמר האשה דיירנא בהדי בסהדי ולא אבעל לו עוד אין שומעין לה ויוציאנה ויתן לה כתובה. ומותרת לינשא [לאחר], דעדין לא הוחזקה בכך דאיפשר לומר שלא זכה הבעל לבנות ממנה.
<h2>דף עז:</h2>
בעלי ראתן, מפרש בגמ' שיש לו שרץ בתוך מוחו וחלוש הוא ביותר. לא הוה יתיב בזיקה, שלא תינשב רוח אחת על שניהם. מביעי דההוא מבואה, לאו דוקא ביעי דכל שכן אוכלין שאין להם קליפה שתגין עליהן.
<h2>דף עח.</h2>
האשה שנפלו לה. עד שתתארס, מודים בין ב"ש ואפילו ב"ה שמוכרת לכתחלה כלומר בעודה [ארוסה] ומכרה קיים לפי שבודאי אנו יודעין דבזכותה נפלו לה כלומר במזלה שהרי עדיין לא נתארסה לו. נפלו משנתארסה, כלומר ועדין היא ארוסה ומספקא לן אי אתי זה המעשה לידי נשואין או לא אי הוי אתי לידי מעשה דנראה בזכותו נפלו לה ואי לא אתי לידי מעשה ש"מ דבזכותה נפלו כולהו היה מן הדין למכור לכתחלה. ב"ש אומרים תמכור, כלומר לכתחלה דבודאי בשביל זכותה נפלו לה דהא אכתי לא נשאת, וב"ה מספקא להו אי בזכותו ואפילו בדיעבד מכרה בטל כדאמרינן בנפלו לה משנשאת דמכרה בטל הילכך לכתחלה לא תמכור ואימר בזכותה ומן הדין היתה מוכרת לכתחלה כדאשכחן בנפלו לה עד שלא תתארס הילכך אי מכרה ונתנה קיים. אמר ר' יהודה אמרו לו לפני ר"ג, מפרש בגמ' דר' יהודה אדיעבד קאי ואב"ה קאי דשמעי ליה לב"ה דאמ' לא תמכור ואי מכרה ונתנה קיים ואמרו לו אמאי קא אמרת מכרה קיים הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים ואפילו בדיעבד ליהוי מכרה בטל כדאשכחן בשנפלו לה משנשאת. אמר להן על החדשים אנו בושים וכו', כלומר על החדשים שאין להם זמן מרובה שנפלו לה אלא על זמן מועט דהיינו נפלו לה משנשאת אנו בושין כשאנו אומרים דמכרה בטל כלומר קשה לנו מה שתקנו לבעל פירות... דפירקונא לא שכיחא ובדין הוא דניהוי מכרה קיים אלא תקנו חכמים שהבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר משום פירות ואתם מגלגלין עלינו הנכסים הישנים כלומר שיש זמן מרובה שנפלו לה דהיינו נפלו לה עד שלא נשאת דנימא דתהוי מכרה בטל הילכך לא מחמרינן כולי האי ואם מכרה ונתנה קיים.
נפלו לה משנשאת. שהבעל יוציא מיד הלקוחות, כלומר לאלתר משום פירות דתקינו ליה רבנן תחת פרקונה, ובזו המשנה לא איירי שאם תמות האשה דבטלו מיניה פירות משום תקנת פירקונה אי הדרא ארעא ללוקח אם לאו אבל בגמרא מפרש דתקנת אושא היתה כדתניא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה שהבעל מוציא גוף הקרקע מן הלקוחות. עד שלא ניסת וניסת, קודם שמכרה אמר רשב"ג אף בזו בדיעבד קיים כדין נפלו משנתארסה ועדין היא ארוסה כשמכרה. ואמרו לו הקשו [הואיל] וזכה באשה שהרי נשאת לו לא יזכה בנכסים ותהוי מכרה בטל כדין נפלו לה משנשאת. והשיב להם על החדשים כדפרישי' כלומר קרובים לנפילה אנו בושין (נקשה) [וקשה] לנו אמאי בטל כיון דזבנה (הרי) [דדי] לנו להחמיר שלא תמכור לכתחלה ואתם רוצים להחמיר בישנים לנפילה דהיינו נפלו לה עד שלא ניסת ואע"פ שבשעת מכירה כבר נישאת לא איכפת לן להחמיר בה כל כך. ר' שמעון חולק בין נכסים לנכסים, כלומר אי נפלו לה משנשאת דקאמר ת"ק דמכרה בטל בין שהן ידועין לבעל בין שאינן ידועין לבעל ואיהו דקאמר דכיון שאינן ידועין לבעל בדיעבד מכרה קיים ומפרש בגמ' שאינן ידועין ר"ל כגון שיושבת כאן בבבל ונפלו לה נכסים בארץ ישראל דכיון שלא נודעו לבעל שנפלו לה כשמכרתן אם מכרה ונתנה קיים.
<h2>דף עח:</h2>
תניא א"ר יהודה אמרו לפני ר"ג הואיל והארוסה וכו', מה נשואה שנפלו לה לאחר שנשאת מכרן בטל דברי הכל כדקתני מתני' אף זו ארוס[ה] שנפלו לה משנתארסה ליהוי מכרה בטל וכן ארוסה וכו'. אמר להן על החדשים, שאתם אומ' לו עליהם מכרה בטל. אנו בושים, אנו מצטערים על שאי אתה מודה להם אלא שתרצה לחלוק עמנו. בישנים, דהיינו שנפלו משנתארסה שיש זמן ארוך שיש ברשותה. וחזרו ונמנו, אפילו קודם שנתארסה כיון שעכשיו היא נשאת זכה הבעל בכל הנמצא תחת ידה ואפילו מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר דהא תקינו רבנן פירות לבעל ולא כל כמיניה למיפקע מיניה.
לימא תנינא לתקנת אושא, דכיון דתנא הבעל מוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה (כשוויה) [דשוויוה] לבעל רבנן לוקח ראשון ולא חשבינן ליה יורש (כאלו) [דאלו] היה יורש לא היה כח בידו להוציאה מיד הלקוחות לפי שאין אדם יורש אלא מה שהניחו לו מורישיו בני חרי ולא מה שמכר אבל לוקח שהוציא בו מעותיו לאו כל כמיניה דשאר לקוחות הבאין אחריו להפסידן ומוציא מידם בלא שום דמים דאינהו דאפסידו אנפשיהו דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבה תותי בעלה ואי איתנהו להנהו דמים דשקלה איתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכיל בעל למימר לה מציאה אשכחית. ומשני מתני' דקתני הבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה דוקא קאמר ומשום פירות כלומר דפירות מוציא מיד הלקוחות בחיי אשה [ד]תקינו ליה פירות תחת פירקונה ולעולם (ה)כי מתה הדרה ארעא ללקוחות והדרי פירי ובאושא תקין דמוציא גוף הקרקע לאחר מיתת האשה דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל וחשבוה כאלו לקח במעותיו קרקעות אשתו וכיון דהוא קדם לשאר לקוחות דין הוא דליפוק מיניהו.
ידועים מקרקעי, ואי נפלו לה מקרקעי ידועים הם ולא תמכור ואם מכרה ונתנה [בטל] ואם נתנו לה מטלטלי תמכור לכתחלה אע"פ ששמע הבעל שנפלו לה נכסים קודם שמכרתם אלא שאין ידועים הם שמשמעם ר"ל שנפלו לה נכסים בארץ ישראל וקודם שהגיע השמועה לבעל קדמה היא ומכרתם ובכי האי גונא לא תקינו חכמים פירות לבעל דמילתא דלא שכיחא לא תקינו רבנן.
ההיא איתתא, אלמנה היתה. דבעיא דתברחינהו, כלומר שהיתה רוצה להנשא ורוצה להבריחם הימנו שלא יירשנה אם תמות בחייו. כתבתינהו לברתה, שהיתה לה מאיש אחר ובשעה שנתנה לה הנכסים אמרה באפי תרי סהדי דלהברחה הוא ואינסיבה האם לאותו הבעל ואיגרשה. אתאי לקמיה דרב נחמן, ותבעה נכסהא. קרעיה רב נחמן, שטר מתנה לברתה משום דשטר מברחת הוא ואדעתא לאינסובי יהבה לה וכיון דאיגרשה הדרי לה כדפריש טעמא ואזיל דלא שביק איניש נפשיה ויהיב אפילו לברתיה ולא (נתנו) [נתנה] לה במתנה גמורה אלא להבריח כתובה שלה.
<h2>דף עט.</h2>
שטר (ביסי) [פסים], שטר פיוסין שמפייסת לאחרים שירדו בנכסיה כאלו הן שלהן כדי להבריחן מן הבעל ואהכי קרי ליה שטר פסים דאחר ודאי לא בעי לעסוק ולטרוח נפשיה (בנפשיה) [בנכסיה] אלא אם כן מפייסת לו ונותנת לו קצת שכר ובוטח[ת] בו שיחזירנו (לו) [לה] כשת[ת]גרש או כשתתאלמן. וחכמים אומרים רצה משחק בה, כלומר רצה מקבל מתנה לשחק בה עושה ואינו מחזיר לה וא"ת יבאו עדים ויעידו דלהברחה כתבנוה י"ל שאם מתו להן או הלכו למדינת הים אלא צריך (שיכתוב) [שתכתוב] הענין שלא יוכל לשחק בה כגון זה (שיכתוב) [שתכתוב] לו בשטר המתנה מהיום ולכשארצה כלומר מהיום נתונים לך במתנה לכשארצה כל זמן שאניחם כי אמר[ה] הא אם ארצה אחזור במתנה ועכשיו שהיא תובעתו בדין אינו של מקבל מתנה. טעמא דכתבה הכי, בפי' הא לאו הכי [קננהו] לוקח משכתבה לו מכירה סתמא וקשיא לשמואל דאמר אם יבא לידי שטר מברחת אקרענו וקשיא נמי לרב נחמן (בההיא) [דההיא] איתתא סתמא כתבה לברתה. הא בכולן הא במקצתן, כלומר הא דשמואל ורב נחמן מיירי בכולן כלומר אם נתנה כל נכסיה ודאי (היה) [היא] מברחת דנפשה עדיפא [לה] והא דקתני רצה משחק בה עד שתכתוב (לה) [לו] מהיום ולכשארצה (מ)[ב]דכתבה מקצתן ושארא הביא[ה] (הבעל) [לבעל] דאמרי' (או) [אי] מברחת היא כלהו בעיא לאברוחי אלא ודאי סמכה דעתא שאם יגרשנה בעלה או תתאלמן תוכל לחיות משנים או משלשה קרקעות שהביאה לבעלה הילכך אם לא כתבה בפי' לשום מתנה גמורה נתכוונה. ואי לא קננהו הלוקח ניקנינהו הבעל, כלומר אשמואל [דאמר] אם (יצא) [יבא] לידי שטר מברחת פריך דאוקימנא לה בכולן והכי פריך כיון דלאו מתנה היא לגבי לוקח ליקנינהו בעל וכי שמע בעל דאברחתינהו לנכסי דיד(י)ה (ר)[ני]פקינהו מיד לוקח דהא לא קנה לוקח. ומשני אמר אביי כיון דהבריחן אע"פ שלא קנאן לוקח עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר' שמעון דאמר במתני' תמכור לכתחילה וכיון דאית ל(י)ה רשות למכרן לא קננהו בעל ולית ליה זכייה בגוייהו.
נפלו לה נכסים, כלומר משנשאת. ילקח בהן קרקע, כי היכי דלא תיהוי מיכליא קרנא... פירות התלושין, אע"פ שהן פירות ויש שם קרקע נמי שיצאו משם הפירות ולא תהוי מיכליא קרנא לגמרי אפילו הכי אין ראוי שיאכלם הבעל אלא ילקח בהן קרקע דכל מה שנופל לה בירושה ובההיא שעתא הוי תלוש הכל מיקרי קרנא ואין לנו לכלותו אלא הכל משתעבד לפירות. ואם הן מחוברין כגון שנפלה לה שדה מלאה פירות ועדיין לא נתבשלו לגמרי אין אומרים נמתין עד שיתבשלו הפירות ויהיו של בעל ויאכלם אלא שמין את השדות כמה הם יפים בפירות עכשיו כשנפלו לה (כלומר) [כגון] שהן שוין מאה זוזי שאם היו בלא פירות כלל לא הי(ינ)ו שוין כי אם שבעים זוזים והמותר שיפים הקרקעות בשביל הפירות שעליהן דהיינו שלשים דינרים ילקח בהן קרקע באותו שבח פירות שיש עכשיו על הקרקע ויהיו בידה קרן (ו(ה)לא) [והוא] אוכל פירות ומה שמשביחין פירות [מכאן] ואילך הרי הוא של בעל ויאכלם דפירות נינהו כיון דאיכא קרנא לבד הפירות. וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלו, כלומר דכיון דאיכא קרקע שיצאו ממנו הפירות ולא מיכליא קרנא כולהו כפירות חשיבי ויאכלם הבעל והתלושין מן הקרקע קרן בפני עצמו נינהו. ר' שמעון אומר מקום שייפה כחו, של בעל. כיצד פירות המחוברין בכניסתה, לבעל שלו דבעל אוכלן. ביציאתה, כלומר כשהוא מגרשה אי איכא פירות מחוברין הרי הן שלה שהרי לא נגמרו בזכות הבעל אלא בזכותה. והתלושין, שבכניסתה שלה וילקח בהן קרקע אי איכא ביציאתה תלושין הרי הן של בעל שכבר זכה בהן לאכילה, ואליבא דת"ק אפילו מחוברין לקרקע בשעת גרושין של בעל הן כיון שהוא חרש הקרקע וזרעו והכי נמי אמרינן בגמ' ר' שמעון היינו ת"ק ומשני מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו.
פשיטא ארעא ובתי ארעא, כלומר זה אומר קרקע אני רוצה ליקח מכספים אלו וזה אומר בתים אני רוצה ליקח ארעא ראוי לקנות דיותר נפיש רווחא דשדה משכירות בתים ועוד דבתי מירקבי עצים דידהו ואהכי (מצד) [מצי] (מעבדי) [מעכבי] (רווחא) תרויהו בעל ואשה, ורווחא דבתים נפיש מדיקלי דדיקלי עבידי (דרשי) [דיבשי] תרויהו (מעבדי) [מעכבי], ורווחא דדיקלא נפיש משאר אילני, ורווחא דאילני נפיש משל גפנים לפי שהגפן ממהר להזקין. אבא זרעתא ופירא דכוורי, כלומר אם יוכל לקנות מאותן כספים יער לחטוב ממנו עצים... זרדתא אילן שקורין שירבש או קורמיש שלא היה חשוב להן פירותיו והיו (חושבין) [חוטבין] אותו לעצים בעלמא. פירא דכוורי, כלומר גומא שיש בו דגים בלבד. אמרי ל(י)ה פירי נינהו, כיון דגזעו מחליף דאהדרי (ואמרו) [ואתו] מסוף שנתים או שלש שנים יכול להנות מן הענפים להסיקן תחת תבשילן הילכך יכול לקנות מהן אלו דלעולם לא מיכליא קרנא. ואמרי לה קרנא נינהו, כיון דההיא שעתא דאכיל להו לא משייר מידי אע"ג דלאחר זמן הדרי ואתו דמו כמאן דמכליא קרנא וימכרו וילקח בהן קרקע. גזעו מחליף, כגון אבא זרדתא דלאחר שנקצץ הדר ופי' דכוורי כל שעתא וש[ע]תא אתו בה דגים.
<h2>דף עט:</h2>
ולד בהמות מלוג לבעל, דאפילו מתה האם תשאר עורה ששוה דינרים וממנו יכול לקנות קרקע הילכך לא מכליא אבל בולד שפחת מלוג דאי מתה שפחה מיכליא קרנא משום הכי חשיבי ולד שפחה קרן לאשה, וחנניה שמשוה שניהם סבר לא חיישינן למיתה. מודה חנניה שאם נתגרשה, האשה נותנין דמי ולדות שפחתה לבעל ונוטלתן משום שבח בית אביה שכשרואין בני אדם שהיא מוציאה עמה מבית בעלה עבדים ושפחות זהו שבח בית אביה שכך וכך הכניסה לו ותכניס עמה לבעל אחר. פירא דפירא, היינו תשלומי כפל דולד.
אוכל והולך עד שתכלה הקרן, עד שתמות הרחל והתרנגולת וייבש הדקל הואיל דמשייר בהו מידי לקרן (דבע) [דעז] ורחל איכא עורה תרנגולת נמי איכא נוצה דקל עצין להסקה. גלימא, ללבוש. פירא הוי, כלומר לבישתו וכסויו זהו פירותיו והבלאות זהו קרן.
נפלו לה עבדים וכו' זקנים ימכרו, דילמא למחר הם מתים... וקא מיכליא קרנא לגבי בעל דלא יהו לו פירות הילכך יכול להכריחה שימכרו [ו]מן הדמים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ורשב"ג אומר לא תמכור, כלומר אין הבעל יכול לכופה למכרן מפני שהן שבח בית אביה שנראה לעינים מה שהכניסה לו מבית אביה. נפלו לה זיתים ועבדים וכו', מתפרשת בחברתה.
מחלוקת, דת"ק סבר שיכול הבעל לכוף את האשה שתמכור הגפנים והזיתים ה"מ בשדה שאינה (שלו) [שלה] שעל מנת כן קנה אותה אביה שאם ימותו לא יטע אחרים תחתיהם הילכך אכלה הקרן ולא יהיו (לה) [לו] פירות שתקנו חכמים אם לא יחסרו ור' יהודה סבר אפילו הכי אינו רשאי לכופה משום שבח בית אביה דבכי האי גונא לא תקינו רבנן פירות לבעל משום שהוא מילתא דלא שכיחא ולא חששו חכמים לכולי האי, אבל בשדה שיכול ליטע(ו) אחרים תחתיהם לדברי הכל אינו רשאי לכופה שימכרם מיד משום שבח בית אביה. [לשון הרי"ף] ובשאין עושין כדי טפולן, כלומר שההוצאה יתרה על דמי הפירות אבל אם ההוצאה כנגד (ההוצאה) [הפירות] אינו רשאי הבעל למכור לפי שיש לו לחשוב בעצמו אלא יצטרך לקנות בשוק כמו שהוציא בעבודתם ומשום כבוד חמיו יש לו לסבול כיון שאינו מפסיד בדבר.
המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו', כלומר לזבלן ולתקנן. ואכל קימעא, ואכל פירות היוצאין מהן מעט מזער מפרש בגמ' אפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד כלומר תאנה יבשה דרך כבוד כלומר בקביעות על שולחנו וכ"ש בתמרה אחת דהיא עדיפא מגרוגרת כדאמרינן בעלמא [עירובין כ"ט ע"ב] אכל גרוגרת ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ועכשו גרשה. מה שהוציא הוציא, ולא תשלם לו האשה מהוצאותיו כלום שהרי תקנו לבעל פירות ועליו לתקן הנכסים. אבל אם הוציא ולא אכל ממנו כלום דין הוא שתחזיר לו האשה כל הוצאותיו משלם דלא יהא אלא אחר שיורד לתוך שדה חברו ברשות דנוטל מה שהוציא ובלבד שיהא שבח כנגד הוצאה שאם היתה שבחה פחות מן ההוצאה אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה דדילמא לא אפיק אלא פלגא ממה שהוא טוען.
וכמה קימעא, דאמרינן מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. גרוגרת, תאנה יבשה. דרך כבוד, בקביעות על שולחנו וכל שכן בתמרה שנתבשלה כל צרכה ודאי חשיבי מגרוגרות כדאמרינן התם [עירובין כ"ט ע"ב] אכל גרוגרות ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה. לא אכלה דרך כבוד, כמה יאכל דנימא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. בכאיסר, שהאיסר שהוא עשרים וארבעה בדינר. וחד אמר בדינר, כלו אבל פחות לא. בחבילי זמורות, בשוה איסר או דינר לבהמתו מכרם אשתו וגרשה ואמר רב יהודה ישבע כמה הוציא ויטול דאכילת בהמתו לא הויא אכילה (ולא איניש עלה מי גבי חזק' לעשות מחמ') ויש מי שגורס דעבדי עובדא בחבילי זמורות ואמר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ורב יהודה לטעמיה דאמר בחזקת הבתים [ל"ו ע"א] אכלה (עבלה) [ערלה] הרי זו חזקה דאכילת בהמתו חשיב אכילה.
<h2>דף פ.</h2>
המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה, כלומר שהשיאוה אמה או אחיה שיכולה למאן כמוציא על אחר דמי דאדם שיורד לתוך שדה חברו ברשות ידו על העליונה ויש לו כמה שהוציא אע"פ שלא הושבח כל כך או כאריס לפ(נ)י [מנהג] המדינה ובעל קטנה נמי בין שאכל קימעא והוציא הרבה ובין שלא אכל כלום יש לו כמה שהוציא אע"פ שלא השביחו כל כך דעבוד רבנן תקנתא... כי היכי דלא ליפסדו נכסי דידה דאי אמרת מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא כיון דלא סמכה בעל דעתיה סבר למחר ממאנה ואזלא ומפסידנא מה דאפיקנא על נכסי דידה ואזיל ומפסיד בהון לנכסי. בי חוזא, מקום. אפיק שית מאה, בהוצאת הדרך ומשלו [איצטריך ליה] חד זוזא להוצאת הדרך ושקל מהנהו ארבע מאה זוזי דאשה דקרנא נינהו אתא לקמיה דר' אמי דמגרש לה (ואיהי) [ואיהו] קא תבעה שית מאה שהוציא [מה שהוציא הוציא] ומה שאכל אכל ומפסיד שית מאה זוזי דאפיק עליהו (תיתי) [משום חד] זוזא דשקל מיניהו להוצאתו שהרי אכל קימעא. ה"מ דאמרינן מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא היכא דאיכא פירא ריוח ואכל מרווחא אבל הכא קרנא קא אכיל שהרי פוחת מארבע מאה זוזי ועליו לשלם הקרן והוצאה היא דאכתי נמי מוציא הוא על נכסי בין שקיל מדידיה בין דשקיל מדידה ושית מאה וחד זוזי אפיק. אם כן, כדקא אמרת הוה ליה הוציא ולא אכל וישבע.
והוא שיהיה השבח [כנגד] ההוצאה למאי הלכתא, דאיכא למשמע מדרב אסי (ואי) [דאי] הוה שבח יתר על ההוצאה נוטל בלא שבועה והכי משמע כי אמרינן דנשבע היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אבל אם היה יותר אינו [נשבע], ואיכא למשמע נמי שאם היתה הוצאה יתרה על השבח אינו נוטל מהוצאתו אלא שיעור שבח והכי משמע כי אמרינן דנשבע הוא ונוטל כמה שהוציא היכא דהוי שבח כנגד הוצאה. א"כ אתי (לאיעצומי) [לאיערומי] שאם השביחה מאתים יאמר שהוציא עליה מאתים פחות דינר כי היכי דלישקול בלא שבועה ואיהו לא אפיק אלא פלגא בשבועה והכי משמע כי אמרינן דנוטל בשבועה כמה שהוציא בשיש שבח כנגד הוצאה אבל אי הויא הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל כמה שהוציא אלא שיעור שבח והכי נמי אמרן לעיל גבי ההוא עובדא דבי חוזאי שהוצאה יתרה על השבח דהא אפיק שית מאה ולא אייתי אלא ארבע מאה ואמרינן ישבע כמה הוציא ויטול והאי ארבע מאה חשבינן להו שבח לפי שהביאם... כמי שהרויחם.
בעל שהוריד אריסין וכו', כלומר שהוריד אריסין (דנכסי) [לנכסי] מלוג (לאשתו) [דאשתו] למחצית ולשליש ולרביע מהו לחלקן כשהוא מגרשה כי היכי דאיהו(ה) מסתלק בלא כלום איסתלקו אינהו ולא שקלי מידי היכא דבעל אכל קימעא או דילמא אדעתא דארעא נחות וסתם ארעא לאריס קיימא ולא מסלקינן להו בלא שבחא כמנהג אריסין מחצה או שליש או רביע. חזינן דאי בעל אריס הוא, כלומר שידע לעבוד שדה ככל אריסי העולם דין הוא דנימא כי היכי שאם עבדה הוא לא הוה שקיל מידי באגריה אינהו נמי לא שקלי מידי דיכלה איתתא למיטען להו (אלא) [אי לא] (אי) טרחת את הוה טרח בעל בהו וכי היכי דבעל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הכי נמי את לא תשקול מידי אבל אי בעל לאו אריס הוא כלומר שאינו יכול לעבוד את השדה דליכא מאן דטרח בהו ודאי סתם ארעא לאריס קימא ושקלי כדיניהו דלא גרעי מיורד לתוך שדה חברו (וטעו) [ונטע] שלא ברשות דשמין להו כמה הוציא ויטול ובשבועה.
בעל שמכר קרקע לפירות, כלומר קרקע של נכסי מלוג לפירות שיהא הלוקח אוכל פירות (השנה) [השדה] בחיי האשה והוא נותן לו [עשרים] דינר בכל שנה ושנה מי אמרינן מאי דקני מקני כלומר ובאה האשה השתא למחות בידו מי אמרינן מאי דאקנו רבנן לבעל לאכול פירות תחת פרקונה א(י)קני בעל ללוקח ואינה יכולה לעכב בפירות כל זמן שהיא תחתיו או דילמא מציא אמרה כי תקינו רבנן פירות לבעל משום פרקונה דוקא היכא דאיכא רווח ביתא כלומר שיהיו שניהן מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהם בכל יום אבל לזבוני לא אקנו ליה לפי שבשעה קלילא יוציאו אותן ויצטערו וילכו כל השנה. [ע"ב] מה שעשה עשוי, דמאי דאקנו ליה רבנן אקני ליה ללוקח. אינו עשוי, דמשום ריוח ביתא התקינו וליכא כל כך ריוח ביתא. לא בפי' איתמר, כלומר לאו בפי' שמיע ליה מרבא מה שעשה עשוי. נסב איתתא אחריתי בהדה, ועייל לאשתו השנית (ל)אחת מן שפחות לשמשה וא[תאי] גברתה דאותה שפחה לפני ב"ד של רבא. משום רווח ביתא, תקינו והא קא רווח שהרי עדיין משמשת בשתיהן אבל לעולם אימא לך אם הוציאה מן הבית הן במכר הן במתנה לא עשה כלום ויכולה למחות בידו. שמא תכסיף, כלומר שמא (תכחיש) [יכחיש] הלוקח את הקרקע כיון דלית ליה בגוף הקרקע כלום ואם הם עבדים ושפחות נמי שמא תכחישם במלאכות קשות יותר מדאי וימותו. משום ריוח ביתא, כדפרישי' דביום או יומים יוציא העשרים דינ' שלוקח ממנו בשכירות ויצטערו כל השנה כולה שאם לא היה (מכורה) [מוכרה] היתה נהנית האשה מן הגן או מן השדה בכל יום ויום. דמקרבא למתא, משום שמא תכסיף ליכא לפי שמתירא הלוקח להכסיף אותו דהא כל שעתא חזו לה אבל משום ריוח ביתא מצי מעכבא. אי נמי בעל אריס, כלומר הלוקח שלקחו מן הבעל עשאו לבעל עצמו להיות אריס על אותו שדה מלוג שמכר לו לפירות והשתא ודאי משום איכסופי ליכא למיחש שהרי הוא מצפה למיתת אשתו ויירת לה אבל משום ריוח ביתא מציא לאיעכובי דאי לא מכרה הבעל היה מתהנה כל השנה ממנו מה שאין כן השתא שאין לו כי אם השליש מאותן לחודייהו. אי נמי (דין קרי) [זוזי], דשקיל מיניהו דהיינו עשרים דינרים עבד בהו עיסקא ומשת[ת]פי בהו טובא ומן הריוח מתפרנסין ונהנו בכל יום [ד]משום [ריוח ביתא ליכא למיחש דהא איכא] ריוח ביתא אבל להאי טעמא דשמא תכסיף לוקח איכא למיחש.
<h2>דף פ:</h2>
שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו', שנפלו לה נכסים מאבי אמה ונפלו לה כשהיא שומרת יבם. שמוכרת, לכתחלה כיון דאפשר דדילמא יחלוץ לה ולא תהא אשתו כלל הויא איהי ודאי דהא מוחזקת היא בנכסים שלה ועדיין לא כנסה ולא דמי לארוסה שנפלו לה נכסים דאמרי ב"ה לא תמכור לכתחלה דהתם אגידא ביה מחמת עצמו ועוד דיש בה סקילה ש"מ דאהני מע(כ)שיו הילכך יש לומר איפשר דבזכותו נפלו לה הילכך לא תמכור לכתחלה. מתה מה יעשה בכתובתה, דהיינו קרקע ששם לה הבעל מחמת מנה מאתים ומחמת תוספת. נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, ...היינו נכסי מלוג שאין הבעל יכול להוציאם. יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב, כלומר יורשי הבעל היינו היבם, עם יורשי האב היינו אחיה של שומרת יבם ומשום הכי נקט יורשי האב לפי שאם היה אביה של זו השומרת יבם חי באותה שעה היה אביה יורשה כדאמרי' התם [ב"ב קט"ו ע"א] דאב קודם לכל יוצאי ירכו וכשמתה שומרת יבם בא יבם לירש אותה מנכסי מלוג שלה והאב בא לירש את בתו ויחלקו שניהם ולפי שיותר (נראה) [נראין] מוחזקין יורשי האב בנכסי מלוג שלה משמוחזק בהן היבם משום הכי קתני עם יורשי האב, ואמרינן התם ביבמות [ל"ח ע"ב] דבכתובה לא פליגי ב"ש ומודים לב"ה דכתובה כלה ליורשי הבעל שהן מוחזקין בהן יותר ומשום הכי [לא] קתני במילתיה דב"ש דין של כתובה דאם כן דפליגי הוה ליה למיתני וכתובה יחלקו יורשי האב עם יורשי הבעל אלא (היה מ)[ה]תחיל בדין כתובה ולא סיים לפי שסמך על מילתיה דב"ה דקאמרי בפי' דכתובה בחזקת יורשי הבעל שמעולם היה מוחזק באותן קרקעות הבעל שהוא ייחדם לה לכתובה. ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה, דהיינו נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה שהרי היו של אביה אבל היבם לא היה בהם מוחזק (לעולם) [מעולם], וביבמות בפ' החולץ [שם] מפרש לה להא מתניתין ופרכינן התם מאי [שנא] רישא בחייה דלא פליגי דמודים ב"ש שמוכרת ונותנת וקיים דשמעינן מינה דלית ליה ליבם שום זכייה בנכסי מלוג שלה ומאי שנא סיפא כי מתה היא דפליגי ב"ש ואמרי דיבם חולק בנכסי מלוג שלה אל[מ]א אית ליה זכייה בגוייהו, ומשנינן זיקת נשואה כלומר מה שהיא זקוקה ליבם ספק נשואה חשבינן לה דדילמא יחלוץ לה ואינה אשתו ושמא ייבם לה והויא אשתו הילכך הוה ליה [ספק נשואה] רישא דאיתיה לדידה דהא איהי קיימא ומכרה הילכך הויא ליה איהי ודאי דהא מוחזקת היא בנכסים שלה ועדיין לא כנסה הויא איהי לגבייהו ודאי דהא מוחזקת היא בנכסים ואי(נ)הו היבם ספק דספק נשואה היא לו הילכך לא מצי יבם לעכב עלה מלמכור דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל סיפא דכבר מתה הללו באין לירש והללו באין לירש מחמת ספק דיבם אומר אשתו היא ואני יורשה ויורשי האב אומרים לא כי דהא אכתי לא נבעלה לו הילכך יחלוקו מן הספק אבל ב"ה אזלי בתר חזקה וכיון דספק נשואה היא אוקי נכסיה בחזקת יורשי האב דאינהו מוחזקין בהו טפי מיורשי הבעל.
הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע וכו', דקסבר האי תנא דמטלטלי משתעבדי לכתובה הילכך יכולה היבמה לעכב עליו שלא יכלה הקרן לפי שלא יהיה לה מקום שתגבה כתובתה מהם והיא אינה יכולה לטרוף מקרקעות שלו שהרי אין שעבוד כתובתה אלא על ממון אחיו שהיה בעלה הראשון כדאמרינן בסמוך הילכך בין כספים בין פירות תלושין צריך שיקח מהן קרקע ויאכל הבעל פירותיהן. ואם הם מחוברין לקרקע ועדין לא נגמרו והקרקע שוה שבעים דינרין בלא הני גדולים ועם אלה הגדולים שוה מאה דינרין אמרינן אותם שום שלשים דינרין ילקח בהן קרקע ואותן עשרים דינרים ילקח הנשארים לבעל לעשות בהן כל חפצו כמשפט כל פירות. וחכמים אומרים פירות המחוברין לקרקע שלו, ומקשי' בגמ' והלא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה, ומשני תני שלה ואפילו אותו שמוסיף והולך דהיינו עשרים דינרים אינו רשאי לאכל אלא למכור וילקח מהן קרקע ובתלושין נמי אזלינן פעמים לקולא שאם קדם היבם בחיי אשתו וזכה אין כח ביד האשה להוציאם מידו ולקנות בהן קרקע דסבירא ליה מטלטלי משתעבדי לכתובה ואפילו הכי מהני תפיסה דמחיים אבל תפיסה דלאחר מיתה לא מהני כלל.
כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, [בגמ'] מפרש למאי הלכתא ופריק לומר שמגרשה בגט לחודיה בלא שום חליצה בעולם ולא אמרינן עדין יבומין הראשונים עליה ולא תסגי לה בגט אלא בחליצה קמ"ל דסגי דהא כתיב [דברים כ"ה] ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשה דעלמא אי נמי להכי תנא הרי היא כאשתו לכל דבר שאם רוצה להחזירה אחר שגרשה מותר להחזירה דמהו דתימא [מצוה] דרמא עלה [עבדה] (אשתא) [השתא] תקום עלה באיסור אשת אח קמ"ל (ד)הכת' [ד]ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר. ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון, אבל על אותן שלו אין לה שיעבוד עליו ולא טרפה ממשעבדי אם לא יספיקו נכסי בעלה הראשון לשיעבוד כתובה מאי טעמא דאשה הקנו לו מן השמים בלא שום טורח ובלא שום הוצאה, ואמרינן בגמ' דאי לית לה מראשון כלל תקינו לה רבנן מנכסי שני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והיכא דאית בהו מקצת כתובה אע"ג דאין בכולה לא תקינו לה רבנן משני דהא אין קלה בעיניו להוציאה שאינו רוצה לפחות ממונו מאה או חמשים זוז.
לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת, כלומר אינו רשאי לומר ליבמתו דהא לא נתנה כתובה לגבות מחיים כלומר כי היכי שאין האשה יכולה לכוף את בעלה שייחד לה כתובתה על קרקע אחד ידוע בעוד שהבעל בחיים דהא כתב לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא כמו כן נמי אין הבעל רשאי לייחד ליבמתו כל כתובה על קרקע אחד ידוע בעל כרחה וימכור שאר הקרקעות בלא רשותה אלא כל נכסיו משועבדין לה אפילו למכור אחד מהן בחייה אע"פ שהן שוין מאה מנה וכתובתה אינה אלא מנה. וכן לא יאמר אדם לאשתו וכו', מפרש בגמ' מאי וכן פשיטא וכי דין אשתו מיגרע גרע מדין יבמתו דאיצטריך... ומשני אין איצטריך ואיצטריך דמהו דתימא דיבם הוא דלא כתב ל(י)ה קנה ודאקנאי אלא שעבודי כתובה על נכסי בעלה הראשון לחוד התם דלא יאמר הוא דילמא אישתדוף האי (וטרף מאי) אבל [האי] דלא מציא למפסד מידי נימא דשרי ליה למימר לה הרי כתובתיך על כרחה קמ"ל דבאשתו נמי לא יאמר כן והטעם באשתו משום איבה דיאמר לה עיניך נתת בגרושין או במיתה.
גרשה אין לה וכו', כלומר גרש היבם את אשתו אין לה בנכסי ראשון אלא כתובה אחת בלבד ויכול למכור כל נכסים שנשתיירו והא לא איצטריך למיתני דפשיטא הוא אלא קמ"ל דדוקא גרשה הוא דיכול למכור אבל אם לא גרשה לא כלומר דאין יכול למכור כלל בכולהו נכסי הראשון דאע"פ שהן שוין מאה מנה וכתובתה אינה אלא מנה, ואם תאמר מכמה משניות נוכל להוכיח זה דהא קתני אלא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה אי נמי מהא דקתני פירות המחוברין (בין) לקרקע שלה וילקח בהן קרקע, יש לומר דאיצטריך דאי מהני יש לאוקימנא בשאין שם נכסים טובא אלא מועטין (דליכא) [דאיכא] למיחש דילמא משתדפי הני ולית לה מידי דתגבי מיניהו והכא קמ"ל דאפילו במאה מנה דהא לא אשכח ליה (מ)שום תקנה אלא בגרושין, אי נמי דמשום דסופא דהחזירה הרי היא ככל הנשים איצטריך למיתני גרשה. החזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה, מקשי בגמ' מאי קמ"ל תנינא המגרש את האשה והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה כלומר ואין לה אלא כתובה אחת אם יגרשנה פעם אחרת אם תתאלמן, ומשני איצטריך אשתו הוא דאיהו כתב לה כתובה דעתה (לחודה) [אחדא] אבל יבמתו דאיהו לא כתב לה כתובה אימא היכא דגרשה ואהדרה נהדר לה כתובה מיניה קמ"ל דעל נכסי בעלה הראשון לחודיהו אית לה שיעבוד כתובה כדמעיקרא.
מי קוברה, בין לב"ש בין לב"ה דהא (ד)אמרינן ד[ב]כתובתה לא פליגי ב"ש דמודו אינהו נמי דיורשי הבעל יירת[ו] כתובתייהו אפילו לחודייהו דהא סבירא להו לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי והילכך חשבינן לשומרת יבם כאלו היא מוחזקת בה מחיים וכי מתה ירית לה יבם וכל שכן לב"ה דאוקים לה בתר חזקה. [פ"א ע"א] יורשיה יורשי כתובתה חייבין, משום דאית ליה שני יורשין דהיינו היבם שיורש כתובתה ויורשי האשה... נכסי מלוג כולהו אליבא דב"ה ואליבא דב"ש פלגא משום הכי איצטריך לפרש יורש[י] כתובתה.
<h2>דף פא.</h2>
אלמנה נזונת מנכסי יתומים, משום תנאי כתובתה דאת תהא יתבה בביתי. מעשה ידיה שלהן, דלא ניחא ליה לבעל שתתפרנס מממון שהניח לבניו ותלך ותתעשר ממעשה ידיה הילכך ברשות היתומין שאינן נמי בניה דין הוא שנאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ואינן חייבין בקבורתה, אותן היתומין שאינן יוצאי חלציה שהרי אינן יוצאין ויורשין ממנה כלום אלא אע"פ שיש לה שני יורשין כגון בשומרת יבם שהיבם יורש את הכתובה ואחיה או אביה יורשים נכסי מלוג שלה ואעפ"כ אין אביה ואחיה [חייבים] לתת כל (בכתובתה) [בקבורתה] אלא היבם לחודייהו שהוא יורש כתובתה ד(ב)קבורתה תחת כתובתה.
הרוצה למכור בנכסי אחיו, ואינו יכול מפני שיעבוד הכתובה. אם כהן הוא, שאסור בגרושתו. יעשה סעודה ויפייס, כלומר יפייסנה שתתרצה ותתן רשות ללוקח לקנות ואם תתגרש או תתאלמן לא תטרוף מידו. ואם ישראל, שהוא מותר מגרושתו. מגרשה בגט, לאחר שכנסה ויתן לה כתובה וקודם שיחזירנה ימכור מנכסי אחיו כרצונו ואחר כך יחזירנה ותהיה שיעבוד כתובתה על אותן קרקעות מועטין שלא מכר דהכי אמרינן במתני' החזירה הרי היא לו ככל הנשים ואין לה אלא כתובתה כלומר שעל דעת כתובה הראשונה החזירה ואין לה שיעבוד על נכסי היבם כלל ודוקא [לאחר שכנסה] היבם הוא דמצי מגרשה בגט ולהחזירה אבל בעוד שהיא שומרת יבם אינו יכול לגרשה ולהחזירה דהא קאי עלה [ב]כיון שלא בנה שוב לא יבנה אבל לאחר שכנסה [יכול] לגרשה ולהחזירה כדאמרינן לקמן [פ"ב ע"ב] ולקחה לו לאשה כיון שלקחה לו נעשית כאשתו לכל דבר.
<h2>דף פא:</h2>
(אי) בעיא אחוה למיפק לה בגיטא מיניה, כלומר תרי אחי הוו וקים לן דמצוה בגדול ליבם ואם קטן ק(ו)דם לו ליבום זכה והיבמה לא הוה בעיא לאינסובי לקטן וקונה הקטן בנכסי אחיו שהרי יבם יורש הכל כדאמרינן [יבמות מ' ע"א] יקום על שם אחיו לנחלא ואהכי בעי(א) למיתב לה גיטא דהא אשה מתגרשת בעל כרחה ולמיפסלה קמי יבם כי היכי דנפול קמי תרויהו נכסי אחיהם שמת בירושה דהא קים ליה ביבמה [שם י' ע"ב] אשר לא יבנה כיון שלא בנה דהיינו שחל(ו)ץ לה שוב לא יבנה דמיתסרה עליה וגט נמי פוסל ביבמה מדרבנן דאמרינן ביבמות [נ' ע"ב] מאי טעמא אמור רבנן גט ביבמה מהני ליפסול דאי אמרת לא ליהניה אמרי אינשי גט להוציא וחליצה [להוציא] כי היכי דגיטא לא מהני לפוסלה חליצה נמי לא מהניא ואתי למבעל בתר חליצה וקאי על(י)ה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה. אמר ליה, יבם לההוא אח דבעי למיפסלה ליה פליגנא לך בנכסי מיתנא וקני ליה בקנין באפי סהדי שלאחר שיכנסנה [י]חלוק לו הנכסים וכשכנסה רצה לחלוק לו ואתו לדינא קמיה דרב יוסף. לא ליזבון, בנכסי אחיו לפי שהוא ממעט שיעבוד דיבמה מכתובה שהרי אין שעבוד כתובה על נכסי בעלה השני אלא על נכסי בעל הראשון אע"ג דזבון ואמר פליגנא לך בנכסי המת ואקני ליה לא הוו זביניה זביני. דתניא וכו', כלומר ואם תאמר מנלן דאסרינן היבם למכור בנכסי מיתנא דאפילו היכא דאיכא קרקעות טובא יותר משיעבוד כתובה מהכא דתניא וכו'.
הרי שהיה נושה באחיו מנה, נושה מלוה כמו והנושה בא לקחת [מ"ב ד']. לא יאמר, היבם שהוא הלוה. הואיל ואני יורש, כלומר שנפלה היבמה עם נכסי אחיו לפני החזקתי במנה זה ולא אפרענו. אלא מוציאין וכו', לפי שכל נכסיו אחראין לכתובת שומרת יבם אלא לוקח מהם קרקע והוא אוכל פירות ומהכא מוכיח בגמ' שמכר יבם אינו כלום דהשתא מפקינן מיניה בעל כרחיה מה שלוה והחזיק שחזקתו אינה חזקה כ"ש דמפקינן מיד הלקוחות מה שמכר דזביניה לא זביני. והא מת[נ]יתא ר' מאיר, דקאמר במתני' מטלטלי משתעבדי לכתובה דקתני הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל שיעבוד כתובת יבמה.
<h2>דף פב.</h2>
בין יבם ואחר כך חלק, שכבר זכה בנכסים וכ"ש בחלק ואחר כך יבם שלא זכה עדין בנכסים ולא היה חלוקתו חלוקה כלל לא עשה כלום לפי שאינו יכול למעט זכות היבמה שיש(יב) לה(ם) [ב]שיעבוד כתובתה ואי משתדיף האי גבי מהאי ואי משתדפי (כלי) [כולהו] גבי מהאי (ואלמנה) [ואלמוה] רבנן לשיעבוד היבמה דאין ממכרו ממכר אפילו לפי שעה משום הכי שהרי אין שיעבודה אלא על נכסי בעלה הראשון ולא על נכסי היבם שאם מכרה היבם קודם שיגרשנה או קודם שימות אין כח ביד האלמנה להוציא מיד הלקוחות דכי תקון רבנן דאי לית לה מראשון תגבי משני ה"מ אם ימצאם בני חרי אבל ממשעבדי לא דמצי אמרי לקוחות אנכסי בעלה הראשון דהוו לה קא סמכינן י"ל נמי אמור [רבנן] ודאי לא יכלה מראשון דתגבי משני כי היכי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה"מ שלא הניח בעל הראשון נכסים אבל אם הניח ואישתדפו להו כלהו לא גביא אפילו מבני חרי של בעל שני דהיינו יבם.
פירות המחוברין בקרקע שלו, ופריך שלו והא קתני לקמן כל נכסיו אחראין לכתובתה ומחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ומשני תני שלה ומחוברין דהכא לא דמו למחוברין דנכסי מלוג דלעיל [ע"ט ע"א] דאמרי רבנן שלו דהתם טעמא משום דלא כליא קרנא וכיון דנפל לה קרקע עם הפירות איכא קרנא טובא ופי' אע"פ שהן מחוברין לה באותה שעה יאכלם הבעל לאחר שנגמרו אבל הכא טעמא הוא משום דכולהו נכסי משעבדי לכתובה ומחובר לקרקע קרקע הוא.
מגרשה בגט, כלומר בגט לחודיה ואינה צריכה נמי חליצה דנימא עדיין יבומין הראשונים עליה קמ"ל ולקחה לו לאשה. ומחזירה, דמהו דתימא לימא מצוה דרמי רחמנא עליה עבדא והשתא תיקום עליה באיסור אשת אח קמ"ל ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר.
<h2>דף פב:</h2>
ואי לית לה מראשון, כגון שלא הניח המיתנא נכסים כלל. תקינו לה רבנן, שיעבוד כתובה בנכסי שני... משעבדי שנמכרו אחר שיבם אותה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל אם הניח הראשון נכסים אע"ג דאשתדוף כולהו נכסי ראשון לא גביא מנכסי שני אע"פ שהם בני חרי של שני כי היכי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, כלומר היו כותבין לבתולה מאתים בלשון מתנה או בתורת חוב על מנת בלא שום אחריות בעולם והיו מוכרין כל נכסיהן ולא היו לנשים לטרוף כלום לפיכך היו הנשים מונעות עצמן להנשא והא דתנן בפרק נערה שנתפתתה [נ"א ע"א] ולא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד היינו אחר תקנת ר' שמעון בן שטח. התקינו שיעמיד הכתובה בעין ביד קרוביה חזרו והתקינו שתעמיד בעין בבית חמיה כדי שתהא עינם צרה אם תטלם האשה מידם לפי שהם מתכבדים נגד בני עולם באותן כלי תשמישן החשובין. קלתות של כסף ושל זהב, כלי קופרא שהיו נותנין בתוכן משי וארגמן שעושות ומתקנות. עניות, שכתובתן מועטת. עביט של נחשת, לרחוץ בהן רגליהן. אומר לה טלי כתובתיך וצאי, לפי שהיתה כתובתה מזומנת ומיוחדת. עד שבא ר' שמעון בן שטח, ותקן שלא תעמוד בעין במטלטלין אלא שתהא שעבודן בקרקע כגון אותן של[ש] שדות ועם כל זה אם יפסידו שלש אלה יהיה אחריות על שאר קרקעות שימכור וכיון שתקן על הקרקע וקרקע הוא דבר קשה למכור אותו בשיויו אלא בזול אם לא ימתין זמן מרובה שוב לא ירגילו לכעוס עליהן ולומר טלי קרקעותיכי וצאי דאי אפשר ש(לא)ימכר[ם] באותן דמים ששם אותן בשעת כניסתן לחופה ויצטרך הבעל להוציא למכור קרקע רביעי אי נמי כבר מכרן ותלך ותטרוף קרקעות אחרות וישובו הלקוחות על הבעל ויצעקו עליו הילכך יתן הבעל אל לבו כל הגלגולין האלו ולא יכעוס עליה ויעמוד עמה בשלום ומתקנה זו ואילך אינו צריך הבעל לשאל דעת אשתו אם ירצה למכור כל נכסיו חוץ מבאותן שלש שדות... יחוש לעצמו שאם ישתדפו אותן שלש שדות תחזור ותטרוף מן הלקוחות ולא מציא אמ' הנחתי לך מקום לגבות הימנו כיון דעכשיו ליתנהו בעולם.
<h2>דף פג.</h2>
הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, אין לי בנכסיך היינו נכסי מלוג. הרי זה אוכל פירות בחייה, כלומר אע"פ שסלק עצמו מנכסיה רשאי לאכול מפירותיהן בעל כרחה אי נמי אם תמות יירשנה לפי שזה הלשון אינו מפורש כל צרכו שלא כתב בו פירות ולא כתב בו (כ)מחיים ובמות יש לבעל לטעון שלא סלקתי את עצמי מכולן אלא מאחד מהן והוא הדבר שאינו מצוי דהיינו מכירה וכיון דאין ביד בעל השטר ראיה שסילק עצמו מפירות מכירה (ומיורשה) [ומירושה] אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומהימנינן ליה לבעל שלא סילק עצמו אלא (מירושה) [ממכירה] לחודה ועוד שהלשון מוכיח שלא סילק את עצמו אפילו בחייה שהרי כתב לה בנכסיך דהיינו גוף הקרן שהובאת לי כלומר שתהא רשאה למכרן בלא רשותי אבל בפירותיהן שלא הביאה לו יש לי בהן דין ודברים ומדקאמר בנכסיך ולא קאמר בנכסים אלו שמעינן מינה שלא סילק את עצמו אלא בעודן נכסיה דהיינו בחייה אבל לאחר מיתתה שאינן שלה לא מסליקנא נפשאי מנהון.
כתב לה דין ודברים [אין לי] בנכסיך (אין לי) ובפירותיהן וכו', כיון שהזכיר פירות כבר סילק עצמו אפילו מפירות אבל מדקאמר בנכסיך דשמעת בעוד שהן שלך אבל תכף שתסתלקי את מהן אני רוצה לזכות בהן כדמעיקרא הילכך אם מתה יורשה. ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו', דסבר ר' יהודה שיכול הבעל לטעון שסלקתי עצמי מאלו פירות עצמן שיצאו מגוף זה הקרקע שיכולה זו האשה לאוכלן או למכרן לכל מי שתרצה ולאכול דמיהן אבל אם לא רצתה לאכלן לא הן ולא דמיהן אלא קונה קרקע אחד מהן או מדמיהן מענין זה לא סלקתי עצמי ורשאי אני לתבוע... מזה הקרקע ומה שיצא מהן עד שיכתוב לה בפי' פירי פירות ועד עולם [ו]איצטריך [תרוייהו] משום ד[אי] לא כתב אלא פירי פירות הוה אמינא שני מינין אלו לא יאכל פירות שלישיים יאכל להכי איצטריך עד עולם ואי [לא] כתב פירי פירות אלא בפירותיהן ועד עולם הוה אמינא לעולם אפירות אבל פירי פירות אכיל להכי איצטריך פירי פירות אבל כשהזכיר שני מינין ועד עולם סגי לשלשיים ולרביעיים עד אין סוף דאטו כי רוכלא לחשיב וליתני.
כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך וכו', הילכך מכל מילי סלק נפשיה ואע"פ שאמר בנכסיך כיון שהזכיר במותיך שוב אין לנו לדרוש בעוד שהן נכסים שלך ולאחר כן אלא אורחא דמילתא נקט שר"ל בעוד שהן נכסיך ולא לאחר מותיך שהן נכסיך, ורשב"ג סבר ירושת הבעל דאוריתא וכל מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ות"ק סבר דרבנן ובדרבנן תנאו קיים דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו.
תני ר' חייא האומר לאשתו וכו', ולאו דוקא קתני הכותב דמשמע טעמא שכתב לה הכי הוא דהוי סלוק לגבי מכירת הגוף אבל אומר בלא כותב אלא שהתנה עליו בעודה ארוסה כדמוקים לה בגמ' לא יועיל לה כלום קמ"ל ר' חייא דאפילו אומר לחודיה מהני כמו שכתב. וקא פריך והשתא דאשכחן דכותב היינו אומר ואומר היינו כותב אפילו כי כתב לה מאי הוי כלומר אמאי מכרה קיים והתניא האומר לחברו אחד מכל הלשונות הללו בין (בכתובה) [בכתיבה] בין באמירה בעלמא באפי סהדי דין ודברים אין לי על שדה זו וכגון שהיו שני שותפין בשדה אחת לא אמר כלום דאין זה (א)לא לשון מכר ולא לשון מתנה. ומשני אין הכי נמי בדבר שהוא מוחזק בידו (דבר ש)אין יכול להסתלק בלישנא גרועה כגון בנשואה אבל הכא מיירי בארוסה דבעודה ארוסה שעדין אין (בו) [לו] בפירות כלום הילכך יכול לסלק עצמו אפילו בהאי לישנא אבל בנשואה ובשיתוף אינו מסלק עצמו ממה שהוא מוחזק בידו בכי האי גונא. וכדרב כהנא, כלומר וכי תימא [מנלן] דבדבר שאינו מוחזק בו שיכול לסלק עצמו בלשון זה אע"פ שאינו לשון מפורש למתנה ולמכר מדרב כהנא נפקא לן. הבאה לו, כלומר שעתידה לבא בידו אבל עדיין לא באה לו. ממקום אחר, כגון ירושת אשתו שכל זמן שלא נשאה אינו רשאי ליורשה ונחלה הבאה לו על ידי תקנה דקסבר רב כהנא ירושת הבעל אדם מתנה עליה שלא יירשנה ואע"ג דכי אמר לא יירשנה לאו לשון מתן ומכר היא והיינו כלישנא דמתני' דקתני דכתב לה בחייך ובמותך (אינה) [אינו] יורשה. וטעמא דרב כהנא כדרבא (או אמרי') [דאמר כל האומר] אי אפשי בתקנת חכמים [וכו'] וירושת הבעל תקנת חכמים היא דקסבר ירושת הבעל דרבנן הילכך כיון דתקנת חכמים היא שתקנו לטובתו יכול להתנות עליה ולומר אי אפשי בתקנת חכמים בטובה זו. אי הכי, כיון דטעמא הוא משום (דרבה) [דתקנתא דידיה הוא] שיכול למחול עליה. אפילו נשואה נמי, דהא [ד]קאמר [רבא] אשה נשואה היא וקאמר רבא אשה יכולה וכו' אמאי איצטריך לאוקמה בכותב לה ועודה ארוסה. נשואה ידו כידה, כלומר בעל לגבי אשה ידו כידה הילכך הוה ליה כשותף בשדה אחת שאמר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום אבל אשה אין אשה כידו הילכך יכולה היא שתאמר איני נזונת ואיני עושה. עדיפא מידה, כי היא נשואה לא מצי מסלק נפשה בכי האי גונא אלא אם כן קנו מידו כדמתרץ בבבא בתרא בפרק חזקת [מ"ג ע"א] ובפרק מי שהיו לו [לקמן צ"ה ע"א]. למאי נפקא מינה, כלומר לאי זה ענין מצא הפרש בין סברא דידו כידה ובין סברא דידו עדיפא (מיניה) [מידה]. ומשני אין נפקא (מידה) [מינה] לגבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים בעוד שהיתה תחתיו דבעל והשתא מתה (לא) [לו] דקימא לן דאי נפלי לה כשהיא שומרת יבם קא סברי ב"ה נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב אבל כי נפלי לה תחתיו דבעל והשתא מתה (לא) בעוד שהיא שומרת יבם אי סבירא לן דידו עדיפא מידה השתא לגבי יבם אע"ג דקלישא ליה ולא הוה עדיפא מידה על כרחין הוי כידה הילכך יחלוקו בין יורשי האב ובין היבם אבל אי הוה סבירא לן כאביי דאמר נשואה דידו כידה הכא לגבי יבם קלישא לה והויא ידה עדיפא מידו הילכך יותר מוחזקין יורשי האב באלו נכסים מן היבם ותירתי לה אינהו ולא ליבם בהם כלום ואליבא דאביי מחלוקת של ב"ש וב"ה מיירי בין נפלו כשהיא שומרת יבם ובין דנפלי כשהיא תחתיו דבעל ובתרויהו אמרי ב"ה נכסים בחזקתן וירתי לה יורשי האב ולא היבם כלום ואליבא דרבא מיתוקם פלוגתייהו בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם והתם הוא דאמרי ב"ה שאין ליבם כלום אבל אי הוו נפלי לה כשהיא תחתיו דבעל היינו כשאינה נשואה אפילו ב"ה מודו לב"ש דיחלוקו כדפרישי'.
איבעיא להו קנו מידו וכו', אברייתא דקתני האומר לחברו דין ודברים וכו' דלא אמר כלום אם קנו מידו דבעל מאי דקאמר דין ודברים אין לי על שדה זו מהו מי הויא מתנה כי האי גונא הואיל וקנו מידו או לא. מדין ודברים קנו מידו, כלומר לא הקנה לו לשם מתנה אלא לשם מאי דקאמר לה לא כלום הוא דמשטה הוא בו. מגופה של קרקע, דבודאי אדברים בעלמא לא קנו מידו אלא לשם קנין גמור דגוף הקרקע. [ע"ב] והלכתא, היכא דקנו מידו אפילו בלישנא גרועה כזו דדין ודברים אין לי על שדה זו מהני ונסתלק לגמרי כדפסקינן בפרק מי שהיה [צ"ה ע"א] ובפרק חזקת הבתים [מ"ג ע"א]. בין בעורר בין בעומד, כלומר בין (דאינו) שלא ערער על קנינו מיד כשהחזיק בעל מקבל מתנה ושתק יום או יומים אלא לאחר זמן מרובה אלא אפילו (בעודה) [בעורר] על קנינו (וקנו) מיד(ו) שראה שהחזיק בגוף הקרקע בעל מקבל מתנה (ושתק יום או יומים) [שלא כיון] בקנינו להקנות אלא להשטות אפילו הכי אמרינן דלגמרי נסתלק והאי מערער השתא קרובים אויבים אגמרוה טענתא שיטעון כך ולמדוהו ולא נחוש לדבריהם.
<h2>דף פג:</h2>
אמר רב הלכה כרשב"ג, דאמר אם מתה יירשנה. הרב אלפסי ז"ל צוה לתקן בנוסח ההלכות דלית הלכתא הכי דהא קימא לן [לעיל נ"ו ע"א] תנאי ממון קיים וסמך דבריו על הירושלמי [פ"ט ה"א] כמו שכתוב בהלכות כתובות בספר המאור ולא כך נראה לנו שאין לעקור תלמוד ערוך שבידינו מפני הירושלמי דאע"ג דקימא לן בעלמא תנאי ממון קיים שאני הכא דירושה ממילא קא הויא ולא כל כמיניה דעקר לה ורבנו חננאל ז"ל כתב בפירושו והאריך ויש לנו סיוע לדבריו ואיפשר לנו לומר בזה שכתב בירושלמי אלין דכתבין אין מיתת בלא בני וכו' לא בכתיבת הבעל לאשתו אמרו אלא בכתיבת האב לבתו ובנותן מתנה על מנת להחזיר ע"כ.
<h2>דף פד.</h2>
מי שמת והניח אשה ובנים וכו' והיה לו למת פקדון או מלוה ביד אחרים, כלומר שלא היו לו ברשות היתומין שאם היו ברשותם בשעת מיתה קימא לן דמטלטלי לכתובה לא משתעבדי ולא לבעל חוב אבל הכא לא תפסי כגון הכא דאית ליה פקדון או מלוה ביד אחר פליגי ר' טרפון ור' עקיבא. ינתנו לכושל שבהן, ומפרש בגמ' לכושל שבראיה ובבריתא תני והוא כשול וענין אחד הוא על הבעל חוב שהוא כשול שהוציא ממונו [מ]תחת ידו והלוהו והוא נראה לכל שהוא מפסיד יותר מן האשה שלא הוציאה בנשואיה לבעל כלום כשכתב לה הבעל כלום בכתובתה וכל שכן שהוא כשול יותר מן היורשין הילכך ינתנו לפריעת בעל חוב, ור' עקיבא סבר מה לנו לרחם על הבעל חוב שמא לא הוציא כלום דילמא אביהן פרעו דהא [תלמוד] שאין אנו מאמינין אותו שהרי (אין) [אנו] מצריכין אותו שבועה שלא נפרע מזה החוב כלום וכמו כן בעלת הכתובה אבל יורשין נוטלין מה שלאביהן ביד אחרים בלא שבועה הילכך כל [זה המלוה והפקדון] אע"פ שאינה ביד היורשין כאלו איתה ברשותן חשבינן לה וכיון דמטלטלי נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משעבדי מפסדי בעל חוב ובעלת הכתובה ואיצטריכו מלוה ופקדון למיתני דתנא מלוה להודיעך כחו דר' עקיבא דאע"ג דמלוה לאו בעיניה מחתא דהא להוצאה ניתנה אפילו הכי בידא דיורשין מוקמינן לה ותנא פקדון להודיעך כחו דר' טרפון דאע"ג דהוא בעיניה לא חשבינן ליה בידא דיורשין ולא זכו בהן יורשין כלל הלכך ינתנו לכושל שבהן.
הניח פירות תלושין מן הקרקע, שהן מטלטלין. כל הקודם בהן זכה, דכיון דתפסה בעלת כתובה לא מפקינן מינה ואי קדימו היורשין וזכו בהן זכו ושוב אין מוציאין מידם דמטלטלי דיתמי מקרו ומטלטלי (ד)[ל]בעל חוב לא משתעבד דר' טרפון סבירא ליה דתפיסה דלאחר מיתה מהניא נמי כתפיסה דמחיים. (וכתי') [זכתה] האשה וכו', אי נמי ליורש או לבעל חוב. לכושל שבהן, והיינו בעל חוב דיותר כשול מן היורשין אי נמי בעלת הכתובה היא יותר כשולה מן היורשין שהיא צריכה חן לינשא לאיש והיא נפגמה תחתיו ועוד שעב(ו)דה אותו כל ימי חייו והיתה סומכת על כתובה זו. ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין, ובגמ' פריך לר' עקיבא מאי איריא מותר כולהו נכסי ליורשין נינהו דהא חשיב להו ר' עקיבא כאלו כלם תחת ידיהם וכיון דמטלטלין נינהו מטלטלין לבעל חוב לא משתעבדי ואם תפס בעל חוב מתחת רשותן לדברי הכל תפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא דהא לא קדמו הן אלא יורשין קדימי דהא בשעת מיתה בידן הוא, ומשני אין הכי נמי דמוציאין את הכל מתחת הבעל חוב או מתחת האשה ונותנין ליורשין דתפיסתן אחר קדימת היורשין לא כלום הוא אלא איידי דאמר ר' טרפון מותר דהא לדידיה דין הוא דליהני תפיסה דבעל חוב חוץ מן האשה שהרי אין הנכסים ביד היורשין מוחזקין יותר מהן הילכך מותר הוא דמחזרי' הא שיעור חובן גבו מיניהו ותנא נמי ר' עקיבא מותר ואע"ג... דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא כלל אבל תפיסה דמחיים דלווה מהני ולא זכו בהן יורשין כלל והלכה כר' עקיבא דתפיסה דלאחר מיתה במטלטלין היכא דאיכא יורשין לא מהניא כלל אלא אם כן היתה תפיסה דמחיים.
ור' עקיבא מאי איריא מותר (וכו') כולהו נמי דיורשין הוו, דכל אימת דלא אישתבע אשה ובעל הוו להו פירות תלושין בחזקת יורשין מההיא שעתא דמית אבוהון ואמאי קאמר ר' עקיבא המותר לחוד יתן ליורשין. ומשני אין הכי נמי, דלר' עקיבא (ד)כולהו [ד]יורשין הוו. [ע"ב] ור' עקיבא תפיסה לא מהניא כלל, בתמיהה כלומר דתפיס בעל חוב או אשה אמאי מפקינן מיניהו. אמר רבא אמר רב נחמן, מודה ר' עקיבא דתפיסה מהניא היכא דתפס מחיים דאב וכי אומר במתני' דלא מהניא כגון דתפיס לאחר מיתת הלוה ור' טרפון הוה סבירא ליה דתפיסה אפילו דלאחר מיתה מהניא ולית הלכתה כותיה. וכתב בהלכות הרב ז"ל אלא מיהו הני מילי בזמן דהוו מטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב אבל האידנא דתקון הגאונים ז"ל דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב גבי בעל חוב מיניה דיתמי בין תפס בין שלא תפס.
<h2>דף פד:</h2>
ההוא בקרא, רועה שוורים דיתמי דתפס בעל חוב תורא דיתמי מיניה דבקרא משום חוב. מחיים, של אבי יתומים. אזל רב נחמן לבקרא אמר ליה אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה, אמר ליה בקרא לא לפי שלא היה שם באותה שעה שתפסו שום אדם בעולם אלא אני והוא. לקוח בידי, שהרי אין לך עדים שתפסו בחזקה ממך מהימן נמי לומר מחיים תפסתיו משום חוב. ומקשינן היכי מצי אמר לקוח הוא בידי והאמר ריש לקיש הגודרות, כלומר צאן ובקר כדכתיב [במדבר ל"ב] גדרות צאן. אין להן חזקה, כלומר אין אדם יכול לטעון עליהן לקוחין הן בידי משום דנידי ואזלי לכל דוכתא דדילמא מאיליה עיילוה לביתיה וקס"ד הוא הדין לבהמה גסה. דמסירי לרועה, כלומר לשומר ולפי שהן מזיקין ומנגחין לכל משום הכי לא מנח ליה למיזל הילכך אית להו חזקה אבל בבהמה דקה עבדי להו גודרות באמצע השדות ושבקי להו ואזלי.
<h2>דף פה.</h2>
בי חזאי, כלומר (ל)אנשי מחוזא הל[וו] לו מעות לאבימי בשטר חוב. אזל, חמא בריה דרבא (שהרי) [שהיה] שלוחו של אבימי ופרעיה שלא בפני עדים ולא בקש מהם שטר החוב עד (שתפרעם) [שיפרעם]. אמרו ליה סיטראי נינהו, כלומר מצד אחר הוא חייב לנו ממון בלא שטרא ותפסינן להני משום ההוא חוב וזיל ואייתי חוב דשטר זה ושקול שטרך. אתא אבימי לקמיה דר' אבהו אבוה לשאול עצה ממנו. אמר ליה אית לך סהדי (דפרעיה) [דפרעתינהו] כלומר יש לך עדים בדבר כשפרעת אותם שלא יוכלו לכפור לך. אמר ליה לא, שאע"פ ששנינו [קידושין מ"ג ע"א] הן הן שלוחיו הן הן עדיו והכא נמי יש עד אחד דהיינו חמא בריה דרבה לא דמי חדא דלא הוי שליח אלא אחד ועד אחד כי אתי לשבועה קא אתי ולא לאפוקי ממונא אפומיה ועוד דהא נוגע בדבר הוא שהרי פשע בדבר שלא בקש מהם השטר חוב קודם (מהם) שיפרעם הילכך אינו נאמן אפילו כעד אחד. לענין שלומי שליח מאי, כלומר שהרי מעל שלא קבל תחלה השטר חוב מאי מחייב לשלומי או לא משלם שהרי הזהירו הלוה ואי לא אמר ליה הכי לא משלם שיכול לומר השליח ללוה היה לך להזהירני ולא הזהרתני אמינא דאנשי מעליא הוא. ולא היא, דבכל ענין מיחייב לשלומי ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כלומר הייתי סבור שאדם חכם ונבון אתה ולא תהיה צריך להזהר והוה לך לאסוקי אדעתך ולמשקל שטרא ברישא. והני מילי וכו', כלומר שהודיעו שאינו חוב על פה אלא חוב בשטר הילכך היה [לו] לתבוע השטר תחלה אבל אם לא הודיעו שחוב בשטר הוא לא מיחייב לשלומי דמצי למימר הייתי סבור שמלוה על פה הוא כיון שלא הודעתני. [לשון הרי"ף משבועות מ"ה ע"א] החנוני על פינקסו כיצד, דאמרו שהוא נשבע ונוטל לא שיאמר מצאתי כתוב בפינקס שלי שכך וכך מסרתי לך פעם אחת דאין זה טענת בריא שהרי איפשר שפרעו ולא נזהר למחוק אותו. אלא שיאמר לו תן לבני סאתים וכו', כלומר שאמר לו בעל הבית לערב כשאשלח לך פועלים שאני חייב להם סלע לפרוע אותם ולמחר הפועלים אומרים לא רצה לפרוע לנו והחנוני טוען שעשיתי שליחותך ולפי שלא הזהרתני שלא אפרעם אלא בעדים הייתי סבור שאנשים נאמנים הם נפרע' בינם לבין עצמי. [קידושין מ"ג ע"א] הן הן שלוחיו הן הן עדיו, כלומר דאע"ג דקימא לן [שם ס"ה ע"א] המקדש בלא עדים אע"פ ששניהם מודים אין חוששין לקדושיו אפילו הכי קדושיו קדושין שהרי אותן שני שלוחים נאמנין הן להעיד ולא אמרינן השלוחין במקום בעל לדבריהם. וכן בדיני ממונות, אמר הלוה לשני בני אדם תנו מנה זו לפלוני שבמקום פלוני שאני חייב לו וכשתבעם הלוה אמ' נתנו והמלוה אמר [לא] נתנו נאמנין השלוחין להעיד לו ומיפטר הלוה מזה החוב, ומקשי התם והא נוגעין בעדותן הם דהא [אי] אמרי לא נתננו (ואמר) [יאמר] להם הלוה החזירו לי מנה שהפקדתי לכם ומשני לאו נוגעין בעדותן הם כלל דמגו דאי בעו למימר החזרנו לך מעות שלא רצינו לגמור שליחותך ואפילו הפקיד להן [בעדים] מצו למימר הכי דהא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים כי אמרו עשינו שליחותך נאמנין. והשתא דתקון רבנן שבועת הסת, כלומר שהמפקיד את חברו בין בעדים בין שלא בעדים ואמר החזרתי לך צריך לישבע לו שבועת הסת הילכך משתבעי הני עדים שנתנו למלוה זו המנה דהא ליכא למימר תו מגו שהרי אם יאמרו העדים החזרנו לך הא משתבעי שבועת היסת ללוה הכי נמי משתבעי שבועת היסת שפרעו המלוה והמלוה משתבע שבועה דאוריתא דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה כדין חנוני על פנקסו דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה הני לא מהימנו לי בשבועה, ואם תאמר אמאי משתבעי הני עדים בשביל טענת שמא, י"ל לאו טענת שמא הוא אלא טענת בריא שהרי הוא על טענת המלוה שאומר לא קבלתי כלום משום הכי משביעו בטענת בריא.
מלוגא דשטרי, שק מלא שטרות. מחיים, דאבוכון תפיסנא להו בחוב. אית לך סהדי דתבעינהו, אבוהון להני שטרי מיניך ולא יהבתינהו ניהלה דתפסת להו (לחייו) [בחייו] משום חוביך ואע"ג דפקדון הוה גבה הוה רשאה לעכב בהו בחוב כי היכי דלעביד לה האיך דינא (הוא) דאי לא תפיסה הוה מצי אמר לה השבעי וטלי ולא חשבינהו להו כשולחת יד בפקדון דהא מחמת (גדולה) [כתובה] היא באה ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. ומפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל אמאי לא מהימנינן משום מגו דאי בעיא (ו)אמרה לקוחות הם בידי, ותירץ משום דקימא לן [ב"ב ע"ז ע"א] דאותיות אינן נקנות במסירה לחודה אלא בשטר כלומר צריך שיכתוב לו קני ליה וכל שעבודא דאית בה, וכתב נמי מסתברא לן דהאי מלוגא מהני ליה לענין משכונא לחוד שיכול לכופם שיפרעו לה מה שהיא תובעת אבל לענין מגבא כלומר שתוכל לנגוש בעלי החובות שיפרעוה לה [לא] דמצו אמרי לה לאו בעל דברים דידן את.
ההיא איתתא דאיחייבה שבועה, כלומר שהיתה מן הנשבעין ולא משלמין. אמרה להו בת רב חסדא כלומר, לדיין. אפיכה רבא אשכנגדה, כלומר נשבע ונוטל ושבועה דאוריתא הות ואמרינן בשבועות [מ"א ע"א] גבי שכנגדו חשוב על השבועה דב[ד]אורייתא אפכינן אבל בדרבנן לא אפכינן כדאמרן בבבא מציעא [ה' ע"א] שבועת היסת דרב נחמן תקנתא היא שלא יהא כל אחד ואחד כופר בכוליה חוב כי היכי דליפטר משבועה ותקנתא לתקנתא לא עבדינן הילכך אי שכנגדו חשוד על השבועה בדרבנן כגון דלא הודה במקצת לא עבדינן ליה תקנתא אחריתי דלישתבע ולישקול ואבד את זכותו מדלא נטר נפשיה מגברא דחשיד אשבועתא ועוד שאם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל מי שהוא חשוד על השבועה שכל אדם יטעננו בשקר שהוא חייב לו מנה ואע"פ שהוא לא יודה לו כלום [ת]תהפך השבועה ויטול ואמרינן נמי [שבועות שם] מאי איכא בין דאוריתא לרבנן מיפך שבועה איכא ביניהו דמי שמחוייב שבועה דאורייתא אינו יכול לומר לשכנגדו השבע וטול אלא לישתבע או לישלם אבל מחוייב שבועה דרבנן [מצי] לאפוכה אשכנגד(ה)[ו] ושומעין לו ומשום דלאו אפוקי ממונא להדיא הוה אלא אפוכי שבועה אפכה רבא אשכנגדה אפומה דבת רב חסדא. זמנין, כלומר זימנא אחריתי. הוו יתבי רב פפא ורב אדא בר מתנה קמיה, כלומר דרבא. דשטרא פריעא היא, והלוה טוען ששטר פרוע הוא ותנן [לקמן פ"ז ע"א] עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. איכא אינש אחרינא בהדי מר, כדי שלא ישבע זה ויטול. כבת רב חסדא, כלומר דהימנת לה [דההיא] איתתא (דאסירא) [דאסהידא] עלה דחשידא הוות הכא נמי להימנה לרב פפא כשני עדים ונחשוב בשטרא שהיא פרועה ואפי' בשבועה לא יטול. קים ליה בגווה, דלא (משמרא) [משקרא] הילכך אפכה שבועה אפומה. ומר לא קים ליה בגוויה, הילכך מגבינן ביה בהאי שטרא על ידי שבועה אבל אי הוה קים בגויה לא מגבינן ולא קרענא ליה. השתא דאמור רבנן קים ליה ביה מילתא היא, כלומר היכא דקים ליה לדיין בעד אחד דלא משקר בכי האי גונא דלא מגבינן אפילו בשבועה ולא מיקרע קרעינן לה אבל לא לאפוקי ממונא אפומיה. אבא מר ברי, אבא מר שם בנו דרב פפא. קרענא שטרא אפומיה, כלומר אי אמר לי [א]שטרא דשטרא פריעה היא. וקא (מתנה) [מתמה] קרענא ס"ד, וכי מהימנינן ליה כבתרי [על פי שנים] עדי[ם] יקום דבר אמר רחמנא. אלא מרענא שטרא, דלא מגבינן ביה אפילו על ידי שבועה ולא קרענא ליה משום דחד סהדא הוא. ובהלכות הרב אלפאסי ז"ל כתב מרענא שטרא אפומיה דלא גבי אלא בשבועה, ואם תאמר מאי איריא אבא מר דקים ליה אפילו הוה איניש אחרינא לא גבי אלא בשבועה דהא תנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה, ויש לתרץ שאע"פ שכתב לו לוה למלוה באותו שטר נאמנות יותר מעד אחד שאם היה עד אחד מעידה שהיא פרועה היה מן הדין ליטול מלוה שלא בשבועה (שבל) [אבל] אי הוה אבא מר וכיוצא בו לא יטול אלא בשבועה דבעד אחד האמינו ולא בשני עדים וזה חשוב קרוב לשנים. וכתב הרב עוד אי נמי בשודא דדייני, כלומר דהאי שטרא לאו בשטר מלוה קא מיירי אלא בשני שטרות היוצאות ביום אחד והן של מכר או של מתנה ולא ידעינן למי מסרה תחלה ואמרינן [לקמן צ"ד ע"א] דשמואל סבר שודא דדייני והא אם יבא עד בזה ויאמר ידענא ביה בהאי שטרא דזייפא הוא הילכך אמרינן שודא דדייני ויהבינן ל(ה)ההוא דלא איתרע שטרא ואם היה עד אחד נמי לא היינו חוששין לעדות כלל ושמא תצא השודא לאותו דאיתרע שטרא דלפי מראה ב"ד הוא אוהב אותו יותר.
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה וכו', כלומר נשבעת ולא משלמת. תיתי ותשתבע, כלומר תבא בעירי ותשתבע לי דשמא יש בעירי אדם אחד שיודע בעדותי ותתבייש ממנו ולא תשבע בפניו. כתובו לי זכותא, כלומר פסק דין שהיו כותבין לבעל שנתחייב שבועה בב"ד והשביעו ב"ד פלוני ויצא זכאי מב"ד כדי שלא יביאהו לדין פעם אחרת לפיכך אמרה לו כתבו לי פלונית יצתה זכאה מב"ד והבו ליה (לכפול דין בדידיה) דלכי ישתבענא ליה במאתי ליתבה ניהליה לפס(ו)ק דין. משום דאתו ממולאי, מבני עלי שהם כרותים שנים דכתיב [ש"א ב'] וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. אשרתא, קיום השטר מלשון שריר וקים. (דכתובה) [דכתיבא], שכתבו ב"ד שטרא דנא הנפק קדמנא בבי דינא דסהדוהי פלוני ופלוני ומדאתו תרי סהדי ואסהידו דחתמות ידיהו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי מקמי דאסהידו סהדי אחריני או אינהו גופיהו (פסלוה) [פסולה] ההיא אשרתא משום דמתחזי כשקרא שהרי עדין לא הכירו כשכתבנוהו הכא נמי אי כתבו לה פלונית יצאה מב"ד זכאה מחזי כשיקרא דהא אכתי לא אישתבעי. וליתה, כלומר לדרבא ומנא תימ' דליתה מדרב נחמן. אומר היה ר' מאיר, כלומר לסברתו דר' מאיר דאמר עדים (תרי) [כרתי] בגט אשה אם מצאו לגט אשה כתוב כהלכתו ושמו ושם עירו ושם עירה כאותן שמות הכתובים באותו גט אבל אינו חתום בעדים וחתמו לשמה כשר דר' מאיר לא בעי אלא חתימה לשמה ורבנן פליגי עליה דבעו כתיבה וחתימה לשמה. אבל בשאר שטרות, כגון שטרי הלואות אם מצאו כתוב בשמו ובשם אותו האיש הרוצה ללות ממנו ובו ביום שנכתב כדי שלא יהא מוקדם יכול ללוות בו (ד)אע"ג דמחזי כשיקרא. ומנא תימרא דהכי הוא דאמר רב אסי וכו' אינו חוזר ולוה בו, ואפילו בו ביום שפרעו שבשעה שפרעו נמחל שיעבוד השטר והוה ליה כחספא בעלמא לפי שאלו העדים החתומין בו אינן מעידין על זה החוב כלל כלל ומלוה על פה היא ואינה ראויה לטרוף מן הלקוחות אבל משום שיקרא לא פסיל ליה אם לא היה נחתם עדין והא ודאי לא נכתב כלל לשם הלואה שנייה.
אפילו מצאו באשפה, על לשון גט שנכתב להתלמד לתינוקות ולשום אשה בעולם ונכתב בו יעקב ואשתו לאה ממקום פלוני ומצאו אדם אחד ששמו [כשמו] ושם אשתו כשמה ושם עירו כשם עירו ונטלו מן האשפה וצוה אותו לעדים שיחתמו אותו לשמו ולשמה כשר אע"פ שלא נכתב לשמה דסבירא ליה לר' מאיר דהאי וכתב לה דמשמע ר"ל וחתם לה אבל כתיבת גט לא בעינן לשמה. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דר' מאיר, דפסלי ליה [לא] משום דמחזי כשיקרא כלומר שזה יעקב ולאה הנזכרים בשטר אינם אלא שמצאו אותו אלא משום הכי פסלי ליה משום דבעינן כתיבה לשמה ולא חתימה שאפילו לא יחתמו בו עדים אלא שמסרו לה בפני עדים כשר והכא כיון דנכתב להתלמד ולא לשום אלו פסול אבל (ד)משום דמחזי כשיקרא לא פסיל ליה.
שטר שלוה בו ופרעו, כלומר בו ביום עצמו ורוצה ללוות בו ביום עצמו מאותו האיש המלוה דאי ביום שלאחריו פשיטא דפסול דהא מוקדם אלא אפילו בו ביום דליכא הקדמה כלל פסול. שכבר נמחל שיעבודו, כלומר שתכף שפרעו נמחל שיעבוד המלוה ששיעבד לו הלוה בפני אלו העדים בשטר זה הילכך אי טריף בכח שטר חוב זה לקוחות שלא כדין עביד דהא מלוה על פה היא דה(ו)א עדות זה לא ראו העדים כלל. וטעמא משום פסידא דלקוחות הוא דפסלינן לה אבל משום שקרא לא(ו) פסלינן ואין לך שקר גדול מזה ואפילו מבני חרי לא היה לו לגבות מכח שטר זה והיה מן הדין דאי אמר פרעתי דליהמניה כדין מלוה על פה ולא ליגבי מבני חרי ולא אמרינן הכי אלא דין מלוה בשטר לכל ענין חשיבא לגמרי כיון דליכא פסידא דלקוחות ומשכחת לה כגון שנכתב בזה השטר מתחלה בפי' דלא ליגבי ממשעבדי אלא מבני חרי וכיון דליכא פסידא דלקוחות יכול לחזור וללות בו פעם אחרת אע"ג דשקרא הוא דהא לא נכתב בשם זה החוב השני ולא נחתם.
<h2>דף פה:</h2>
מרגניתא, מרגלית. ולא פקיד, מת בלא צואה אתו יורשין ובעל הפקדון לדינא קמיה דר' אמי. דלא אמיד, כלומר שאינו עשיר כל כך שיצטרך לקנות מרגליות ש"מ שאינם שלו שאם היה אמיד אע"ג דיהיב סימנא לא מהדרינן דחיישינן שמא הוא מכרם לו על הסדין. ועוד דהא קא יהיב סימנא, כלומר וכי תימא שמא מאיש אחר שהפקידו לו הן הא קא יהיב סימנא דבודאי שלו הוא והסימן היה שאומר שהן קשורים בסדינא שיש לו סימנין כך וכך. ולא אמרן, דמהימן בעל הפקדון. אביתיה, כלומר הנפקד. חסא, שם אדם. ולא פקיד, כדאמרינן ביבמות [קכ"א ע"ב] שנפל לים הגדול מאן איכא בי חסא טבע חסא. מיטכסא, תכשיט של משי והיה נותן המפקיד סימן מובהק בזו המיטכסא וכן בכסא דכספא סימ' כגון משקל כך וכך או הדומה לו איתחזי ליה מכל הני מעשים דבעינן בכי הא מילתא תלתא אנפי חדא שלא יהא הנפקד אמיד ואידך שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצלו וחד שיתן סימן בפקדון.
נכסאי לטוביה, (וחדא) [משמע] לשון מתנה ומשמע לשון ירושה במי שהיה ראוי ליורשו משמע לשון מתנה ונפקא מינה שאם אמר על מי שאינו ראוי ליורשו נכסי לך ואחריך לפלוני אם מת ראשון קנה שני ואם אמר על שראוי ליורשו [אינו] לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק הילכך אם טוביה ראוי ליורשו הוה קנה משום ירושה ואפילו אמ' מתנה ואמ' אחריו לפלוני לא היה מועיל כלום ואי אחר הוה קנה משום מתנה. ואי ההוא רב טוביה איניש גיס ביה הוא כלומר מכירו ורגיל אצלו הרבה הוא ובלעז פריואד'. הא גיס ביה, ולרב טוביה יהבינן והאי דקאמר טוביה משום דגיס ביה אמר. שני טוביים, רחוק[ים] חד שכנו וחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם דסתמא דאיניש בשעת פטירתו עביד מצוה וצדקה יתרה והמהנה תלמיד חכם מנכסיו אין לך מצוה גדולה מזו כדאמרינן בעלמא [ברכות ל"ד ע"ב] כל הנחמות שנבאו הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו אבל תלמיד חכם עצמו אין כל בריה יכולה לספר בטוב גדולתו כדכת' [ישעיה ס"ד] עין לא ראתה אלקים זולתך לתלמיד חכם אמר. [קרוב ותלמיד חכם], ואפילו ראוי ליורשו דכיון שלא פירש לטוביה קרובי ודאי מצוה בעי למעבד (כדכת'). טוב שכן קרוב מאח רחוק, כמשמעו כלומר שנתרחק ממנו ולא היה מהנהו מנכסיו וכיון שלא פירש ודאי לשכנו הרגיל אצלו [ש]הנה[ה]ו בחייו אמר. שודא דדייני, אחר דעת ב"ד לאותו שראו ב"ד שרגיל אצלו ואוהבו יותר נותנין.
בר איריא, בן אדם גדול בתורה ואית דגרסי בר אוריאן. דהוה אמר אבוך, וכי הוה אמר שמואל וכו'. המוכר שטר חוב לחברו, כלומר במסירה כדין אותיות שאין נקנות אלא במסירה ובכתיבה. וחזר, מלוה ומחלו ללוה. מחול, דמצי טעין ליה לוה ללוקח מאיזה כח אתה בא אלי בכח פלוני מלוה שכתב לך קני ליה וכל שעבודא דאית ביה אפילו הכי לאו בעל דברים דידי את דהא איהו אחולי אחליה גבאי. ואפילו יורש, של מלוה שבא לידו החוב בירושה יכול למחול לפי שאין מכירת שטר חוב מועילה לסלק כל זכותו ממנו אלא כחו וזכותו בה כבתחלה ויכול לכוף בעל חובו כדמעיק' אם ירצה אלא להכי מועיל כתיבה ומסירה שהוא עושה ללוקח שיכול גם הוא לנגוש בעל חובו שלא יוכל לומר לו הלוה לאו בעל דברים דידי את הילכך אם רוצה המוכר למחול אותו ללוה יכול למחול וכן בנו וכל היורש אותו, ויותר מועיל מעמד שלשתן במלוה על פה מכתיבה ומסירה במלוה בשטר (שלא) [ש]במעמד שלשתן שוב אינו יכול לחזור בו ולא למחול לו ללוה ובמוכר שטר חוב בכתיבה ומסירה יכול ואי למלוה בשטר רוצה למכור במעמד שלשתן קנה לגמרי ושוב אינו יכול למחול ללוה דלגמרי נסתלק הלוה משעבוד המלוה ונכנס עבד תחתיו (ללוה) [ללוקח] ולא מצי גבי זה הלוקח מן הלוה ממשעבדי שיעשה מיום זה ואילך לפי שאין לו קול והוי כמלוה על פה ולית ליה תקנתא דלהוי מלוה בשטר מיום זה ואילך אלא אם כן מקרקיש ליה זוזי כי היכי דליכתוב ליה שטרא בשמיה. אבל מודה שמואל במכנסת שטר חוב על בעלה, כלומר בנכסי (מלוה) [מלוג] שלה כדאמרינן [לעיל ע"ט ע"א] נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות שאין האשה יכולה למחלו ללוה בלא רשות הבעל מפני שידו של בעל מוחזק בההוא שטר כידה, והא מילתא דמכנסת הויא מיהא מילתא מעליותא דהוה אמר אבוך, וכן הא דאמ' בבבא בתרא [קמ"ז ע"ב] דמודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול כלומר היורש אינו יכול למחול דכל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כלומר כאלו בא לידי המקבל דמי ונסתלק היורש ממנו סלוק גמור וכן מתפרש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
קריבתיה דרב נחמן וכו' בטובת הנאה, כלומר בדבר מועט שאם נתאלמנה או נתגרשה תהא מכורה ואם מתה יירשנה בעלה ואמכירת ספק כי הא לא בעי איניש למקני אלא בטובת הנאה דהיינו דבר מועט. איגרשה, ולא הספיקו הלקוחות שלקחו כתובה (לקנותה) [לגבותה] מבעל עד שמתה והויא לה לההיא איתתא חדא ברתא מההוא בעל, אתא לקוחות וקא תבעי ל(י)ה כלומר [ששמעו שבאה] לגבות כתובתה מבעל ואמר לאו בעל דברים דידי (את אי אית לי מינה דהוא יורש(ת)) [אתון דברתאי דאית לי מינה והיא יורשת] שלה קא תבעה לה מינאי ולא אפרע (ולא) לכם ואהדרו לקוחות עלה דברת כלומר שלא תתבע היא עוד כתובתה זו מאביה. אמר רב נחמן וכו', כלומר אין מי שישיא עצה לזו כדי... מן הלקוחות כשמואל דאמר אפילו יורש מוחל ואם תאמר מאי אהני ל(י)ה האי עצה הא קימא לן דכי אמרינן דחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אבל ללוקח משלם אותו מוחל ככשורא [לצלמי] דדייני דדיינינן דינא דגרמי י"ל [ד]מיירי שזו הבת לא היו לה נכסים כלל וכשתנשא בין כך ותירש אביה אין הבעל חייב לפרוע מה שלותה או מה שהזיקה כדאמרינן [ב"ק פ"ז ע"א] העבד והאשה פגיעתן רעה.
<h2>דף פו.</h2>
ואי פקח הוא, אותו שלקח השטר (ה)חוב (מקדיש) [מקדים] ומקרקיש ליה זוזי ללוה כי היכי דליכתוב שטרא על שמיה כלומר וברשות המוכר ובדעתו כדי שלא יתבענו גם הוא ומעמד שלשתן נמי לא הוי דאיפשר שכשישא(י)לו הלוה למוכר לא יהיה הלוקח שם שאם היה במעמד שלשתן שוב לא היה צריך לכתוב שטר משום האי חששא דשמא ימחול לו שהרי במעמד שלשתן מהני נמי כתיבת השטר על שמו כי היכי דליהוו מלוה בשטר ותגבה מלקוחות שיקחו ממנו מיום זה ואילך שאם לא יכתוב לו כן תהוי כמלוה על פה.
דינא דגרמי, שמפסיד ממון חברו על ידי גרמא כגון האי שמחל שטר וגרם לו הפסד ללוקח מגבי ליה לוקח מן המוכר שטרא מעליא שאם הוא שטר של מאתים ולקחה במנה גובה הימנו מאתים כמה שהפסידו ור' מאיר אית ליה דינא דגרמי וקימא לן כותיה. ומאן דלא דאין וכו' דמי ניירא בעלמא, כלומר דמי הקלף ששרף שכתוב בו את השטר שהיה ראוי לו לצור על פני צלוחיתו אבל הכא במוחל לא שייך למימר אפילו דמי ניירא כיון דהא נקיט שטרא בידיה ולא משלם ולא מידי. אכפיה רפרם לרב אשי, כלומר הוה עובדא דאחיל מוכר שטרא ללוה ואתא לקמיה דרב אשי לדין והיה סבור רב אשי לדון דלא דיינינן דינא דגרמי עד שבא רפרם והקשה לרב אשי קושיות והכריחו בראיות ובהלכות עד שדן לאותו דין כר' מאיר. ואגביה ביה, מן המוכר. ככשורא לצלמי, כלומר פרעון שלם גבה ממנו כפי שכתוב בשטר החוב ולא גבה ממנו בפחיתות אלא כפי שנמכרת קורה ישרה הראויה לעשות בה צורות שהיא נמכרת ביוקר לפי שאין נמצאת תדיר כמוה בשוק הכא נמי משלם כפי מה שהיה כתוב בשטר אע"פ שהלוקח לקחו בפחות.
האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב, כלומר שהיה [חייב] לאשה כתובה ומעות לבעל חוב ואית ליה ארעא כדי כתובה ואית ליה זוזי כשיעור חובו והאשה תובעת כל הקרקע והבעל חוב תובע כמו כן אותו קרקע שגם לו היה משועבד וכיון שביום עצמו שיעבד עצמו לבעל חוב ולכתובה ביחד (בלא) [ולא] קדים שעבוד דהאי לדהאי וקא עסקינן באתרא דאין כותבין שעות דבארץ ישראל היו כותבין שעות אבל לא בבבל הילכך קדם השטר שעה אחת לא (היה) קדמה אי נמי (בורסום) [בנכסים] שבאו לו לאחר מכאן דלתרויהו כתב דקנאי ודקנינא ואפילו לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא אמר דקני מקבל אלא עד דליתי בעולם וכיון דהנהו שטרות שניהם קדמו לנכסים לתרויהו אשתעבוד בהדי הדדי. האי כדיניה והאי כדיניה, כלומר מלוה דזוזי [יהיב] אז יהבינן ליה זוזי והאי כדיניה דאשה סמכה דעתה אארעא ולא אמרינן יחלוק[ו] בארעא ובזוזי. ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן, שלא תנעול דלת בפני לווין וכי היכי דלא תקרי האיך לוה רשע ולא ישלם אבל באשה ליכא נעילת דלת כיון דמילתא דלא שכיחא הוא וכיון דאשה רוצה להנשא לא חיישא כולי האי, ודוקא דליכא חד מיניהו דקדים אי נמי כעין לוה ונשא אשה וחזר וקנה דלתרויהו משתעבד בהדי הדדי אי נמי במטלטלין בזמן הזה שהן משועבדין לכתובה ובמטלטלין לא שיך בהו למימר דינא דקדימה הוא [ד]דיינינן הכי אבל אי איכא חד דקדים ובקרקעות דשיך בהו דינא דקדימה מאן דקדים זכי בארעא וזכי בכוליה ואידך ליפסוד בין שהיא אשה בין שהוא בעל חוב וכן מתפרש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
ודאי דאמריתו וכו' האי דמסיק ביה אנשי זוזי, כלומר שהוא חייב מנה ואמר ליה למלוה זיל שקול ארעא כדי חובך וטרח וזבין ליה שמענו שפסק רבא שהטריח הלוה למכור אותו קרקע ולפרוע לו מעות, ואם אמת הוא זה תמיה' לן טובא דהא קימא לן [ב"מ קי"ח ע"א] ולפרוע לו ממריה רשותך פארי יפרע והטורח יהיה על המלוה כיון שאין בידו מעות, והשיב לו אמת היה מה ששמעתם וכהוגן עשה דאיניש רמאה הוה שהיו לו מעות טובא והיה טוען שלא היו שלו אלא של גוים ולפי שהיה חייב עושה שלא כהוגן שלא רצה לפרוע לו מעות ולא היה זוכר החסד שעשה לו שהלוהו בשעת דחקו ולפיכך נעשה בו שלא כהוגן למראה בני העולם שלא היו יודעין אמתת הדבר כמו שהיה רבא יודע אותם.
לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, ומילתא דרבא בסוף פרק גט פשוט [קע"ד ע"א] ובמסכת ערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א]. פריעת בעל חוב מצוה, אדם שלוה ממון מחברו אפילו שלא בשטר ואפילו לא קבע לו זמן לפרעו מצוה עליו לפרעו תכף שיוכל לפרעו. ואם אמר לוה לא ניחא לי למעבד מצוה, כלומר איני רוצה לפרוע עתה אלא עד שנה או שנתיים מאי מי נוכל לכופו בדין שיפרע מעתה ויקיים מצותו ואם לא ירצה מחתינן בעל חוב אנכסיה או לא. אמר ליה תנינא בד"א, בריתא היא במסכת מכות ואדתנן באלו הן הלוקין והכי פי' בד"א דלא מלקינן ליה אלא ארבעים חסר אחת במצות לא תעשה כגון שעבר לא תעשה אבל אי אית ליה למעבד מצות עשה ולא בעי למעבד לה מכין אותו כדי לעשותה אלמא כייפינן ליה למעבד מצוה ולוה נמי כיון דמצוה עליה דידיה רמיא כייפינן ליה ומחתינן בעל חוב אנכסיה ומשעבדו שלשים יום אבל תוך שלשים יום לא דסתם הלואה שלשים יום.
<h2>דף פו:</h2>
המושיב את אשתו, אושטליירא בלע"ז כלומר שהושיבה בחנות שלו למכור סחורתם ואם נחתום הוא למכור ככרותיו. אפטרופיא, כלומר שהפקידה על כל אשר לו להכניס ולהוציא. משביעה, שלא ג(ו)[נ]בה לו כלום ויכול לעכב לה(יות) כתובתה משום ההיא שבועה. אפילו על פלכה, כלומר על מה שהיא חייבת לו לעשות כדאמרן [ס"ד ע"ב] מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה וטוחנת ואופה יכול להשביעה שלא נתנה מצמרו ומעיסתו לאחרים או שלא הקצתה לעצמה.
המושיב אשתו חנונית וכו', כתב הרב אלפאסי ז"ל ואנן לא סבירא לן הכי דהלכתא כת"ק דמתני' שיכול להשביעה על אפוטרופיא שנעשית בחייו כיון שלא פטרה בשעת כניסה לחופה.
כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו', נדר ושבועה אין לי עליך אע"פ שיש לי לעשות כן מן הדין כדתנן בגיטין בפרק השולח גט [ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה התקין רשב"ג שתהא נודרת ליתומין כל מה שירצו וגובה כתובתה, ובגמ' דהתם מפרש דמשום מעשה שהיה (נשבעו) [נמנעו] מלהשביעה שבועה היא חמורה מנדר והיינו נודרת שאומרת יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם התקבלתי כתובתי ואם כתב לה בשעה שהכניסה לחופה וכתב לה (מ)[ב]כתובתה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול לא להדירה ולא להשביעה. אבל משביע הוא את יורשיה, כלומר אם גרשה ומתה ובאו יורשין לגבות כתובתה מבעל יכול להשביע את היורשין שישבעו שבועת יורשין דהיינו שבועה שלא פקדתנו אימא שלא אמרה לנו אימא שגבתה כלום מכתובתה וכדאמרן בשבועות [מ"ה ע"א] גבי בעל חוב שבועה שלא אמר לנו אבא ששטר זה פרוע הוא שאע"פ שפוטר את אשתו לא פטר את יורשיה אי נמי הבאים ברשותה לגבות כתובתה ממנו והם לקוחות שלקחו כתובתה ממנה ומשביע להו נמי כך שבועה שלא אמרה לכם שגבתה כלום מכתובתה. ואם אמר להם בפירוש אין לי עליך ועל יורשיך וכו' מהני הפטור להם אבל יורשין דבעל משביעין אותה והבאים ברשותה שהרי [לא] כתב לה אלא אין לי.
הלכה מקבר בעלה לבית אביה וכו', כלומר אותה אשה שכתב לה אין לי ולא לי ולא ליורשי וכו' לבית אביה מיד כלומר שלא נעשית אפטרופיא על ממון של יתומין כלל. אין היורשין משביעין אותה, על מה שעשתה בחיי בעלה שהרי פטרה בפירוש ממנו דהיינו גרושין או מיורשיו באלמנה אי נמי בגרושה ומת הבעל קודם שגבתה כתובתה. ואם נעשית אפטרופיא, על ממון של יתומין משמת בעלה. היורשין משביעין אותה על העתיד לבא, דהיינו משמת אביהן ונפלו הנכסים לפניהם והיא נעשית אפטרופיא עליהן שלא גנבה כלום משלהן וכיון שנפלו הנכסים לפני היתומין הרי הם כאחרים והבעל לא התנה עמה אלא על מה שעשתה בחיי בעלה שהרי פטרה בפירוש ממנו דהיינו גרושין או מיורשיו באלמנה אי נמי בגרושה ומת הבעל קודם שגבתה כתובתה אם נעשית אפטרופיא על היתומים משמת בעלה יורשין משביעין אותה על העתיד לבא דהיינו משעה שמת אביהן ונפלו הנכסים לפניהם והיא נעשית אפטרופיא עליהם שלא גנבה כלום משלהם וכיון שנפלו הנכסים לפני היתומים הרי הם כאחרים והבעל לא התנה אלא על מה שעשתה בעוד שהנכסים שלו דהיינו בחייו אבל משמת לו שוב אין בו כח לפטרה הילכך משביעין אותה שלא גנבה משלהם מיום שמת בעלה אבל על מה שגנבה בחיי אביהן ואין נודע להם על ידי עדים אין יכול להשביעה שהרי פטרה אביהם ממנו ומיורשיו.
כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' שבועה מאי עבידתיה, כלומר מאי זו שבועה צריכה פטור ממנו שאם לא פטרה היה יכול להשביעה. [פ"ז ע"א] על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה, וכיון שפט(ו)רה אינו יכול להשביעה אבל על הפוגמת כתובתה יכול להשביעה לפי שהן יכולין לטעון עליה שלא פטרה בעלה אלא משבועה דאתיא לה מדיליה דהא קאמר אין לי ולא ליורשי אבל שבועה דאיהי גרמה לנפשה כגון פוגמת לא פטר לה. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה אף משבועה זו פטרה שאם תהא פוגמת כתובתה שאינו משביעה דמכל שבועות שבעולם פטרה.
<h2>דף פז.</h2>
לכרגא, מה שביד אפטרופין מוכרין קרקע של יתומין לפרוע מס המלך יכולין למכור בלא הכרזה שאע"פ שכל מי שמוכר קרקע של יתומין בלא הכרזה נעשה טועה בדבר משנה וחוזר אבל הכא יכולין דאי משהו לפרוע המס שעה אחת על דעת גבאי המס יגזול ממנו כל הקרקע. ולמזוני, דהיינו מזון האלמנה יכולה האלמנה למכור בלא הכרזה דאי ממתינה עד שלשים יום של הכרזה אתיא לאינוולי ללות מזה ומזה. ולקבורה, (דאמ') [דאם ימתינו עד] דכרזי אתי מיתא לאינוולי.
דלא נדר ודלא שבועה, כלומר שכתב לה הבעל בכתובתה דלא נדר ודלא שבועה דהיינו נדר ושבועה אין לי עליך אבל אי כתב לה בהאי לישנא נקי נדר ונקי שבועה משתמע שאף מן היורשים פטרה דהכי קאמר לה מניקת מכל שבועה בין על ידי בין על ידי אחר בין דלא נדר. ואפילו מנקי נדר פעמים שיורשיו משביעין אותה כשאומר מנכסיו או מנכסי דנכסיו משמע בעוד שהנכסים הם שלו דהיינו בחייו אבל במותו לא פטרה. מנכסיא אילין, ואם אמר מנכסיא אילין אפילו בלא נדר משתמע פטור מן היורשין דהכי קאמר כל זמן שהנכסים הללו בעולם וכל שכן בנקי נדר שאין היורשים יכולין להשביעה כיון דאמר מנכסיא אילין. אימא מרים, (אורים) [מרים] היתה נקראת אמו של אבא שאול ולפי שהיתה גדולה במעשים טובים הזכירוה יותר מאביו והיו קורין אותה אמא כשם ארבע אמהות. בין דלא נדר וכו'. כלומר מן הדין אין לחלוק בין הלשונות דבכלם משתמע שפוטר אותה ואת יורשיה בין ממנו בין מיורשיו אלא אמרו חכמים שלא יועיל לה לגבי יתומים. והני מילי וכו', כלומר שלא הזכיר בפי' היורשין אלא אם הזכירם בפי' מהני וכדתנן וכו' נמצא דלא קשיא סתם מתני' אפסק הלכה דאבא שאול, ויש מהרבנין שמקשין היכי קרי ליה הרב אלפאסי ז"ל סתם מתני' כיון דמסק[נ]א דשמ[ע]תא [פ"ח ע"ב] דר' שמעון פליג אהא נמצא דסתם ואחר כך מחלוקת היא והכי אשכחן דוגמא בפרק החולץ [מ"ב ע"ב] גבי וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שישהו שלשה חדשים וכו' ר' יהודה אומר נשואות יתארסו וכו' ואמרינן בגמ' א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה ומקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם מתני' וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו וכו' ואמר ליה דרמא לך הא לא חש לקמחיה סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם.
וכתב הרב אלפאסי ז"ל והני מילי וכו' דלא מהני פטור גבי יתמי אלא אם כן פטרן (הזכירו) בפירוש. אבל יתומין שבאו ליפרע מן הלוה בשטר שיש בו נאמנות ללוה וכו', שהיתומין הם תובעין ולא נתבעין מהני ללוה פטור שכתב לו אבוהון כיון שהלוה טוען להן שכבר פרע אביהן ואע"ג דלא כתיב ליה מהימנת עלי ועל ירתאי. מאי טעמא דשטר מעיקרא עקירא, בין גבי דידה בין גבי יתמי דמאי אית להו ליתמי למיטען אם איתא שפרע הוה לך לקרוע שטר החוב שהוא בידינו או לכתוב עליו שובר הא לאו טענה אלימתא היא דמצי למימר ליה אנא אהימנותא דכתיבא בשטר חוב סמכי שאם תוציא אותה עלי אתה או יורשך אטעון שכבר פרעתי ואהיה נאמן כמאה עדים ולא תגבה ממני בכח אותו השטר כלום, אלא מיהו יש להשביעו כיון שלא פטרו בפי' משבועה דיש לומר שלא האמינו אלא לבטולי שטרא וליהוי כמלוה על פה דאלו פטור אי הוה שטרא פריעא לאו כל כמיניה ולא מצי למימר ליה לוה לאטרוחי אלא שאם ירצה להשביעו יכיל למימר אישתבע לי דלאו שטרא פריעא היא ושקול אבל השתא שכתב לו כל אימת דאמרת שטרא פריעא היא מהימנת עלי ולא פטרו בהדיא משבועה איכא למימר מאי נאמן דקאמר ליה נאמן לבטולי שטרא אבל מצי להשביעו כדין [שבועות מ' ע"ב] הטוען את חברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור אבל נשבע שבועת היסת.
הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, ומפרש ואזיל במתני'. כיצד היתה כתובתה אלף זוז אמר לה התקבלת כתובתיך, כלומר כלה. והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע השאר אלא בשבועה, דכיון שהודת שנפרעה מקצתה איתריעא ליה שטר כתובה שהרי שטר עולה הוא בידה שלא נכתב שובר של מנה בתוכה אפילו לדבריה משום הכי דין הוא דליקנסוה שלא תגבה כלום מן המנה השני אלא בשבועה אבל בשבועה גביא מגו דהות יכולה לתבוע כל כתובתה משלם ואע"ג דשבועה זו אינה כי אם להפיס דעת הבעל שאומר שבשעה שפרע לו פרע גם הנשאר ואורחא דמילתא (דייק) דפרע [דייק] דנפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתדוק אפילו הכי כח (ו)שבועה זו וכל אלו הנזכרין במשנה זו ובכל שבועות המשנה הנזכרים במשניות כחן ככח שבועת התורה שהיא צריכה להיות חפץ בידה בשעה שהיא נשבעת מה שאין כן בשבועות הסת שאינה צריכה ליטול חפץ שאותו שמשביעין צריך להזכיר שם המחוייב שבועה ולומר משביעין מחרימין על פלוני הנתבע שאם יש בידו משוה פרוטה ולמעלה כך וכך יהא בחרם.
עד אחד מעידה שהיא פרועה, שהיא פרועה כלה כדברי הבעל ובין שתודה היא במקצת או בין שתובעת הכל. לא תפרע אלא בשבועה, דכיון שעד אחד מסייע לבעל לא אמרינן לבעל זיל שלים הכל כדברי השטר המקוים (בידו) [בידה] אלא עד (שישבע) [שתשבע] וכגון זה פתח פיך לאלם הוא דאפילו לא אמר בעל פתחינן ליה וחשבינן לה (בפוגמת) [כפוגמת] שטרה דאי לא הוה עד אחד מסייע לבעל אמרינן ליה לבעל זיל שלים הכל ואי אמר נמי זיל אישתבע לי צריכה שבועה כי היכי דאמרינן (בשבועה) [בשבועות] [מ"א ע"א] גבי המוציא שטר חוב על חברו וכו' עד אמר אשתבע לי משבעינן ליה ומקשינן התם וכי מה בין זה לפוגם שטרו ומשנינן פוגם את שטרו אי לא אמר אשתבע דלא פרעתיך אמרינן ליה איזיל אישתבע לי אבל בשטר שאינו פוגם אמרינן ליה ללוה זיל שלים ואי אמר ליה אישתבע לי אמרינן ליה דלישתבע ליה ושתיהן שוות שצריכות ליטול חפץ כיון דמדמו לה לפוגם את שטרו שהיא שבועה הנזכרת במשנה והכי כתב בהלכות הרב ז"ל.
מנכסים משועבדים כיצד וכו' והיא נפרעת מן הלקוחות, שלקחו ממנו אחר שכתב לה כתובה ולא בעי להו למיזבן מיניה שהרי היו יודעין שהם משועבדים לאשתו ואפילו חייב מודה שהוא עדיין חייב לה כל כתובתה צריך להשביעה לפי שיש לחוש לקנוניא דשמא קנוניא עשה הבעל עם האשה שיאמר עדין לא פרע כלום כדי שיטרוף קרקע שמכר ויחלקו בין שניהם.
מנכסים משועבדים כיצד וכו'. כתב הרב אלפאסי ז"ל, ואע"ג דכתב לה בעלה נאמנות לא תפרע אלא בשבועה דלא מהניא נאמנות אלא היכא דניהמניה לוה עליה דידיה ועל ירתאי בתראי וכו' כדכתיבה בהלכות. ספר המאור, ואין הדברים הללו מחוורים כמו שכתב אלא הם צריכין עוד פירוש וכך יש לנו לומר כל שקדמה כתיבת הנאמנות לשעבוד גובה שלא בשבועה והיינו מתני' דתנן נדר ושבועה אין לי עליך ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא היא ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה ומפורש בתוספתא [פ"ט ה"ה] אלו הם הבאים ברשותה כל שמכרה או שנתנה להם במתנה אבל אם קדם השעבוד לנאמנות הא ודאי לאו כל כמיניה והיינו דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה [י"ט ע"א] אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן וכו' זהו הפסק שראוי לסמוך עליו ע"כ.
מנכסי יתומים וכו' והיא נפרעת מן היתומין, כלומר מקרקע של יתומין אבל מטלטלי [לא] דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. לא תפרע אלא בשבועה, דילמא צררי אתפסה ותשבע שלא נהנית מכתובתי כלום ושבועה זו מדרבנן היא דכיון דשטר כתובה מקויים בידה מן הדין היה שתגבה מהן הכל בלא שום שבועה קלה וחמורה אלא משום חסות עין מן היתומין משביעין אותה וטוענין להו ליתמי דילמא צררי אתפסוה מה שהיה אביהן יכול לטעון ולהשביע וכגון זה פתח פיך לאלם הוא.
והנפרעת שלא בפניו וכו', כיצד הלך לו למדינת הים ואחר כך שלח לה גיטה ממדינת הים והיא תובעת כתובתה או מבניו או מב"ד ושבועה זו מדרבנן היא כיון דשטר כתובה בידה מקויים אלא שיש לחוש (שאן) [שאם] היה כאן היה טוען ה[ת]קבלת כתובתיך כלה או מקצתה הילכך אפילו מבני חרי לא תגבה אלא בשבועה דדילמא צררי אתפסה.
<h2>דף פז:</h2>
ר' שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה וכו', פריך בגמ' אהייה פליגי ומשני דאתרי מילי פליגי לאפוקי מת"ק דקאמר כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולא ליורשי... ולא לבאים ברשותה וקאמר ר' שמעון כל זמן שתובעת כתובתה ליורשין יורשין משביעין אותה דלעולם לא מקני פטור שבועה לגבי יורשין דכלל גדול הוא בדין הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ופליג נמי אדר' אליעזר ומחלוקתו (ר' אליעזר) דאמרי [פ"ו ע"ב] דעל פלכה ועיסתה יכול להשביעה כל זמן שירצה וממחלוקתו דקאמר דעל אפטרופא משביעה כל זמן שירצה אע"פ שאינה תובעת כתובתה וקאמר ר' שמעון אם אינה תובעת כתובתה לעולם אינו יכול להשביעה לא על אפטרופיא וכל שכן על פלכתה ועל עיסתה והלכה כר' שמעון בשתיהם.
פוגמת כתובתה בעדים, כלומר דאמרה לא התקבלתי אלא מנה ב[פני] פלוני ופלוני מהו מי אמרינן אם איתא דפרע לה טפי בעדים הוה פרע לה כי היכי דפרע ברישא ותשקול בלא כתובה או דילמא האי דפרע ברישא בעדים לאו משום דאיהו הוה דייק לפרוע בעדים אלא איתרמויי איתרמי דבאנפי סהדי פרע לה כי היכי דנפרע נמי אידך פלגא (נמי) שלא בעדים ואינה נפרעת אלא בשבועה.
פוחתת כתובתה מהו, פוחתת כדמפרש בסמוך כגון שהיתה כתובתה אלף זוז והיא אומרת אינה אלא חמש מאות זוז ואמנה היתה לי ביני לבינו שפייסתיו לכתוב לי כתובה גדולה וקבלתי עלי שלא אהיה נפרעת ממנו אלא חמש מאות זוז והאמין בי ומאותן חמש מאות לא התקבלתי כלום והוא אומר אלף זוז הוו וכולן התקבלתי מידו כלומר צריכה שבועה כדין פוגמת שהרי בודאי היא פוגמת כתובתה או דילמא לא דמו דפוגמת כתובתה (או) מודיא במקצת כלומר מודה לבעל שטוען כך וכך קבלת מידי היא מודה לו כך וכך התקבלתי מקצת (מודה) [ממה] שאתה טוענני הילכך (דמקצת) [דמיא] למודה במקצת ומצרכינן ל(י)ה לישבע אבל פוחתת אינה מודה כלל שקבלה אפילו פרוטה אחת וכופרת בכל מה שהוא טוען הילכך לא דמי כלל לפוגמת ולא מצרכינן לה לישבע. פוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה לפי דכולי האי לא מסקא איתתא אדעתא. במאי גביא בהאי שטרא, כלומר ואותן חמש מאות זוז עצמן במאי גביא אותן הא כיון דאמרה אינה אלא חמש מאות זוז פסלה ליה לההוא שטרא ולעדים שחתמו שקרא שלא ברשות הבעל לפי טענ[ת]ה עצמה וזה המקשה לא הוה שמע ליה דאמרה אמנה היתה לי ביני ובינו ואהכי פריך ליה, ומשני לא שקרא הוה דבדעת הבעל הוה נעשה זה התוספת שבפירוש צוה אותם לכתוב ולחתום כתובה של אלף זוז והם לא ידעו זה התנאי שהתנו ביניהם ותכף נשתעבד בה הבעל בכל מה שכתוב בו ואם לא היתה מודה לו כלום היתה גובה כתובתה משלם ממנו הילכך כמחזיר אבדה לבעלים היתה ותנן [גיטין מ"ח ע"ב] המחזיר אבדה לא ישבע מפני תקון העולם.
סבר רמי בר חנה וכו', כלומר הך שבועה דאתא לה (עד) [על] ידי עד אחד מדאורייתא היא והיא בשם או בכנוי השם ואוחזת ספר תורה בידה ואפכינן שבועה אשכנגדו דאי הות שבועה דרבנן לא מפכינן ליה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וכדקאי קאי. ואמר מר כל מקום ששנים וכו', ואי הוו הכא תרי סהדי דאמרי פריעא הות מפסדא לגמרי. דכל הנשבעין שבתורה וכו', דכתיב [שמות כ"ב] ולקח בעליו ולא ישלם ומתרגמ' ויקביל מיניה מריה מומ[ת]א ולא ישלם. מדרבנן, היא דמדאורייתא כיון דשטר חתום ומקויים בידה דין הוא דמחל בלא שבועה אלא כיון דמסייע לבעל עד אחד כדי להפיס דעת(ה)[ו] של בעל משבעינן לה ואותה שבועה דרב פפא [שבועות מ"א ע"א] דאמר דאפילו ליכא סהדא (בהם) [בהא] דלוה מצי אמר לוה אישתבע לי דלאו שטרא פריעא היא אחר כן (ו)תקנ[ו]ה ועוד דאותה שבועה אי טעין לוה הוא דטענינן ליה אבל אי לא טעין לוה לא טענינן ליה אנן אבל הך דאיכא סהדא דמסייע ליה אע"ג דלא טעין טענינן ליה אנן ומשבעינן ליה.
<h2>דף פח.</h2>
ואי פקח, האי בעל יכול לחייבה בשבועת התורה כיצד יהיב כתובה זימנא אחריתי באפי סהדא אחרינא ובאפי סהדא קמא, והוא הדין לשנים מן השוק אלא עצה טובה קמ"ל שיכיר עד הראשון ששתי פעמים נפרעה ויכל להעיד על פירעון הכתובה עם חברו ועל פרעון הראשון ויאמר לה הבעל החזירי לי המאתים זוז שנתתי ליך ביום פלוני בפני פלוני וכשתכפור היא בפני הראשון יאמר לה העד אני ראיתי שנתן בידך זה הבעל בפעם אחרת מאתים זוז ועד אחד כי אתי לשבועה קא אתי ותשבע שבועת התורה ותפטר. ובהלכות הרב אלפאסי ז"ל מקשי מאי נפקא לן בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן הנשנית (ה)[ב]משנה לגבי תובע כדמפורש שם באר היטב, ומשני דנפקא מינה דאתפסה קודם שבועה שיעור מה שהיא תובעת מן הבעל ולא היתה רוצה לישבע ולא ל[ה]חזיר מה שתפסה כדנחתינן אנכסה ואי האי שבועה דרבנן אי תפסה תפסה ולא נחתינן אנכסה אי לא בעיא לאישתבועי. יכולה לומר שתי כתובות הויין, כלומר אכתי לא מהני ליה פקחותו כלום שיכולה לומר שתי כתובות כתבת לי בשעת נשואין דפייסת מינאי אכתוב לך שתי כתובות משום דכתובתיך מרובה [ולא מצינא דמיפרענא ליך בזמנא חדא] ולכשאפרע חציה אקבל מידך השטר האחד והנהו זוזי דמסהיד חד סהדא משום חדא כתובה יהב[ת]ינהו (ניהלך) [ניהלי] ויהבת לך שטר כתובה ושטר אחרינא פרעת לי השתא באפי סהדא הדין, אי נמי דאמרה גרשתני ולא רציתי לחזור לך עד שכתבת לי כתובה אחרת ואע"ג דאמרינן [לקמן פ"ט ע"ב] המגרש את אשתו והחזירה על דעת כתובתה הראשונה מחזירה היינו היכא דלא כתב לה אבל אם תקפתו וכתב לה אית לה. ומשני אמר רב אשי דמודע להו, כלומר מודע להן בעל לדיינין ברישא מפומ[י]ה דלא הוה עליה מעולם אלא חדא כתובה וכיון דיהב לה באפי בי דינא ואמ' לה בעל התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי וחזר ואמר בעל בבירור את אומרת שלא נתתי לך מעולם כלום לשום כתובה ואכתי לא מייתי בעל חד סהדא דאית ליה אלא ליזיל וליתיב לה כתובה באפי סהדא קמא ובאפי סהדא אחרינא וכיון דהודת בפני ב"ד דלא יהב לה מידי לשם כתובה תו לא יכלה למימר שתי כתובות הויין, וליכא לפרש דמודע להו לסהדי שאומ' בפני עדים שלא פרש לה כלום לשם כתובתה ולא היתה עליו אלא כתובה אחת דאם כן הא קיימא (לה) [לן] [ב"ב ל"א ע"א] דעביד איניש דלא מגלה טענתיה אלא בב"ד ויכולה לחזור בה בפני ב"ד.
יתומין ממאן אילימא מלוה, כלומר שהלוה קיים והמלוה מת לו והם מוציאים שטרא ביה וקאמר בכי האי גונא שלא יפרעו אלא בשבועה. השתא אבוהון, אי הוה קיים נוטל שלא בשבועה וליתומאין מצרכינן להו בשבועה. אימא וכן היתומין מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, מן היתומין שמת מלוה בחיי לוה ואחר כך לוה שאם היה אביהן קיים לא היה נוטל אלא בשבועה ויורשין נמי נפרעין בשבועה דהיינו שבועה שלא אמר לנו אבא ששטר זה פרוע דהיינו שבועת יורשין ונוטלין ואם מת לוה בחיי מלוה שנתחייב (בפני) [שבועה] אין היורשין נאמנין בשבועה דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכדמפרש בשבועות בפרק כל הנשבעין [מ"ז ע"א].
כל האומר לא לויתי כאלו לא פרעתי דמי, דכיון דאמר לא לויתי מודה הוא שלא פרע דכיון שלא לוה פריעה מהיכן הויא הילכך מודה הוא דלא פרע ובמאי דאמר לא לויתי שקורי משקר דהא שטרא קמן.
לא שנו, דיורדין ב"ד לנכסי אדם שלא בפניו ונפרעי' בשבועה. אלא כתובת אשה משום חינה, ולא חיישינן שמא צררי אתפסה כיון שנשבעת דוקא באשה לא שנא במזוני שתובעת מזונות מב"ד ולא שנא לכתובה אם שולח לה גט בעלה והיא תובעת כתובתה מב"ד משום חינה כדי שימצא חן בעיני הנשים ולא מזקינין ולא ימצאו נשים שיחושו שמא ילך לו למדינת הים שאע"פ ש[א]רצה לישבע בכל עת לא יתנו לי מזונות ולא כתובה ומשום הכי תקינו דבשבועה סגי לה. אבל בעל חוב לא, כלומר ימתין עד שיבא בעל חובו ממדינת הים. ואי חיישת לשובר, דילמא שובר הוה בידו [התם נמי] גבי ה(י)א דרבא ליחוש להא ואיך נפרענו ניחוש דילמא אי הוה כאן בעל חובו היה טוען כבר פעם אחרת כתב לי שובר שהיה טוען לי שאבד שטר חובו והכריחוני ב"ד לפרעו ולכתוב לי שובר ואי הוה קמן הוה טעין הכי ומשני אע"ג דאיכא למיחש משום גדר וסייג שלא תנעול דלת בפני לווין שיקפצו יש להם על מי שיסמוכו יעשו פלוני כאשר בכח פלוני הילכך לא חשו לזו והפקר ב"ד הפקר אבל ודאי אי מצינן לאודועי כלומר שאיש פלוני צועק עליו על חוב עבדינן ואם יש לו לטעון יבא ויטעון ואי לא אתי או אינו שולח לב"ד דעו ב"ד שיש שובר בידי שפרעתיו פעם אחרת איהו דאפסיד אנפשיה ואין לה אלא כתובה אחרת.
<h2>דף פח:</h2>
הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה, מוקים לה בגמ' במקום שאין כותבין כתובה עסיקינן הילכך כי הוציאה גט ואין עמו כתובה לא מצי טעין בעל עברתי מנהג מקומנו וכתבתי לה כתובה ואיני פורע לך לעולם עד שתביאי לך שטר כתובתיך שמתירא אני שלא תוציאי היום או מחר שטר כתובתיך דהואיל דבמקום שאין כותבין כתובה הוא ואינהו מפיק נפשיה חוץ מהמנהג לא מהימנינן ליה אלא אמרינן זיל פרע לה ולא מצי נמי טעין פרעתיך הואיל ושאר נשים גובות לעולם כתובתן בגיטין שלהן ואם תאמר אם כן דבגט לחודיה גביא כתובה ניחוש דילמא מפקא לגיטא בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא לי זמנא אחריתי בבי דינא אחריתי וגביא ביה וכי תימא דקרעינן ליה לגיטא מידי לא שבקא דמציא אמרה בעינא לאינסובי ביה כלומר להודיע לכל שיצאת מחזקת אשת איש ומשני בגמ' דקרעינן ליה לגיטא וכתבינן למטה מן הקרע גיטא (דכן) [דנן] דקרענוהו לא משום דגיטא פסולה הוא אלא כי היכי דלא מגבא זימנא אחריתי, ובמקום שכותבין כתובה ליכא לאוקומה כלומר לא מיבעיא שאם האשה מודה שכתב לה כתובה אלא שאומרת שנאבד ממנה שטר כתובה ואכתוב (לה) [לך] שובר אם תפרע לי דיכול הבעל (לעולם) לומר לעולם לא אפרעך עד שתחזרי לי שטר כתובתיך ולא אסמוך על שובר לפי שאהיה צריך כל ימי לשמור השובר מן העכברים שאם לא אשמרנו תחזרי ותוציאי שטר כתובתיך אשר הצנעת אותו עכשיו תמצאי אותו אחר זמן ותתבעי כתובתיך פעם שנית אלא אפילו תאמר האשה מעולם לא כתבת כתובה שפייסתני לאינסובי לך בלא שטר כתובה ולא כתבת(י) לי שטר כתובה מעולם ונהגת בי מנהג מקום שאין כותבין אלא מתפיסין אותן מטלטלי או קרקעות ועומדין תחת ידן עד שעת גבוי כתובה אפילו הכי לא מהימנינן לה אלא לבעל שאומר כתבתי לך כמנהג המקום שהוא מקום שכותבין כתובה וכיון דקיימא לן דאין כותבין שובר לא תגבה לעולם כתובתה אע"פ שמוציאה גט אלא אם כן תביא שטר כתובתה.
<h2>דף פט.</h2>
כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכו', כלומר הוציאה כתובה בלא גט במקום שאין כותבין כתובה יכול הבעל לטעון פרעתי לך כתובה באותו גט שהוצאת עלי ונתקרע אותו הגט בב"ד לפי שטענתי בפני ב"ד שכתבתי לך כתובה ולא השגיחו לי ומפני שהייתי מתירא משטר כתובה זו שכתבתי לך פייסתי אלו הדיינין שיקרעו לך הגט וליכתבו לך גיטא דנן דקרענוהו לאו משום דגיטה פסולה הוא אלא כי היכי דלא תהדר ביה זימנא אחריתי ולפי שאת יודעת שהיה נקרע הגט והשובר שלי כתוב עליו את אומרת שנאבד הגט מידך ובטענתך זו אני אומ' שאבד שוברי שהייתי סומך ונשען עליו שלא תרמי אותי לחזור ולגבות משום הכי לא תפרע לעולם עד שתביא הגט, ואמר בגמ' דבמקום שאין כותבין כתובה אלמנה גובה כתובתה בעידי מיתה שהם במקום גט לגרושה ואם תאמר ליחוש דילמא מפקא להני תרי עידי מיתה בהאי בי דינא וגביא בהו ולתרי סהדי אחריני בבי דינא אחריתי וגביא בהו דהא סהדי מיתה טובא איכא, ומשני לעולם לא גביא בעידי מיתה אלא אם כן הם מעידים שעכשיו היא יושבת ומתפרנסת מן היתומים, והדר מקשי אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר, ומשני דבאלמנה מן האירוסין כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר ויפרענה על פי שני עדי מיתה ותכתוב לו שובר כדי שלא תשוב פעם אחרת ותגבה כתובתה בב"ד אחר ואם לא ישמרו שוברן איהו דאפסידו אנפשייהו וגביא מהם שתי פעמים.
וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוסביל הרי אלו לא יפרעו, פרוסביל הוא שאומר לפני ב"ד מוסרני לכם הדיינין שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים כלומר ששמעו מפי המלוה שקודם שנכנסה שנת השמיטה צעק לפני ב"ד עליו לנגוש אותו על אותו חוב מיד וכיון שהוא נגוש ועומד שוב אין שביעית משמטתו דהא כתיב [דברים ט"ו] לא יגוש את רעהו פרט לזה שהוא נגוש ועומד והכי נמי תנן [שביעית פ"י מ"ב] המלוה חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין (והולך) [והלכך] אם זה המלוה טוען פרוסבל היה לי ואבד והלוה אמ' לא היה לו פרוסבל ולא צעק אלי לפני ב"ד קודם שתכנס שנת השמטה הרי זה לא יפרע דאוקים ממונא בחזקת מריה.
רשב"ג אומר וכו', רשב"ג אסופא דרישא וקאמר פעמים שגובה כתובתה שלא בגט לפי שאי אפשר לה לשהות גיטא אי פרוסבל שלו מפני סכנת השמד שגזרו שלא לעשות לא מצות גט ולא מצות שמיטין.
<h2>דף פט:</h2>
שני גיטין ושני כתובות גובה שתי כתובות, כלומר הוציאה עליו שני גיטין ושתי כתובות כגון שכתב כתובה בניסן וגט באייר וכתובה בסיון וגט בתמוז כלומר שהחזירה [ו]לא נתרצתה לינשא לו עד שכתב כתובה אחרת וחזר וגרשה גובה שתי כתובות דכיון דשעבד נפשיה וכתב לה בחזרה נמי אית ל(י)ה כתובה נמי דחזרה. שתי כתובות וגט או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת, לית לה אלא כתובה אחת, כתב לה שתי כתובות כלומר אחת בניסן ואחת באייר וגט בסיון גובה באי זו שתרצה אם הראשונה ממאתים ושניה משלש מאות ולא כתב לה ואוסיפית לך מאה אמאתים הילכך הכי קאמר (לך) [לה] אם מזמן הראשון גבי מאתי ואם מזמן שני גבית גבי תלת מאה ואם כתב לה ואוסיפית מאה אמאתי גובה באותה שניה שהן שלש מאות מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני. כתובה ושני גיטין כלומר כתובה בניסן וגט אחד באייר והחזירה בסיון ולא כתב לה כתובה אחרת וגרשה בתמוז אין לה אלא כתובה אחת כדמפרש ואזיל שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה. כתובתה וגט ועידי מיתה כלומר כתובה בניסן וגט באייר והחזירה בסיון ולא כתב לה כתובה אחרת ומת בתמוז ורוצה לגבות כתובתה בעידי מיתה אינה גובה אלא כתובה אחת לפי שהמגרש את אשתו וכו', וזה הטעם אינו (עמה) [אמת] אלא לשתים האחרונים אבל לשתי כתובות וגט שאינה גובה אלא כתובה אחת הטעם כיון שלא כתב לה בשנית ואוסיפית לך תלת מאה אמאתי ש"מ שאין דעתו להגבותה כל החמש מאות אלא האחת לבדה באי זו שתרצה (אם אין שם לך מאה אמאתים) הכי קאמר לה אם מזמן הראשון גבית גבי מאתי ואי מזמן שני גבית גבי תלת מאה [אם כתב לה ואסיפית לך מאה] אמאתי גביא (תלת מאה) [מאתים] מזמן ראשון ומאה מזמן שני סוף דבר אינה גובה אלא שיעור כתובה, ודוקא כתובה וגט ועידי מיתה שאינה גובה אלא כתובה אחת אבל גט וכתובה וגט ועידי מיתה כיון שזה הגט קודם לזמן הכתובה גובה שתי כתובות שהרי כשהחזירה לו כתב (לו) [לה] כתובה שנית.
ואי בעינא בהאי גביא ואי בעינא בהאי, קס"ד דסך של שתי הכתובות שוות הן ואמאי תגבה בראשונה דקודם זמנה נימא דאחולי אחלה (לשבוע') [לשעבוד] זמן קמא וא[ת]י למטרף לקוחות שלא כדין, ומשני דמיירי שאינן שוות אלא מנה יותר חדא מחברתה ולא אמרינן שתגבה המאתים מזמן הראשון ומאה מזמן השני דאם כן ליכתוב בהדיא ואוסיפית לך מאה אמאתי אלא לאו ש"מ דהכי קאמר לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתי ואי מזמן שני גבית תלת מאה ש"מ דבשביל תוספת המאה מחלה כל שיעבוד המאתים עד זמן שני.
לעיל אי בעיא בהו גביא וכו', מדקתני שתי כתובות וגט אחד אין לה אלא כתובה אחת ולא קא מפרש או ראשונה או שניה ש"מ דאי בעיא בהאי שטר כתובה גביא ואי בעיא בהאי שטר שני גביא אבל אין לה אלא כתובה אחת. שתי כתובות, כגון ששניהם במכר או שניהם במתנה לאדם אחד וכגון שמכר באחריות ביטל זמן דשטר שני את הראשון ואם מכר מזמן ראשון עד זמן שני מנכסיו ששיעבד לזה אינו יכול לטרוף אם נטרפה הימנו דאימר עד זמן שני אחולי אחליה לשעבודא ואם שניהם במתנה דליכא בהו אחריות אם נתן אותו שדה עצמו שנתן לזה לאחר זמן ראשון לזמן שני דהוה ליה אותו אחר קדים ליה וקנה.
גט וכתובה ומיתה, כלומר ועידי מיתה ובאה לגבות שתי כתובות אחת בתורת גרושין ואחת בתורת אלמנה אם זמן כתובה קודם לזמן הגט אין לה אלא כתובה אחת שאע"פ שגרשה אחר מכאן כיון (שכתב) שהחזירה לא כתב לה כתובה כלל ועל דעת כתובתה הראשונה החזירה ואם זמן הגט קודם לזמן כתובה ש"מ שכשהחזירה כתב לה כתובה אחרת ודין הוא שתגבה שתי כתובות.
<h2>דף צ.</h2>
קטן שהשיאו אביו וכו', וכתב לאשתו גדולה בשמו של קטן. כתובתה קיימת, לכשיגדיל ואפילו תוספת ואע"פ שאין מעשה קטן כלום וקדושיו נמי אינן כלום שהרי כשגדל ובא עליה לשם קדושין שלא רצה לעשות עוד בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין והיה יודע סכום הגדול הכתוב בכתובה ולא מיחה עליו מיד נשתעבדו כל נכסיו לשיעבוד הכתוב בכתובה. וכן גר תושב שכתב כתובה גדולה לאשתו ונתגייר כתובתה קיימת ואפילו תוספת ואע"פ שאין קנין הגוי כלום מפני שעל מנת כן קיימה כשבא עליה לשם קדושין תכף שנתגייר ולא ערער על כתובתה שוב אינו רשאי לפחות אותה ולהעמידה על מאה כשיעור כתובת בע[ו]לה אלא משלם תגבה כתובתה באותו סך של מאה מנה שכתוב בה, והלכתא דמנה יש להן אבל תוספת אין להן מנה מאתים נמי דאמ' דיש להן הוא דידעינן בודאי שזו באו עליהן שגדל הקטן ונתגייר הגר דאמרינן גמר ובעל לשם קדושין ונתחייבו במנה מאתים כיון שלא ערערו עליה כלומר אין דינן אלא מנה שהרי בעולה היא בשעה שגדלו ובשעה שנתגיירו אבל אי לא בעלו אחר שנתגייר והגדיל הקטן ומתו אין להם כתובה כלל לפי שאין להן שום אישות כלל.
לא שנו, דכתובת קטן וגר קיימות אלא במנה מאתיים לחוד דתקון רבנן לכל אשה אפילו בדלא כתב לה אבל תוספת לית לה דאדעתא דתוספת לא קיימא. חדשו, כלומר בכתובתה לאחר שהגדיל הקטן וגר לאחר שנתגייר שהוסיפו בכתובתן נוטלות מה שחדשו משמע חדשו הוא דגביא תוספת שכתוב שם מעיקרא כשהיו קטן או גוי אלא בלחוד אלמנה מנה ובתולה מאתים כלומר שלא בא עליה אלא עד אחר שנתגייר או לאחר שהגדיל אי בבאו עליהן מתחלה בעודן קטנים או גוים כתובתה מנה הוא דאית להו אע"פ שכשקדשו כשהם קטנים וגוים בתולות היו.
מי שהיה נשוי שתי נשים וכו', כלומר שהאחת נשא בראש חדש ניסן והשנית בראש חדש אייר ובשעה שנשא את הראשונה היה זה הקרקע בידו וחל עליו שיעבוד שלה קודם לשיעבוד השניה. ומת, בחיי שתיהן. הראשונה קודמת לשניה, ואין לשניה אלא מה ששיירה ראשונה דהא חוב שלה קודם לחוב השניה. ויורשי הראשונה וכו', כלומר ואם מתו שתיהן ולא [הספיקו] לגבות כתובתן בחייהן אבל נשבעו בחייהן ובאו יורשיהן לגבות כתובת אמן יורשי הראשונה קודמין ונוטלין ומה שנשתייר מהן נוטלין בני השניה בשביל כתובת אמן (יורשי הראשונה קודמין) ודוקא דנשבעו בחייהן דאי לא נשבעו עדיין כשמתו להן כבר נתחייבו לישבע ליתומין שבועה שלא נפרענו ואין אדם מוריש שבועה לבניו כלומר שהרי אינם יכולין לישבע אותה שבועה עצמה שהיה נשבע אביהן ואע"פ שיכולין לישבע שבועת היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא ולא צונו אבא ולא אמר לנו ששטר זה פרוע לא משתבעי ושקלי כיון שאינן יכולין לישבע אותה שבועה עצמה שנתחייב אביהן לעשותה. נשא ראשונה ומתה, כלומר ומתה בחייו דהשתא ירית לה בעל. שניה ומת הוא, הויא האי שניה כבעלת חוב כנגד בני הראשונה דבאין לירש כתובת אמן בתקנתא דרבנן. שניה ויורשיה, גובין כתובתה תחלה והנשאר מנה או מאתים יחזיקו יורשי הראשונה כלם בידן משום כתובת בנין דיכרין ואע"פ שאינן שם, ואם תאמר הא מעיקרא ירושה דאורייתא דלא גבו בני אחרונה מנכסי אביהן כלום אמרינן בגמרא ש"מ דכתובה נעשית מותר לחברתה כלומר כתובה של שניה שהיא בעלת חוב הויא מותר לבני הראשונה דמצו אמרי בני הראשונה לבני השניה כתובת אמכון חוב הוא דהא אבונא משעבד לה בחייו ועלן דילן (ועלייהו) [ועלייכו] רמיא לפרוע חוב אבינו מירושה שנפלה לנו והשתא היא נגבית מן האמצעי הילכך כתובה זו נעשית כמותר לירושה ולא מיעקרא הכא נחלה דאוריתא ושקלן בני ראשונה כתובת בנין דיכרין.
<h2>דף צ:</h2>
ש"מ תלת, ש"מ אם אשתו אחת מתה בחייו ואחת מתה לאחר מותו יש להם לבני הראשונה כתובת בנין דכרין ולא חיישינן דלא ליתו בני שניה לאינצויי לבני הראשונה ולמימר להו אתון ירתין אבונא דקא ירתיתו כתובת בנין דיכרין דהא אבונא ירתה לכתובת אמכון והשתא קא ירתיתו ליה לאבונא ואנן לא ירתינן מיניה מאבונא דכתובת אמנו חוב הוא מאבונא וחוב אמנו אנו יורשין ואלו רצת אמנו למכרה לאחרים יכלה לה שוב אין לנו חלק בכתובה הילכך לא ירתינן מידי מאבונא. וממאי קאמינא דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין. מדקתני וכו' מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי, כלומר הא איכא יותר על כתובת השניה שקלי יורשי הראשונה משום כתובת בנין דכרין. וש"מ כתובה נעשית מותר לחברתה, כלומר ש"מ כתובה של שניה שהיא בעלת חובה הויא מותר לבני הראשונה דמצו אמרי בני הראשונה לבני השניה כתובת אמכון חוב הוא דהא אבונא משעבד ליה בחייו ועלן דידן (ועליהו) [ועלייכו] רמיא לפרוע חובת אבינו מירושה שנפלה לפני כולנו השתא גביתו לה מן האמצע והשתא דלא מיעקרא הכא נחלא דאוריתא הילכך כתובה זו נעשית כמותר דירושה ושקלי בני ראשונה כתובת בנין דיכרין ואע"ג דליכא שם מותר דינר לנחלה דהא חוב הוא דפרעי הוה ליה נחלה דאוריתא. ממאי מדלא קתני, בהדיא שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ויש שם יותר מכתובתה של שניה נוטלין בנין הראשונה כתובת אמן אם יש שם מותר דינר ש"מ דאע"ג דליכא מותר דינר שקלי בני הראשונה. וש"מ דלא טרפה ממשעבדי וכו' וליטרפינהו לבני שניה, דהא כתובת בנין דיכרין קדמה לכתובה של שניה אלא ודאי לא טרפה ממשעבדי וירתין תנן שלא יהיו כלקוחות שטורפין ממשעבדי אלא ירתין ומה ירושה לא טרפה ממשעבדי אף כתובת בנין דכרין לא טרפה ממשעבדי.
והיכא דאיכא בעל חוב ואיכא מותר על שתי כתובות וכו', דהא לא מיעקרא נחלה דאוריתא כיון שפרעה מאמצע הנחלה בעל חוב שהיה מוטל עליהם לפרוע ונסתלקו מאותן שעבוד אין לך ירושה גדולה מזו.
<h2>דף צא.</h2>
והני מילי באחת בחייו ואחת במותו, כלומר בההוא הוא דלא בעינן מותר דינר שהם כתובת החוב של שניה הויא במותר דינר ולא מיעקרא נחלה דאורייתא. אבל מתו, בחייו שתיהן דתרויהו אתו משום תקנתא דרבנן וצריך שיהא שם מותר דינר. דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו וכו', מפורש בפי' המשנה.
מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו וכו', ומתו שתיהן בחייו והבעל יורש אותן וכתובה של אחת אלף זוז והשנייה חמש מאות ואחר כך מת הוא ויתומין של ראשונה ושניה מבקשין כתובת אמן לתנאי כתובה דכתב לה בעל בנין דיכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך. חולקין בשוה, כשאר כל ירושות לפי חשבון הגולגולת כדמפרש טעמא בגמ' בפרק נערה [נ"ב ע"ב] דבמקום ד[מ]עיקרא נחלה דאוריתא לא תקון רבנן תנאי כתובה. היה שם מותר דינר, על שתי כתובות דהאי מותר דינר קאי במקום נחלה דאוריתא ופלגי בחשבון הגולגולות. וה(ד)רי אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן, ונפקא מינה דאי הויא כתובתה של זו אלף זוז ושל זו חמש מאות נוטלין בני כתובתה גדולה כתובת אמן ובני מועטת חמש מאות אי נמי אפילו שתיהן שוות נפקא מינה דאי לית לחדא מניהו אלא חדא ברא ולאידך אית לה ארבע בנין שקיל חד לגבי (תלת) [ארבע] ואם אמרו היתומין וכו', כלומר אם אמרו יתומין הללו שכתובת אמן גדולה או שהן מועטין הרי אנו מעלין נכסי אבינו ביותר דינר שאם כתובת אמן אלף זוז בעי למשקל לקרקע שוה אלף זוז באלף זוז (בזוז) [וזוז] כדי שיהא שם מותר דינר כתובת אמן ואותו זוז של העלאה יחלקו כלן בשוה. אין שומעין להן, דלאו כל כמיניהו לעלויי להו הקרקע ביותר מכדי דמיו כדי שיפסידו בני יתומי כתובה הקטנה אלא שמין את הנכסים בשווייהן ואי איכא מותר דינר נוטלין כתובת אמן אלו אלף ואלו חמש מאות ואי לא חולקין בשוה כלומר אלו שבע מאות (ואלו) [ו]חמשים ואלו שבע מאות וחמשים אם בני שתיהן שוין ואם אינן שוין חולקין לחשבון הגולגולת. היו שם נכסים בראוי, כלומר שבשעה שמת אביהן של אלו לא היה שם יותר על שתי כתובות ועדיין היה אבי אביהן קיים שירושתו ראויה לו לאביהן וקודם שבאו ליטול כתובת אמן מת אבי אביהן ונתרבו הנכסים והיה שם יתר על שתי כתובות אינו כבמוחזק כלומר אין אנו חושבין אותו כאלו היה שם בשעת מיתה וחולקין בשוה הואיל ושעת מיתת אביהן לא היה שם מותר דינר במוחזק ואותו מותר אפילו לא יהיה אלא מטלטלי סגי, ור' שמעון פליג ואמר דמקרקע בעינן ולא מטלטלי.
אלו נוטלין כתובת אמן, אע"פ שהיא כפלים משל אחיהם דהיינו אתקון שכל מה שנכתב לזו יטלו בניה ומה שנכתב לזו יטלו בניה הן פחות הן יתר. פשיטא מרובין ונתמעטו, כלומר שבשעת מיתתו היה שם מותר דינר ונתמעטו בשעת חלוקה כגון שבשעת מיתתו היו קרקעות ביוקר והיו שם נכסים שוה ב' כתובות ויותר ונתזלזלו עד שלא היה שם מותר דינר. מועטין ונתרבו, שנתיקרו הקרקעות מאי מי אמרינן אע"ג דבשעת נפילה היו מועטין כיון דבשעת חלוקה הן מרובין דין הוא דיהבו בני כתובה גדולה בכתובת אמן כי היכי דתקום תקנתא דרבנן בכל ענין. ומסקנא כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשי הגדולה דאזליתן בשעת נפילת הירושה לפנים ולא בשעת חלוקה ונוטלין מאלף וחמש מאות דינ' אלו שבע מאות וחמשים ואלו שבע מאות וחמשים.
<h2>דף צא:</h2>
תרי אפדני, טרקלין. אתא בעל חוב, דהוא מסיק ביה אלפא זוזי טרפא לחדא אפדנא ושקלה לההוא חמש מאות. הדר קם טריף, כלומר בעי למיטרף לאידך אפדנא משום חמש מאות אחריתי. שקל, לוקח. אלפא זוזי, דאוזפת ליה למוכר ותניח את זו(זי). לחיי, כלומר הרי היא שלך. ואי לא, שקיל חובך וזיל דחד אפדנא חביבא ליה (ד)[כ]אלפא זוזי [ד]מסתמא מאי דזבין איניש באלפא חביבא ליה כתרי אלפי. היינו מתני', דאין שומעין ליתומים להעלות על נכסי אביהם הכא נמי מאי דקאמ' לוקח להך אפדנא אין שומעין לו אלא אי בעי דלא ליטרוף בעל חוב לאפדנא אחריתי ליתיב ליה (א)חמש מאות אחריני. מי דמי התם איכא פסידא בהאי העלאה לבני כתובה קטנה ולפיכך אין שומעין להם דמזלייהו גרים הכא מאי פסידא אית ליה לבעל חוב בהך העלאה הא קא בעי למיתב ליה ללוקח אלפא זוזי דאסיק ביה מוכר ואלפא יהב ואלפא לישקול הילכך הגיעו לוקח לבעל חוב ועל כרחיה דין הוא דלישקול חדא אפדנא באלפא זוזי דהוה חביבא ליה אלפא.
וטירפא (במאי) [בכמה] כתבינן, כלומר (דשדה) [כשזה] הלוקח חוזר על המוכר בשביל אפדנא שטרף הימנו בעל חוב שהרי באחריות מכר לו בכמה כתבינן ליה על המוכר דאי משכח ארעא דקני מוכר מאותו זמן דטריף ליה בעל חוב אלו תרי אפדני בכמה כתבינן לטרוף כלומר אי כתבינן ליה דיש לו על המוכר חמש מאות זוז או דילמא כתבינן אלפא דהא מאלפא סילק בעל חובו (ו)מעליו דשויה אלפא זוזי לפי דסתם (מאי) [מאן] דזבין ארעא ואית ליה בעל חוב מסתפי מבעל חובו ובצנעה קא מזבין ולא מצי מזבין ליה אלא [בזול] והאי דזבין אפדנא בזול הוא דזבין וכיון דסלקוה לבעל חוב אשתכח שהנה[ה]ו אלף דינרים הלכך כתבינן ליה באלפא. והלכתא בחמש מאה, דמצי אמר ליה מוכר מאי חסרתיך הרי לא קנית אותו אפדנא ממני אלא מחמש מאות ואם תאמר שוה היה אלף דינר אם כן לדבריך מקח טעות הוא שהרי שוה אלף כפלים משלקחת אותו ואע"ג דקימא לן [לקמן צ"ט ע"ב] אין אונאה לקרקעות אבל כל כך דעד פלגא (ו)יש אונאה.
הדר אתא קא טריף ליה, אותו קטינא משום זוזי אחריני. הנך [חמשים] קמאי, דפרעינהו מדנפשיה ומשום מצוה דרבנן פרעיתו להון (להו) ואכתי שעבודיה (כדקאמ') אקטינא קאי ובדין קא טריף ליה וזילו פרעו אהנך זוזי. ולא אמרן וכו', אבל אי אמרי ליה הנך זוזי בדמי קטינא יהבינן להו לדידך. סלקוה, מקטינא ולא מצי למהדר ולמיטרף לה משום אינך זוזי דדמי כמאן דזבני לה מיניה ונכסי דקני יתמי ואי משום אינך זוזי לא מכרחינן להו לשלם אלא [אי] בעו למעבד מצוה כיון דלא אמידי דאי הוו אמידי מעשינן להו כדאמרינן בפ' הכותב [פ"ו ע"א].
ההוא גברא דזבין כתובת אימיה בטובת הנאה, כלומר בדמים מועטין לפי שהיה סבור בכל יום שתרצה אמו להנשא לבעל ותגבה כתובתה מקרקעותיו שירש מאביו שהיה לאמו שעבוד עליהם הלוקח הכניס עצמו בזה הספק שאם לא תנשא לבעל קודם מותה יגבה הוא כל כתובתה מיד זה הבן ואם תתבע כתובתה מן הבן מחיים יפסיד הלוקח מה שהוציא לבן וגם הוסיף ל[ה]תנות עמו שאם תכעס אמו בשמע זאת המכירה הפסיד מה שנתן לבן. שכיבה אימיה ולא ערערה כלום, שלא הוקשה בעיניה זו המכירה וגם לא תבעה כתובתה ועכשיו שמתה בא הלוקח לגבות כתובתה מזה הבן שירשה אתא איהו גופיהו הרהר על זאת המכירה ואמר אני במקום אמי אני עומד וכי היכי דאמי יכולה למחות זו המכירה גם אני יכול למחות ולעקור מכירה זו מתחילה וגם המעות שנתת לי לא אחזיר דהא שלא באחריות מכרתי לך. נהי דאחריות דאימיה, דאי מערערה לא משלם ליה מידי. אחריות דידיה, כלומר דאיהו לא יערער עלויה מי לא קביל עליה, ואם תאמר הא קימא לן [ב"מ ט"ז ע"א] דמה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום יש לומר דלא דמי כלל דהא גוף הקרקע היה של בן אלא שהיה משועבד לחוב האם הילכך דין הוא שתהא מכירת[ו] מכירה גמורה אבל במה שאירש מאבא מכור לך אין לו באותו שדה לא גוף ולא פירות ולא אפילו שעבוד הילכך מקחו בטל.
ומכרה לראובן באחריות, כלומר מכר אותו שדה עצמו לראובן באחריות דאי טרפי לה מיניה דתהדר עילויה. [צ"ב ע"א] ואתא בעל חוב דראובן, גופיה שהוא מוכר ראשון וקא טריף ליה מיניה דראובן משום דבההיא שעתא דמכרה ראובן לשמעון הות משעבדא ליה אי נמי דכתב ליה דאקנה והיכא דמשכח שעבודיה קא טריף ליה. ומפצי ליה, לראובן מבעל חוב כשם שאלו מכרה שמעון זה לאיש אחר באחריות ובא בעל חוב דראובן וטרפה היה שמעון מפצהו שעל ראובן לא יוכל לחזור שהרי שלא באחריות לקחה הימנו כך כשמכרה לראובן עצמו חייב שמעון לפצותו. נהי דאחריות דעלמא, כגון בעל חוב דידיה קבל עליה שמעון עלויה לפצויי ליה דהא הך אונסא מחימתיה דראובן גופיה קא אתי ליה הילכך לאו דינא הוא דמפצי ליה. ומודה רבא וכו' שירש מיעקב, אביו שהניח לו בפי'. ומכרה לשמעון, לאו דוקא שמעון אחיו אלא [ל]איניש דעלמא שיד בעל חוב דיעקב אביו (כ)[ד]ראובן כבעל חוב (דראובן) [דעלמא] דמו ואם תפרש שמעון אחיו דוקא (מ)[ת]פרש שמגיע לחלק ראובן לבדו שיפרע מחוב אביו כשיעור כל זה הקרקע לפי שהחוב הוא מרובה ושמעון אחיו (מגיע לו) [מגלגלו] לפרוע כשיעור הזה סוף דבר כיון שקבל שמעון אחריות לראובן [י]פרע כל זה החוב (כי לו) [כולו].
<h2>דף צב.</h2>
[ב"ב מ"ד ע"ב] אינו חוזר עליו, דהא סבר וקבל דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה. נמצאת שדה שאינה שלו חוזר עליו, אע"ג דלא קביל עליו אחריות דכי סבר וקביל ה"מ למילתא דשכיח כגון בעלי חובין אבל למילתא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה. ורב זביד סבר אינו חוזר דאיהו דאפסיד אנפשיה שהיה לחוש גם לזה כיון שהוא [הוציא] עצמו מכלל כל המוכרין שבעולם שאינן מוכרין אלא באחריות ש"מ שהוא יודע בו דיעות והיה לו להבין.
[גיטין ע"ג ע"א] לסוף אפיקו ביה נהרא, כלומר שהפכו למרוצת הנהר שהיה הולך כל הימים לרוח מזרחית ועכשיו הפכוהו והריצוהו לרוח מערבית שהיה זה (ב)[ה]שדה בו והוא אונסא דלא שכיח. זבין שומש[מ]י וכו', כלומר קבילו המוכרין עליהם שיוליכום להם ובאחריות עד מקום הקונים. אסתכר מלכא נהרא, כלומר בחול או שנתמעטו כל כך המים שלא היה ספינה מהלכת בו אלא גוששת שם והיא מילתא דלא שכיח. אגורן חמרי ואפקנהו ניהלן, כלומר שכרו לנו חמורין והוליכם בדרך יבשה עד גבולנו ומגדלנו שהרי קבלתם עליכם להוליכם עד מקומם.
שמכר כל שדותיו, כלומר בבת אחת מכרם לו עדית ובינונית וזיבורית. רצה מזה גובה רצה מזה גובה, וכדמסיים ואזיל דזבן לוי (ו)[מ]שמעון בינונית ששיעבד בעל חוב עליה ולא שבק בינונית משל ראובן אצל שמעון הילכך רצה לגבות עדית משמעון גובה דמצי אמר ליה אתה לקחת כל השדות ונכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובי וכל זמן שאמצא משל ראובן אצלך כלום לא אטרוף ללוי שהניח לי מקום לגבות, רצה מלוי גובה כגון אם לא ימצא אצל שמעון משל ראובן [אלא] זיבורית (ו)גובה בינונית מלוי דאמר ליה לקחת [את שעבודי בינונית שדיני מוטל עליה ואע"ג דאילו לקחה] (מ)לוי (ו)לבינונית [זו] מראובן והניח אצלו זיבורית לא היה יכול בעל חוב דראובן לחזור על לוי כדתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הן זיבורית התם הוא דראובן בעל חובו לא יטרוף לקוחות אבל כאן שמעון לאו בעל חובו הא שלא כדין עשה שקנה כל קרקעותיו הילכך אין לרחם עליו ומשום הכי לא עשו בו תקנה. ובינונית נמי לא אמרן, דמצי גבי מלוי אלא דלא שבק בינונית דכותה גבי שמעון. מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו, כלומר שהרי עקר שעבודך על שמעון היה תחלה ונותר לך אצלו דבר הראוי לך.
<h2>דף צב:</h2>
דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את, ואם תאמר פשיטא אם הלוה רוצה לפרעו למה לא יטול מידו משום הכי מפרש[ים] דצריכא טובא לאורויי דמיי[רי] שאלו המעות שרוצה לפרוע לו ראובן לבעל חובו אינם שלו אלא של שמעון הלוקח ואע"ג דקימא לן [ב"מ ט"ו ע"ב] דלוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב בזוזי היכא דאמר ליה לא יהא פרעון אלא מזו ה"מ היכא שאין בעל חוב עמו במדינה [שאינו] מתבייש מזה אבל היכא שהוא עמו במדינה שמתבייש מזה שגרם הפסד ללוקח ממנו בא אביי ללמד שמן הדין הוא שיוכל לסלקו במעות כיון שהבעל חובו ממש מוליכם לו, ואית דמפרשי לה דקימא לן [שם] דבעל חוב גובה את השבח אפילו לא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא בלחוד ויכול לפרוע לו הוצאתו וגובה הכל אבל גבי לוה לא גבי אלא כשיעור חובו לחוד וקמ"ל אביי דכיון דלוה עצמו הוא עמו כאן במדינה ומסתכל בדבר ומתבייש יש לו לסלקו מכל השבח ויכול ראובן שיאמר לו איני רוצה שתטרוף את השבח (ניחא לי) אלא אני לוקח זה הקרקע ואתן לך ממנו שיעור חובך דלא ניחא לי דתהוי תרעומת עלי.
<h2>דף צג.</h2>
משהחזיק בה, כלומר שחרשה או דייש אמצרי מ[ש]שמע הערעורין ש"מ דגלי דעתיה שאפילו היה יודע בשעה שלקחה הימנו כל זה לא היה מקפיד בזה אבל אם לא החזיק בה מ[ש]שמע הערעורין אע"פ שעברו לו כמה ימים ששמע ולא היה כועס בזה אלא שותק ואע"פ שהחזיק בה הקרקע שנה או שנתים בעוד שלא שמע כיון שלא רצה לעבדה כלום אין לך מחאה גדולה מזו וגלי דעתיה שאם היה יודע בשעה שלקחה ממנו היה [חוזר] בו מיד ואע"ג דקימא לן כרב זביד [ב"ב מ"ד ע"ב] דאינו יכול לחזור בו כיון שלקחו שלא באחריות י"ל דמילתיה דרב זביד מיירי (דבהזיק) [בדהחזיק] בה (ממשמע) [מששמע] הערעורין. מכי דייש אמצרי, כלומר שהיה חריץ או בן חריץ בין זו השדה שקנה ממנו ובין שדותיו ומלאו עפר כדי לחברם יחד וכל שכן אם חרשו ושאר עבודות קרקע הצריכות לה הרבה אבל אי לא דייש אמיצרי אע"ג דנעל וגדר ופרץ כל שהוא בשאר מקומות הויא חזקה אבל לגבי הא לא הוי חזקה וחשבינן ליה מקח טעות.
מי שהיה נשוי שלש נשים וכו', כלומר וכתובת שלשתן חתמו ביום אחד דאין שעבוד אחת קודם לשעבוד חברתה ואי בתלתא יומי הקודמת בשטר זכתה. אם יש מנה משועבד הוא לכולן דבכולהו כתובות ליכא פחות ממנה ולפי' משועבד הוא לכולהו וחולקות בשוה ונוטלת כל אחת ואחת שלשים ושלשה ושליש דינר. היו שם נכסים שוה מאתים והיה מן הדין שיחלקו המנה (האחר) [האחד] בשוה כענין שפרשנו והמנה שני יחלקו בין בעלת מאתים ובין בעלת שלש מאות נמצא שביד בעלת מנה שלשים ושלשה דינר ושליש דינר... וכן ביד בעלת שלש מאות אלא אמר בגמ' דדין שני בא ללמדנו שאם אמרה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה וקני נמי מידה כי היכי דליהוו סילוק גמור וכיון דכתבה אין לי עמך ולא(ו) כתבה אין לי עמכם ש"מ דכוונתה היתה להיהנות לבעלת מנה ולא בעלת מאתים הילכך בעלת מנה נוטלת חמשים שהרי אין לה חולקת עמה (שפחת) [בפחת] חלקה אלא בעלת שלש מאות נמצא שנשארו מאה וחמשים שבעלת מאתים תובעת אותן שהרי שעבודה במאתים ובעלת שלש מאות נמי תובעת אותן הילכך חולקין אותן בין שתיהן נמצאו ביד זו שבעים וחמשה דינרי כסף שהם שלשה דינרי זהב שכל דינר ודינר הוא עשרים וחמשה דינרין וביד זו נמי שבעים וחמשה דינ' כסף שהם שלשה דינרי זהב, ואם תאמר לימא בעלת שלש מאות לבעלת מאתים למה אפסיד אני מחלקי שמנה דינרי כסף ושליש בנדיבותך שכתבת לבעלת מנה שאם לא כתבת לה הייתי נוטלת מן המנה האחד שלשים וש[ל]שה דינרי כסף ושליש דינר ועכשיו אין מגיע לחלקי מאותו מנה אלא עשרים וחמשה דינרי כסף לפי שאת חולקת עמי בחמשים דינרין הנותרים אחר שנטלה בעלת מנה חצי מנה ואם תרצי להשלים נדיבותך הניחי לי ליטול שלשים ושלשה דינרי כסף ושליש מן החמשים והמותר שהוא ששה עשר דינרי כסף ושני שליש כסף דינר טול [ל]עצמך, י"ל כגון שהיתה בעלת שלש מאות שם ושתקה שכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך אלא עם בעלת שלש מאות וכיון שהיתה שם ושתקה כאלו קבלתה יד שתיהן שוות באותו מנה הנשאר כדאשכחן [ב"ב קל"ב ע"א] במחלק כל נכסיו לבניו בפני אשתו וכתב לאשתו קרקע כל שהו דאבדה כתובתה ומוקמינן לה במחלק לפניה והיא שותקת דכיון שלא מיחת בו אמדינן דעתה שגם היא התנדבה לבעלת מאתים משלה עד שמנה דינרין ושליש דינר כדי שתגמור נדיבותה אצל בעלת מנה. היה שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים וכו', גם זו באה ללמד דין אחר אם כתבה בעלת שלש מאות לבעלת מאתים ולבעלת מנה דין ודברים אין לי עמכם במנה (פלוני) [פלגי] לההוא מנה בין בעלת מאתים ובין בעלת מנה נמצא שיש לזו חמשים דינרין ולזו חמשים דינרין (ולבעלת מאתים חמשים דינרין) ואותו מנה שני פלגי ליה בין בעלת מאתים ובין בעלת שלש מאות נמצא דביד בעלת מאתים מנה וביד בעלת שלש מאות חמשים ואותו מנה שלישי אין שעבוד עליו אלא של שלש מאות ושקלה ליה כוליה נמצא דבידה מאה וחמשים דינרים שהן ששה של זהב ונשנית משנה אחרונה על הראשונה שגם בעלת שלש מאות אוהבת לבעלת מנה ומותרת משלה לבעלת [מאתים] ח' דינרים וח' פשוט' כדי שתתן היא לבעלת מנה זכות שיש לה במנה ומניחתה שתחלוק עמה בשוה באותו חצי מנה האחרון.
וכן שלשה שהטילו לכיס, כלומר להרויח זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות. פחתו, מפרש בגמ' אליבא דהלכתא דהאי הותירו או פחתו לאו בפחיתות סך הממון ולאו ביתירות סך הממון דאי הוה הכין השכר באמצע ומרויח בעל מנה כבעל שלש מאות וכמו כן בהפסד אלא הותירו זוזי חדתי כלומר שהטילו לכיס זוזין פסולין ונשאו ונתנו בהן עד שהרויחו שהיו שש מאות זוזים חדשים טובים היוצאים בהוצאה הילכך חולקין לפי המעות דהאי מנה הטיל ומנה שקיל והאי מאתים הטיל ומאתים שקיל והאי ג' מאה הטיל וג' מאה שקיל דאי אמרת השכר לאמצע אישתכח דבעל מנה שקיל טפי ממנה ובעל ג' מאה שקיל בציר מתלת מאה ודין הוא שיטול כל אחד סך מעותיו שהטיל לכיס, וכן לענין הפחת פחתו איסתורי (דייציגייתא) [דצוניתא] כלומר שנפסל אחר כן המטבע דכיון דישנן בעין נוטל כל אחד ואחד בחשבון שהטיל זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות אבל אם פחתו מאה או חמשים זוז או יותר ואותן שהטילו אינן בעין זה מפסיד שליש שהשכר וההפסד לאמצע, ובהותירו נמי זוזי חדתי דאמ' דהאי מנה הטיל ומנה שקיל דוקא במנה אחד אבל בשתי מטבעות של שתי מדינות והאחת חזקה מחברתה שהי"ב יחליפם בי"ח ונשאו ונתנו בזוזים פסולין שלהן עד שנעשין מטבע חזקה כל כך הכא ודאי השכר לאמצע ולא אמרינן האי מנה הטיל ומנה שקיל.
אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו, כלומר באלו שית בבות האחרונות דבין במנה בין במאתים ובין בשלש מאות דכולן שוה ואפילו שלש מאות תטול כל אחת מהן מנה דהיינו תלתין ותלתא ותילתא מכל מנה ובארבע מאות בעלת מנה תטול מנה ונסתלקה לה ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות חולקות השאר ובשש מאות שקלה כל חדא מיניהו שיעור כתובתה (ומשני) [ומשום] הכי אמ' זו משנת ר' נתן משום דשמעי' ליה דכותה [ב]בבא מציעא בפ' הבית והעליה של שנים שנפלו אמר בעל העליה לבעל הבית וכו' ואיבעיא לן התם בגמ' [קי"ז ע"ב] אין לו לבנות לא לזה ולא לז(ו)[ה] מאי כלומר שאין לה[ם] כלום ת"ש ר' נתן אומר התחתון נוטל (שלשה) [שני] חלקים בקרקע והעליון שליש בקרקע ואמרינן התם מאי טעמא דר' נתן ואמרינן ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא כמה מפסדא עליה לבית תלתא שמתוך גובה העלייה מרעי כותלי בית שלישיתן ונפלי שאלמלא אין עלייה בנויה על הכותלים היו עומדין יותר (שלש) [שליש] שנים שעמדו הילכך שקיל תלתא בקרקע ואע"ג דכולא בית משועבד לכל חד וחד לתשמישו שקיל האי לפום (האי) מאי דמפסיד ליה לבית והאי לפום רווחא דאית ליה בתשמיש קרקע והכא נמי כל חדא וחדא שקלא לפום שעבוד כתובתה.
וכן שלשה שהטילו לכיס, להרויח כך הם חולקין שהמטיל מנה נוטל שתות בריוח וזה שהטיל מאתים נוטל [שליש] ריוח השכר וזה המטיל שלש מאות נוטל חצי השכר לאמצע.
<h2>דף צג:</h2>
בשור שלקחוהו לחרישה ועומד לחרישה, כלומר שחורשין בו ולפיכך השכר [לאמצע] שהרי שניהם טרחו ביחד תחלה וסוף בלקיחתו של שור ובטורח חרישה ואי לאו הוה חלק דבעל(ת) מנה לא הוה תמן חרישה כלל שאין חלקו של (שור) [זה] מועיל בלא חלקו של זה כלום הילכך חולקין בשוה אבל [שור] שלקחוהו (ב)[ל]חרישה ושבח בבשר ונמלכו לשוחטו ולחלוק באבריו ואחר כן נזדמן להם שמכרוהו חי לטביחה זה נוטל לפי מעותיו שהרי היה מתחלק לאיברים כיון שראוי הוא ועומד לטביחה והאי דנקט ראשית מקחו מקח לחרישה רבותא אשמעינן אע"ג דמעיקרא אדעתא דלמיפלג בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא [מתחלק לאיברים] יטול כל אחד ואחד לפי מעותיו. ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא (לקחו) [חלקו] עדיין השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע.
מי שהיה נשוי ארבע נשים וכו', כלומר זו אחר זו ואיידי דתנא לעיל ג' נשים תנא הכא ד' ולאו דוקא קתני ארבע. הראשונה קודמת, ליטול כתובתה ונשבעת לשניה שלא גבתה מכתובתה כלום דאימר בעלה צררי אתפסה כגון שלא נשתייר מן הראשונה שיעור כתובתה של שניה והוא הדין שחייבת לשלישית אם נשתייר שם בלחוד שיעור ראשונה ושניה אלא כיון שנשבעת לאחת סגי ליה בכלהו דשבועה לאחד שבועה למאה. ושניה לשלישית, דאי תפסה צררי אותן נכסים שנשתיירו מן הראשונה שנוטלת עכשיו השניה שלא כדין נוטלתו והיה ראוי שתטלם השלישית (ואהני) [ואהכי] נשבעת (לרביעית) [לשלישית] ואם גבו כלם ג' נשים ולרביעית אין לה כתובה שלישית נשבעת לרביעית, ואם יש נכסים כדי כלהו כתובות הרביעית שהיא אחרונה אינה נשבעת לחברותיה דמאי איכפת להו אם נוטלת שלא כדין ואי תימא ניחוש שמא ימצא אחד מן השדות שנטלה אחת מן הראשונות שדה שאינו שלו כלומר שגזולה היא ביד הבעל והך אחרונה אע"ג דבעלת חוב מאוחרת היא כיון שגבתה גבתה נמצא שמפסידות הראשונות בגביית הרביעית להא ליכא למיחש דתנא קמא סבר [בעל חוב מאוחר] מה שגבה לא גבה ומיד שטרף הנגזל קרקע מידן חוזרת [על] הרביעית כיון שהיא מאוחרת וטורפת קרקע שלה מידה דהא אין גבויה כלום הילכך למאי הן נשבעות לראשונות הואיל ולא מוקמינן בידה אם נמצאת (של) שדה אחת שדה שאינה שלו נמצאת רביעית נשבעת בחנם לגבי ראשונות, ואם תימא נמי לישתבע רביעית ליתומין כדתנן [לעיל פ"ז ע"א] הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה האי נמי ליתא דמיירי ביתומין גדולים ואם איתא דבעל צררי (התפסה) [אתפסה] הוה מפקד עליהון ומדלא עבד ש"מ דלא אתפסה מידי ומה ששנינו לא תפרע אלא בשבועה ביתומין קטנים מיירי ואיפשר דאיתפסה צררי ולא היה [ל]אביהן אדם נאמן בשעת מיתה שיאמר להם דעו כי התפסתי צררי לאיתתי, ובן ננס סבר דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה הילכך כי אתיא רביעית למשקל כתובתה נשבעת לשלישית דאי אתפסה בעל צררי ומתרמי ליומא אחרי שדה של אחת מהן גזולה ותוכל אותה שטרפו מידה לחזור על אותו שדה שהוא בני חרי אבל השתא שגבתה שוב אינה יכולה לטרוף אותה אע"פ שהיא בעלת חוב מאוחרת ולא מציא רביעית למימר לשלישית למה אשבע עכשיו אלא עד שתמצא שדה של אחת גזולה משום דאמרה לה שמא תמות בין כך ויורשיה נשבעין שבועה שלא צוית אותם ומעמידין הקרקע בידן דהא סבירא לן דמה שגבה גבה הילכך תשבע להן מיד ואי נמי תשבע ליתומים משום דכל[ל] גדול הוא בדין דכל הבא ליפרע מנכסי יתומין לא תפרע אלא בשבועה לא שנא יתומין קטנים ולא שנא יתומין גדולים דלא פליגי רבנן בתקנתא דידהו בין גדולים בין קטנים.
היו כלן, הכתובות. יוצאות ביום אחד, כלומר שנכתבו בו ביום. אם קודמת אחת מחברתה אפילו שעה אחת (ו)נוטלת כתובתה קודם לחברותיה משום הכי דבירושלם עסקינן דמנהג בנות ירושלם לכתוב שעה בכתובה ולדידהו הקדמת שעות (ל)[כ]הקדמת ימים אבל בשאר מקומות שאינם קפדים לכתוב שעות אפילו נדע שזו קדמה לזו שעה אחת או שתים לא זכתה להקדמה בזו אחולי אחלי לה אינשי הילכך (ו)דין כולן שוה וחולקות בשוה. היו כולן יוצאות בשעה אחת אפילו נדע בודאי שהאחת קדמה לחברתה אחד מחלקי שעה לא זכת(י)[ה] דאפילו בני ירושלם דקפדי טובא בהקדמה מועטת כזו לא קפדי הילכך חולקות בשוה אותו מנה הנמצא שם.
<h2>דף צד.</h2>
מי שהיה נשוי ארבע נשים וכו'. במאי קמיפלגי וכו', כלומר מאי טעמא אמר בן ננס דרביעית נמי נשבע[ת] והרי אינה מזקת לאחת מהן כלום [אם] תגבה שלא כדין ולמה תשבע להן. ומשני כגון שנמצאת שדה, שנטלה אחת מן הראשונות בכתובתה שדה שאינו שלו כלומר שגזולה היא ביד הבעל והך אחרונה בעלת חוב [מאוחרת היא] שאפילו גבתה לכתובתה כדי[ן] שלא קבלה כלום מיד הבעל אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו ונגזל טורף שדה מן השלישית או מאחת מהן חוזרת על הרביעית שהיא מאוחרת וטורפת כתובתה מידה דהא אין גבויה גבוי הילכ' למאי (וכו') נשבעת (לראשונה) [לראשונות] דהואיל ולא מוקמינן בידה אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו נמצאת רביעית נשבעת בחנם לגבי ראשונות ובן ננס [סבר] [מה] שגבה גבה והילכך כי אתיא רביעית למשקל כתובתה נשבעת לשלישית דאי אתפסה בעל צררי ומתרמי יומא או ליומא אחרי שדה של אחת מהן (גדולה) [גזולה] תוכל אותה (שטורפת) [שטרפו] מידה שדה שאינה (שלה) [שלו] לחזור על אותה שדה וכי נשבעת דלא גבתה כלום תו לא הדרה אחת מהן עלה דידה [לשבועה] דשבועה לאחד שבועה למאה ולא מציא רביעית למימר לשלישית לכשתמצא שדה של אחת מהן גזולה אנכי נשבעת אבל לא תוך הזמן לפי (דאמרינן לשלישית) [דאמרה לה שלישית] אי גביא בלא שבועה תו לא חזיא חדא מינן למהדר עלך דהא מה שגבה גבה אי נמי תמות בנתים ויהיו יורשין סבורין שכדין גבתה ונשבעין שבועת היורשין ושמא אי הות איהי קיימת לא היתה רוצה לישבע ותחזיר הקרקע לאחת מהן הילכך דין הוא שישביעוה מיד קודם שתחזיק ותרד לאותו שדה וקאמ' דמה שגבה גבה. והא דגרסינן בערכין פרק אין בערכין [ז' ע"ב] בענין אמר ערכו עליו וחזר ואמר ערכו עליו ולא היו בידיו אלא חמש סלעים, ונתן סלע אחד לגזבר ההקדש בשביל ערך ראשון ופרע נמי ד' סלעים בשביל ערך שני ואע"פ שהיו כל הד' סלעים משועבדים לערך ראשון אי סבירא לן דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה יוצ(י)א מידי שני הערכין דקימא לן [שם] מי ש[ה]עריך עצמו אע"פ שנתחייב בנ' סלע כיון שאין ידו משגת לנ' סלע נפטר בסלע אחד ואע"פ שהעשיר אחר כן יצא ידי נדרו ושוב לא יפרע כלום הילכך זה שנתן סלע אחד בשביל ערך ראשון נפטר מערך ראשון ומערך שני נמי שהרי נתן ד' סלעים ואי הוה סבירא לן דלא גבה לא יצא ידי חובתו אלא מערך ראשון אע"פ שפי' שיהיו הד' בשביל ערך שני (בחבירו) [אין יכול] לגרום הפסד להקדש כיון שהיתה ידו [משגת] באותה שעה לנ' סלעים. אין הקדש מוציא מיד הקדש, הילכך מה שגבה גבה דהא אדון אחד הוא אבל בהדיוטות דתרי גופי נינהו דאפשר דחד מוציא מיד הדיוט הילכך מה שגבה לא גבה במטלטלין. וה"מ במקרקעי, דאית להו קלא. אבל במטלטלי, כלומר כגון שהלוה הוא עדיין דקימא לן דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אי נמי בזמן הזה דתקון הגאונים דמטלטלי נמי משתעבדי לבעל [חוב] דהא לית לן במטלטלין דין קדימה משום דלית להו קלא כדחזינן במלתיה דרבא [ב"ק י"א ע"ב] במטלטלין לית להו קלא. ואע"פ שלא הביא הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו אי בעית אימא מלתא דאביי קשישא איכא ביניהו דאמר אביי קשישא יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים דת"ק לית ליה דאביי קשישא ובן ננס סבר כאביי קשישא אפילו הכי הלכתא כבן ננס ונשבעת ליתומין.
הני תרי אחי ותרי שותפי וכו', כלומר או תרי שותפי. ואזל חד מיניהו בהדיה לדינא, כלומר ויצא אותו נתבע מב"ד זכאי. לא (צריך) מצי אידך, אח או שותף למימר לההוא חד דהיינו נתבע. לאו בעל דברים דידי את, כלומר (בהם) [בהדי] דידי לא (אחית) [אייתית] לדינא מעולם דההוא דינא דעבדת בהדיא חבראי לא שיך בי מידי נחות בהדאי לדינא. אלא אמרי' ההוא שותפי שליחותיה דחבריה עביד וכיון דיצא זכאי מחד מיניה (ו)תו לא מצי אידך למתבע מינה מידי.
ואלו ראשונה לשלישית לא קתני, דכיון דמשתבע[נ]א לית לשניה משום פחת כתובה תו לא צריכא לאישתבועי זימנא אחריתי לשלישית דלית לה כתובה כלל אלא אמרינן דשליחות דשלישית עבדא שניה לגבי ראשונה הכא נמי עבד שותף שליחותיה דחבריה בין לזכות בין לחובה. מי דמי התם שבועה לחד שבועה למאה, כיון דנשבעת לשניה דלא גבתה מכתובתה כלום בחיי בעלה תו לא הדרה בה ולמה לה למהדר ולאישתבועי יתי זימנא אחריתי, אבל הכא גבי תרי אחי ותרי שותפי טעמא דרבא יכול לומר לו אי הואי אנא התם הוה טעיננא טפי ולא היה הנתבע יוצא זכאי מב"ד הילכך ליתה לדרב הונא. ולא אמרן, דליתה לדרב הונא דמצי אמר ליה אי הואי אנא התם הוה טעיננא טובא אלא דליתיה במתא כשבא לדון עמו. איבעי למיתי ליה לב"ד בהדי חבריה וכיון דלא איתבעיתו תו לא מצי טעין מידי.
שני שטרות היוצאין ביום אחד, מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל דוקא שהם של מכר או של מתנה יוצאין על שדה אחת לשני בני אדם וביום אחד נכתבין ובמקום שאין כותבין שעות דלא ידעינן הי מיניהו קדים ואחתים ברישא דאלו ידעינן איהו זכי דאמרינן [ב"מ י"ג ע"א] עדיו בחתומיו זכין לו [ו]אפילו היכא דלא כתבינן שעות דאי הוו בשני זמני זה ביום ראשון לניסן וזה ביום שני לניסן דקדים זכי שאין לחוש שמא לא נחתמו שניהם אלא עד יום שני דאם כן הוה ליה נכתב ביום ונחתם בלילה דפסול ואפילו למאן ד[לא] סבירא ליה עידיו בח(ו)ת[ו]מיו זכין לו אלמא בתר עידי מסירה אזלינן אי לא הוו שניהם יוצאין ביום אחד אלא בשני ימים פשיטא לן נמי דקמא זכי דכי היכי דאקדים ליה למכתב ולמחתם אמרינן נמי דאקדים ליה לממסר אבל כיון דזמן שוה ומספקא לן למי מהן מסר תחלה דרב סבר חלוקה עדיפא משודא דדייני דממון המוטל בספק הוא וחולקין דממה נפשך מאן דהות חזיא ליה כוליה שקול מידי ושמואל סבר שודא עדיפא כלומר רואין ב"ד אי זה מהן היה המוכר אוהב יותר ולאותו יהבינן ליה כולה דאמרינן בודאי כיון דהוה מקרבא דעתיה לגבי בודאי מסר ליה ברישא דאי הוה עבדינן חלוקה בודאי מפסיד חד מיניהו פלגא אבל השתא אפשר דלא אפסיד כלום אבל בשני שטרות של הודאות והלואות היוצאין ביום אחד דברי הכל חולקין דהא לא שיך ביה האי טעמא שודא דדייני דאפשר שלוה ראשון מאותו שלא היה אוהב אותו כל כך ומשנה שלמה דתנן מי שהיה נשוי שלש נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו שלש מאות אם כן אין שם חולקין בשוה.
<h2>דף צד:</h2>
אימיה דרמי בר חמא בצפרא וכו', כלומר מתנת בריא הות ו(י)היו יוצאין שניהם ביום אחד, ולאו דוקא לאורתא ממש אלא סמוך לאורתא כלומר בין הערבים ובבבל לא מהני קדימת שעות כלל ולאו היינו [טעמא] דאמרינן דקדים למסירה. אמר ליה אטו בירושלם קיימינן דכתבינן שעות, כלומר והיה דין שעות להן כדין הימים בשאר מקומות דאמרינן למי שקדם לכתוב ולחתום בשעה ראשונה לאותו זמן עצמו קדם ומסר אבל בבל קיימינן דין צפרא ודין בין הערבים כדין היו שניהם יוצאין בשעה אחת בירושלם דחולקין. אלא מאי טעמא עביד, שנתת [ה]כל לאחרון ולא אמרת חולקין. אמר ליה שודא דדייני, כלומר הכרתי דעת האם שיותר אוהבת מר עוקבא מרמי בר חמא ובודאי מסרה לו ברישא. אמר ליה רב ששת אנא נמי שודא דדייני, כלומר לפי דעתי היתה אוהבת [רמי] בר חמא יותר ממר עוקבא וכיון שבא הדין לפני תחלה ויצא רמי בר חמא זכאי שוב אין לך לדון אותו פעם אחרת ולחייבו כיון שלא טעיתי בדין. והשיב לו רב נחמן חדא דאנא דיינא ומר לא דיינא, כלומר אינו דומה השודא שלך לשודא שלי שאני מזומן לדין ונקיטנא רשותא מריש גלותא שכל דיני העיר יהיו מופסקין על פיו ורגיל אני בדינין ממך ויודע אני להבחין יותר מאן אוהבת יותר הילכך שודא שלך בטעות היא. ועוד מעיקרא לאו בתורת הני אתית לה, כלומר מעיקרא כי אוקמת להו לנכסי בידה דרמי בר חמא לאו משום שודא דדייני עבוד דהא אמרת טעמא מעיקרא משום דקדים וההוא טעמא נמי טעותא הוא וטועה בדבר משנה חוזר. כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו האי עובדא דרמי בר חמא מתנת בריא בשטר לחוד הוה, כלומר בלא קנין וכדתנן [קידושין כ"ו ע"א] נקנה בשטר לחודיה שיכתוב לו שדי מכורה לך או שדי נתונה לך הילכך לא קני לה אלא עד דמטי שטרא לידיה דמקבל מתנה קנייה זו גמורה אע"ג דידעינן ליה דקדים אבל אי הוה ביה קנין הות קיימא בידה מאן דקדים אפילו שעה אחת שהרי מיד שקנו העדים מידו נקנה אותו קרקע לאותו מקבל מתנה קנייה זו גמורה אע"ג דלא (מצי) [מטי] לידיה שטרא כדחזינן [ב"מ י"ג ע"א] בשטרי ההקנאה דאפילו מה שכתב ללות ולא לוה אישתעבודי אשתעבד מההיא שעתא דאקנו מיניה.
הנהו תרי שטרי וכו', כלומר שטרי הלואה של שני בני אדם חד הוה כתוב בחמשה בניסן הלוה פלוני לפלוני מנה וחד הוה כתוב בניסן הלוה פלוני לפלוני מנה והיה ללוה קרקע אחד של מנה בני חרי והיו שני המלוים מריבים זה עם זה אני אגבנו ראשון דאנא קמא כלומר שאותו של חמשה בניסן אומר את דכתיב בניסן סתמא מסוף חדש ניסן היה נמצא שאני הלויתיו ראשון ולי נשתעבד תחלה ואותו של ניסן סתמא טוען לא כי אלא אנא בר חד בניסן ואת בר חמשה בניסן וחד קרקע (בחד) [בני] חרי לי הוא משועבד תחלה. אתו לקמיה דרב יוסף [אוקמה לההוא גברא] דהוה בר חמשה בניסן בנכסיה, כלומר שהגבה לו אותו קרקע בן חורין שהיה שם (ליך). אמר ליה אידך דניסן סתם ואנא אפסוד והרי בר חד בניסן אנא. אמר ליה את ידך על התחתונה כיון שאינו מפורש בהדיא יש לו לטעון דבסוף ניסן היה המעשה. (מ)ליכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך כלומר הרי [ש]מכר קרקעות אחרים זה הלווה מסוף ניסן דהוא ראש חדש אייר ואפילו לדבריך יש לו לטרוף מהם שהרי כלם נשתעבדו לו. [צ"ה ע"א] אמר ליה רב יוסף אינך ראוי לטרוף לקוחות כלל דמצו אמרי לך את(י) בר חד בניסן כדבריך שהיית טוען ואותו קרקע בר חורין שנטל האי בר חמשא בניסן לך היה ראוי שהיית בעל חוב מוקדם קדם לך וגבהו אין לנו להפסיד בזה דהא קימא לן דמה שגבה לא גבה וכשם שדוחין הלקוחות זה של ניסן סתמא כשקדם וגבה אותו של חמשה בניסן כמו כן אם קדמ(ת)[ו] אותו של ניסן סתמא כשקדם וגבה אותו של בן חורין תחלה יכולין הלקוחות לדחות אותו של חמשה בניסן שלא יטרוף מהן כלום דמצו אמרי ליה האי דניסן סתמא סוף ניסן הוא ואותו קרקע שגבה שלא כדין גבה אותו ומה שגבה לא גבה ולך הוא ראוי ואין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש שם בני חורין. אלא מאי תקנתיהו, כלומר אי זו תקנה נוכל לתקן להם שלא יפסיד אחד מהם אפילו פרוטה ויגבו ממשעבדי. ומשני (ו)[ל]יכתבו הרשאה להדדי, כלומר שיהא בר חמשה בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא ויכתוב לו על השטר הרשאה (לך) [כ]לומר (לך) ידך כידי ורשותך כרשותי להוציא לי זה החוב וכל דמתעני לך מן דינא עלאי ומיד ילך לו אצל לקוחות מאייר ואילך ולטרוף מהם ממה נפשך דאי אמרי ליה את בר חד בניסן את לימא להו כבר גביתי בשטר זה הקרקע שהנחת לי וטרפתיה ממנו והשתא טריפנא ליה משום אידך מלוה חמשה בניסן דאיהו קדים והרשני לטרוף במקומו ואי אמריתו דשטרא דידיה קדים לשטרא דידי אם כן הבו לי בדידיה וכן אי כתב לי[ה] בר ניסן סתמא לההוא דחמשה בניסן הרשאה מצי למעבד כי האי גונא. ויש לפרש הנהו תרי שטרי בשטרי מכר.
<h2>דף צה.</h2>
מי שהיה נשוי שתי נשים וכו', כלומר זו אחר זו. ומכר את שדהו וכו' אין לי עמך, כלומר לא אטרוף לך מידך משום שעבוד כתובתי. השניה מוציאה מיד הלוקח, דהיא לא כתבה דין ודברים וטרפה מינה משום שיעבוד כתובתה והראשונה מיד השניה דהא שיעבודה קודם לשיעבוד שניה. והלוקח מיד הראשונה, דהא כתבה לו דין ודברים אין לי עמך. וחוזרות חלילה, כלומר שניה מלוקח וראשונה מן השניה ולוקח מן הראשונה. עד שיעשו פשרה ביניהם. וכן בעל חוב, מפרש בגמ' וכן בעל חוב ושני לקוחות כגון שהיה אחד נושה בחברו מנה והוה ליה ללווה תרי קטיני דארעא ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך טורף בעל חוב מלוקח ראשון ואינו יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו שהרי אין בשתיהן אלא שיעור חובו ולוקח שני חוזר וגובה מבעל חוב שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח ראשון מן השני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם והם הכי נמי אשה בעלת חוב ושני לקוחות ומשנה דאינה צריכה היא דפשיטא לן דדינה דאשה [ב]חובה כדין איש בחובו.
בשקנו מידה, ואמרינן בפרק הכותב [פ"ג ע"א] דהיכא דטרח כל כך גלי דעתיה דמגוף הקרקע קנו מידו ובריתא (כל) דתני דלא אמר כלום בשלא קנו מידו מיירי. נחת רוח עשיתי לבעלי, כלומר יכלה לומר לא יכולתי לסבול תרעומת של בעלי שהיה לו עלי אם לא הייתי מודה במכירתו ואע"פ שלא מסרתי מודעא כמי שמסרתי דמי (כמי) [כדי] שלא יודע לבעלי ויאמר לי עיניך נתת בגרושין ובמיתה. לקח מן האיש, שקנו מידו בסודר. וחזר ולקח מן האשה, כלומר שקנה ממנה נמי בסודר. מקחו בטל, ויכולה לטרוף ממנו כשימות בשביל כתובתה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ודוקא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה הוא דמקחו בטל הא אם לקח מן האשה תחלה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים כיון דקדמה היא למכר גלי דעתיה דמחלה שעבוד כתובתה לגמרי.
כתב לראשון ולא (חתם) [חתמה] לו, כלומר כתב הבעל לראשון שדה אחת ולא הודת לו שלא רצתה לקנות מידה. לשני וחתמה לו, ולאחר זמן מכר שדה אחת וחתמה לו שקנה הלוקח השני מידה. אבדה כתובתה, משתיהן מראשון דהא מצי למימר לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו ומשני נמי שהרי קנו מידה ומחלה שעבודה ולא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דאם איתה דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד כיון שהיה בקרקע שני שעור כתובה ויכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו, [וא"ת] למה היה רוצה לוקח הראשון לקנות בסודר מיד האשה, י"ל דמהני ליה קנין סודר שלה דאי הוה משתדיף בני חרי דקימא לן דטריף ממשעבדי אם היתה מודה לו בזו המכירה שוב לא היתה טורפת ממנו.
<h2>דף צה:</h2>
אלמנה נזונת מנכסי יתומים, דהא תנאי ב"ד הוא את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי (ועוד) [וכיון] שהיא נזונת מהן דין הוא שיהיו מעשה ידיה שלהן דבמקום בעל קיימי לגבי [ז]ה(וא) אע"ג דלגבי מציאה לאו במקום בעל קיימי דתניא מציאת אלמנה לעצמה (א)לא דמי (דמי) דמאי טעמא תקון רבנן דמציאת אשה לבעלה כי היכי דלא ליהוי לה איבה אבל הכא הוי ליה איבה כי היכי דלא ליפגעו באיסור אשת אב מה שאין כן במעשה ידיה שאפילו בחיים אינן לבעל אלא תחת מזונות כל שכן לאחר מותו. ואין חייבין בקבורתה, אם היא אשת אב ולא אמן של יתומים דהא תקון רבנן קבורתה תחת כתובתה והני כיון דלא ירתי לה אלא יורשיה שיש לה מבעל אחר אי נמי יש לה בנים מזה הבעל שהן יורשי כתובתה ונכסי מלוג שלה הם חייבים בקבורתה ולא יורשי האשה הראשונה שמתה בחיי בעלה. יורשיה היורשים כתובתה הם חייבים בקבורתה דייק בגמ' דפ' הכותב [פ"א ע"א] מדקתני יורשיה יורשי כתובתה ולא קתני יורשיה סתמא דהוי משמע בין כתובתה בין נכסי מלוג שלה ש"מ דאיכא אחריתי יש לה שני יורשי[ם] כגון שומרת יבם שאביה או אחיה יורשים נכסי מלוג שלה שהן נכסים הנכ[נ]סים והיוצאים עמה דבחזקת אביה ואחיה קיימי ואחי הבעל דהיינו היבמין שיורשין כתובתה לפי שבחזקת בעל קיימא דהא אכתי לא גביא לה וקמ"ל משנה זו שכל ה(י)וצאת קבורתה על היבמין היא אע"פ שיש לה יורשין אחרים דהלכה רווחת היא דקבורתה תחת כתובתה שכל מי שיירש כתובתה עליו מוטל קבורתה.
<h2>דף צו.</h2>
אמר ר' יוסי ב"ר חנינא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשין, דהא תנן במתני' אלמנה נזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן הילכך טוחנת ואופה ועושה לה[ם] בצמר. חוץ ממזיגת הכוס וכו', דגנאי הוא לה לעשות מלאכות אלו אלא לבעלה ועוד שיש באלו ה' מלאכות קרוב הדעת ונגיעת בשר ושמא יפגע באיסור אשת אב.
אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, כלומר אפילו לאחר מיתה. מה שתפסה תפסה, ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי דלא גביא אלא ממקרקעי דשעבוד כתובה ותנאה אמקרקעי נינהו ואפילו הכי אי תפסה (תפסה) מטלטלי לאחר מיתה לא מפקינן מינה דהואיל דאמרינן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומציא למימר אי מזבני יתמי מקרקעי תו לית לה מזונות דלא מצינא למיגבי ממשעבדי אקילו בה רבנן דתהוי תפיסתה תפיסה כיון דמלוה בשטר הוא ואע"ג דאמרינן [לעיל פ"ה ע"א] אין תפיסה אלא מחיים ה"מ במידי דמצי טריף ממשעבדי כגון כתובה ומלוה בשטר אבל מידי דלא טריף ממשעבדי תפיס אפילו לאחר מיתה כיון דחוב בשטרי הוא כדתנן [לעיל נ"ב ע"ב] לא כתב לה את תהא יתבה בביתי ומיתזנא מנכסאי חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. ובהלכות הרב אלפאסי ז"ל מקשי דרבא אדרבא ומתרץ להכי. והאידנא דתקינו רבנן דתגבה כתובה אפילו ממטלטלי לא שנא כתובה לא שנא מזוני גביא ממטלטלי בין שתפסה בין שלא תפסה.
אבדה מזונותיה, דכיון דשהתה כולי האי ולא תבעה אחולי אחלה להו. בעניה, (מ)דאמרינן התם שתים אחולי אחלה. בעשירה, שלש בצנועה דמכספה לילך לב"ד שלש בפרוצה שתים דאי לאו דאחלה להו ודאי הוה תבעה למזונות בתוך שתים. למפרע, כלומר אבדה מזונות של אותן שלש שנים שעברו ואין היורשין משלמין לה. אבל להבא יש לה, כלומר מכאן ואילך היא נזונת משלהן.
יתומים אומרים נתננו, לה מטלטלין או מעות למזונות מאלו השנים שעברו. והיא אומרת לא נתתם צריך שתשלימו לי מה שהוצאתי בשנה זו שעברה, ודוקא במזונות שעברו הוא (במספק אילן) [הספק] אם נאמנין היתומין אם לא אבל במזונות דלהבא לאו כל כמיניהו דיתמי דאמרי נתננו דהא קימא לן דלא עביד [איניש] דפרע בגו זמניה. נכסי בחזקת יתמי, כלומר נכס[י] אע"ג דמשעבדי למזונות בחזקת יתמי קיימי ואי בעיא למיגבי נכסי מבני חרי דיתמי עליה להביא ראיה שלא נטלה. בחזקת אלמנה קיימי, דהא משעבד[י] למזונותיה וגביא כתובתה מיניהו משום דכל אימת דהוי שטר כתובתה בידה לא מצו אמרי יתמי נתננו.
<h2>דף צו:</h2>
כל זמן שלא נשאת, והיא תובעת מזונות עשירה מתוך שלש (שניה) [שנים] ועניה מתוך שתים. על היתומים להביא ראיה, שנתנו לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. [נשאת] והיא תובעת מזונות משנים שעברו פחות משתי שנים לעניה ולעשירה פחות משלש. עליה להביא ראיה, דכיון דנשאת נפקו להו נכסי משעבוד(י)ה דכל יומי מיגר אלמנותיך כתב לה בעל והשתא ליתנהו נכסי בחזקתה הילכך עליה להביא ראיה.
<h2>דף צז.</h2>
כיצד מוכרת, למזונות דלעשר שנים פשיטא לן דאינה מוכרת למזונות דילמא מינסבא בנתים ותו לית לה מזוני אי נמי דילמא מיתה לה ונמצא שהפסידו היתומין שלא כדין ולא נוכל לומר שלא תמכור אלא לחדש אחד בלבד לפי שאין מצוי שיקח קרקע כל שהוא כזה אלא לכמה חדשים ראוי שתמכור בבת אחת. ומשני מוכרת לשנים עשר חדש, כלומר מוכרת כדי (שתפסיד) [שתספיק] מן הדמים לשנים עשר חדש דלקרקע כזה שכיחי קופצין לקנות ולא לפחות. ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום, כלומר אין הלוקח שקונה אותו הקרקע שהיא מוכרת נותן לה את המעות ביחד דדילמא מיתה לה תוך שנים עשר חדש ונמצא שגבת שלא כדין אלא נותן לה בכל חדש וחדש די ספוקה שאם תנשא לאחר או תמות יחזיר הלוקח השאר ליתומים. לששה חדשים, דלספוק של ששה חדשים איכא קרקע דחזיא למזבן.
מוכרת למזונות, כלומר אלמנה שמכרה מנכסי יתומין לצורך מזונות ובודאי כשמכרה להן קבלה עליה אחריות ואפילו לא פיר' הלקוחות דהא קיימא לן דאחריות טעות סופר הוא. מה שתטרוף מהם כשתרצה לגבות כתובה מהם, ואם תאמר מאי אהניא ליה הא קבלה עליה אחריות ומשני קא מיבעיא ליה משום דרב יוסף דאמר רב יוסף שאע"פ שקבלה עליה האלמנה אחריות ידוע הוא שעל היתומים הוא האחריות ולא עליה ומשום הכי אם היא טורפת מהן אינה חוששת. ובי דינא דזבין, לצורך פרעון בעל חוב שלהן אותו אחריות עליהו דיתמי קאי דאי טרפי לה מן הלקוחות הדרי לקוחות אנכסי דיתמי. מאי, כיון דאחריות איתמי דמי כאלו זבני יתמי גופיהו וטרפה או דילמא מצו למימר לה לקוחות אחריות דנפשיהו מיהת קבלית עלאי דמסתמא מאי דזבין איניש דלא מצי איהו גופיהו למהדר ביה למיטרף לה. מוכרת והולכת עד כדי כתובה, כלומר מוכרת כל הנכסים למזונותיה והולכת עד שלא ישתייר שם אלא כדי כתובתה. וסומך לה כדי שתגבה וכו', כלומר ותהא משיירת מלמכור למזונות כדי שתסמוך עליהן לגבות כתובתה ובדליכא משעבדי עסיקינן דאי לא משיירא תו לית לה כתובה מצד אחר. שייר[ה] אין, כלומר טעמא דשיירא משום הכי גובה כתובתה הא לא שיירא לא טרפא כתובתה מהנהו לקוחות דמכרה להו למזונות דנהי דאחריות דעלמא לא קבלה אחריות דנפשה מיהא קבלה עלה, וליכא למשמע (להא) [מהא] דלית לה לזבוני אלא עד כדי כתובתה אבל יותר מכתובתה לא דהא דקתני הכא וסומך לה אינו ר"ל אלא משום עצה טובה קאמר לה שלא תהא ידה משגת להנשא לבעל אם תמכר כל נכסי בעלה לצורך מזונותיה ושוב אינה יכולה לטרוף אותן מהן הילכך מוטב לה שתתבע כתובתה כשתראה שאין שם עוד קרקעות אלא כדי כתובתה ותתקשט מאותן מנה מאתים עצמה ותקנה מהן תכשיטין שתהא נושאת חן בעיני כל רואיה ולעולם אם היו בנכסי בעלה שיעור אלף או אלפים מוכרת והולכת ואוכלת את כולן אע"פ שאין כתובתה אלא מנה מאתים.
זבין ולא איצטריכו להו זוזי, כלומר מי שמכר שדהו לאחד מפני דבר אחד ידוע ומפורסם לכל שהיה רוצה ליקח מאותן המעות ולבסוף לא איצטריכו להו זוזי [כלומר] ולבסוף לא נצטרך לאותן מעות שלא רצה בעל אותו חפץ למכרו לו מי הוי כמקח טעות כיון דהכל יודעין דעתו שלא היה מוכרו אלא מחמת אותו חפץ שנתן לבו עליו ואע"פ שלא התנה עמו בפי' כמאן דאתני בפי' דמי ולא מיקרו דברים שבלב דקימא לן דברים שבלב אינן דברים או לא דאמרינן דדברים שבלב הן כיון דלא אתני עם הלוקח בפי'. [קידושין נ' ע"א] דסליק ולא איתדר ליה, כלומר לאחר שעלה חלה בחליים משונים כדין הנוה היפה שהוא בודק [לקמן ק"י ע"ב] וחזר לו מיד. אי בעי סליק, הלא יכול לעלות ואינו רוצה לעלות הילכך אינו חוזר ממכרו אע"פ שגלה דעתו בזה. איכא דאמרי אי בעי לא סליק, כלומר אפילו היה רוצה לעלות בפעם אחרת אינו יכול שהרי האונס הוא קיים ועומד תדיר ומונע אותם מלעלות שם, שמעינן מהני עובדי כשגלה המוכר דעתו אע"פ שלא התנה עם הלוקח יכול לחזור בו ואם לא גלה דעתו אינו יכול לחזור בו.
אלמנה בין מן הנשואין בין מן הארוסין וכו', כלומר לא מיבעיא מן הנשואין שיש לה מזונות מנכסי יתומים שדין הוא שתמכור שלא בב"ד כלומר ב"ד מומחין אלא בשלשה הדיוטות דבקיאי בשומא לפי שמכירת קרקע לצורך מזונות דבר של טורח הוא דקאמרינן בבריתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום כלומר שאינה רשאה למכור בבת אחת מה שצריך לה למזונות של עשר שנים או של חמש שנים אלא מששה לששה חדשים בלבד הילכך אם צריכה למכור תתבזה ותתבזה בכל שעה ושעה אלא אפילו כשהיא אלמנה מן הארוסין שאין לה מזונות כלל ואינה צריכה למכור אלא שעה אחת לצורך כתובתה ושמא תאמר נצריך אותה למכור בב"ד מומחין קמ"ל דלא אלא מוכרת בב"ד הדיוטות לפי דאמרינן אין הבעל רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מומחין (כמה וכמה פעמים אמדינן דעת[י]ה דבעל שלא רצה שתתבזה אשתו בב"ד מומחין) אבל ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא כדי שלא תזלזל בנכסי יתומים צריכה. ור' שמעון פליג ואמר דאלמנה מן הנשואין שתהיה היא צריכה להתבזות בב"ד מומחין כמה וכמה פעמים אמדינן דעתיה דבעל שלא רצה שתתבזה אשתו בב"ד אבל אלמנה מן האירוסין שאין לה מזונות כלל ואינה טורחת במכירה אלא פעם אחת בהא ליכא אומדן דעתא דבעל אלא ודאי דעתו שתתבזה שעה אחת כשהיא רוצה להנשא לאחר כדי שלא תזלזל בנכסי יתומים לפי שב"ד לא ימכרו אלא בהכרזה ובמתון וכשהיא מוכרת שלא בב"ד מומחין מוכרת שלא בהכרזה. וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד, לאיתויי מגורשת ואינה מגורשת אחר כך מת הבעל כגון שזרק לה גיטה ולא נודע אם הוא בתוך ארבע אמות שלה אם לאו דקימא לן דבעלה חייב במזונותיה וקמ"ל משנה יתרה זו דאע"ג דחייב במזונותיה ה"מ בעודו חי אבל לאחר מיתתו אין היתומין חייבין במזונותיה בתקנת ב"ד דלמילתא דלא שכיחא לא עבדו רבנן תקנתא כלל הילכך לא תמכור אלא בב"ד מומחין (אלא) [ו]בהכרזה דלגרושה גמורה לא איצטריך כלל למעוטי דהא תני לה בהדיא לקמן וגרושה לא תמכור אלא בב"ד לדברי הכל לפי שאינו חושש הבעל בבזיון שלה כלל.
[ב"מ ל"ב ע"א] אינה צריכה ב"ד מומחין, היושבין במקום המשפט ושמכרו בהכרזה שלשים יום בבקר ובערב. אבל צריכה ב"ד הדיוטות, כלומר שלשה שמאין שלא יפסידו היתומים במכירתה ומשום הכי צריך שלשה דבתרי לא סגי דשמא יאמר זה במנה וזה (במנה) [במאתים] הילכך כשהן שלשה אזלינן אחר הרוב ובטל היחיד במיעוטו.
בשלמא מן הנשואין, משום הכי מוכרת שלא בב"ד משום מזוני כלומר כיון דכל שעתא ושעתא צריכה היא למזונות ולא יכלה למיתי כל יומא ויומא לקמיה דיינא משום הכי אקילו ליה רבנן. [ע"ב] אלא מן הארוסין שהיא מוכרת לצורך כתובתה אמאי אקילו ביה והרי אינן אלא פעם אחת. ומשני משום חינה, כדי שיהא חן לאנשים בעיני הנשים שיאמרו מינסבינן לגברי דהא כי מיית בעל או מגרש לה לא בעיא לבזויי נפשה למיזל לבי דיינא ואע"פ שדעת הבעל נכר לנו שהיה רוצה שלא תמכור אלא בב"ד אפילו הכי תקינו רבנן שתמכור בפני ב"ד הדיוטות. ועולא אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, כלומר לא הקלו חכמים בה אלא מפני שהן יודעין שהבעל מוחל לה בזה מפני שלא יתבייש גם הוא בבואה לפני ב"ד מומחין. איכא ביניהו גרושה, כלומר גרושה שמת בעלה קודם שקבלה כתובתה ומוכרת נכסי יתומים לצורך כתובה ולא לצורך מזונות דהא אין לה מזוני למאן דאמר משום חינה מוכרת שלא בב"ד דגרושה נמי בעיא חן (כדי) [כיון] שתרצה עוד להנשא לבעל היא ושאר נשים לא יתפחדו מזה הבשת כשיתגרשו למאן דאמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אינה מוכרת אלא בב"ד מומחין דהא לא איכפת ליה למגרש אי מבזיה נפשה הילכך לא תמכור אלא בב"ד מומחין.
<h2>דף צז:</h2>
מגורשת ואינה מגורשת, כגון שזרק לה גיטה ספק קרוב לה בעלה חייב במזונותיה שהרי חייב לה מזונות מן התורה הילכך על הבעל להביא ראיה אבל לאחר מיתה שאין היורשין חייבין במזונותיה אלא משום תנאי ב"ד אין לה מזונות מן היורשין דבכי האי גונא דהוי מילתא דלא שכיחא לא תקון רבנן.
מכרה כתובתה וכו', מכרה כתובתה כלה שלא בב"ד והיתומין מתרצין באותה מכירה משום דקא משתרשי בהו דתו לית [לה] מזוני אבל אי בעי יתמי אין מכירתה קיימת דהא ר' שמעון קתני לה כדמוכח בבריתא דאפילו משום מכירת קצת מכתובתה מפסדת מזונותיה ור' שמעון הא סבירא ליה דלמכירת כתובה בעיא ב"ד. או מקצתה, כלומר שלא מכרה כתובתה אלא חציה או שלישיתה. או שנתנה לכתובתה לאחד או שנתנה מקצתה לא תמכור את השאר מכתובתה אלא בב"ד, דכיון שמכרה קצת כתובתה שוב אין לה מזונות ואינה יכולה למכור אלא לצורך כתובתה ולכתובה לא תמכור אלא בב"ד דר' שמעון קתני לה כדפרישית והאי לא תמכור את השאר א(ו)מקצתה קאי אי נמי יש לפרש מכרה כתובתה לא בכולה דהיינו מנה מאתים ותוספת אלא הכי קאמר מכרה כתובתה דהיינו עיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים בלא תוספת או מקצתה מקצת ממנה מאתים לא תמכור את השאר דהיינו תוספת. וחכמים אומרים מוכרת היא (וכו') אפילו ארבעה וחמשה פעמים, כלומר היום קצת ולמחר קצת ואעפ"כ יש לה מזונות דלעולם לא מפסדא איתתא מזונות אלא כשתגבה כל כתובתה עיקר ותוספת אפילו שלא בב"ד אי נמי כשתתבע כתובתה בב"ד אע"פ שלא גבתה ממנה כלל אבל (בתוספת) [בתובעת] מקצת מעצמה שלא בתביעת ב"ד יש לה מזונות עד שתשלים לגבות כלה והילכך מוכרת קרקעות למזונות שלא תגבה בב"ד אבל הני חכמים מודים שאם מכרה כל כתובתה או תבעה בב"ד תפסיד מזונות ולא תמכור אלא בב"ד דסברי כר' שמעון בחדא ופליגי עליה בחדא דלדעת ת"ק דמתני' אפילו כשהפסידה מזונות כשתבעה כתובתה בב"ד מוכרת שלא בב"ד דלא גרעה מן האירוסין. וכותבת [ל]מזונות מכרתי, כלומר מחתמת על אותה כתיבה עדים כדי שלא יוכלו היתומים לערער עליה ולומר התקבלת(י) קצת כתובתיך אי נמי הלקוחות [י]אמרו לה כן כדי שלא תטרוף מהן קרקעות שקנו מן הבעל או מן היתומין. וגרושה לא תמכור אלא בב"ד, דהא אין לה מזונות כלל וניחא ליה לבעל שתתבזה ותתבזה ודברי הכל היא, ובבריתא תני כשם שמוכרת שלא בב"ד כך יורשיה יורשי כתובתה מוכרין שלא בב"ד דכי היכי דלא ניחא ליה לבעל שתתבזה בב"ד כך אינו רוצה שיורשיה יתבזו בב"ד בין שהן נקבות בין שהן זכרים.
מתני' מני ר' שמעון היא, כלומר מתני' דקתני אפילו במכירת מקצת מכתובתה מפסדא מזוני ואע"פ שאין תובעת אותה בב"ד ר' שמעון היא דאמר דלא אמרינן מקצת [כסף] ככל כסף כלומר ר' שמעון סבר לה לא אמרינן כיון דאית לה לקבל מקצת כסף מכתובתה כאלו יש לה לקבל כל כסף כתובתה ולא מפסיד[ה] מזונות אלא אמרינן אבדה מזונות מכאן ואילך כאלו קבלה כתובתה. דתניא מכרה כתובתה וכו', כלומר בלא כל כתובתה אבל משום מקצת לא מפסדא מזוני ור' שמעון פליג דאפילו משום מקצת מפסדא מזוני.
<h2>דף צח.</h2>
ההיא איתתא דתפסא כסא דכספא, כלומר מחיים בשביל כתובתה ולא הוה שוה חצי כתובתה והיתה תובעת מזונות ולא רצו יתומים לתת לה כיון דגבת מקצת כר' שמעון דסבר משום גבוי מקצת כסף מפסדא מזוני ופסק רבא דלית הלכתא כר' שמעון הילכך לא מפסדא מזוני אלא בתביעת כתובתה בב"ד ואפילו לא גבת מהן פרוטה או בגביית כל כתובתה אפילו לא הודיעה לב"ד כלל.
(ו)מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה, כלומר שלא מכרה נכסי יתומים בפחות משוויהן, ואם תאמר הלא מכרה בב"ד הדיוטות ששמו לאותו קרקע ולמה תשבע יבאו ב"ד ויעידו, וי"ל הא (ד)אמרינן [ב"ק קי"ב ע"ב] אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וביתומים קטנים קא בעי אי נמי שהלכו להם למדינת הים.
ששמה לעצמה, שלקחה תלם אחד לעצמה של יתומים במזונותיה שלשה חדשים לפי השום שלה בלא שומת ב"ד הדיוטות. לא עשתה ולא כלום, ואתו יתמי ויהבו לה מזונות של ששה חדשים ושקלי אותו קרקע מינה. אי דאכרוז, כלומר אי ד[לא] אשכחה דליתיב בהו [טפי] אמאי לא עשתה ולא כלום הא אם מכרה לאחר (דיינים) מה שעשה עשוי ומאי שנא היא מאחריני אלא לאו דלא אכרוז ולעצמה הוא דלא משום דחשידין לה דאוזילה גבי דיד(י)ה ואע"פ שעכשיו אינו שוה אלא שיעור במזונות של ששה חדשים אפילו הכי יש לחשוד אותה שמא באותה שעה ששמה אותו יש לחשוד יותר ונזלזלו קרקעות אחר כן אבל לאחרים מה שעשתה עשוי ואע"ג דלא אכרזה דאמרינן אין אדם חוטא ולא לו כלומר שתזול בקרקע יתומים לההנות אחרים ש"מ דאין צריכה הכרזה. ומשני לעולם דאכריזה וכי תימא מאי שנא מאחריני אין שאני ושאני דמציא למימר מאן שם ליך כלומר מכח מי ירדת בזה השדה לא מכח ב"ד ולא מכח יתומים ואם תאמר זכית בו בשביל חובך זה אינה תפיסה שהרי כל נכסי היתומים ברשותך הוו קיימי מעיקרא והשתא נמי עומדין ברשותה ומה נשתנה בזה השדה כלל הילכך אין בשומתה ממש והדרי בהו. כסיתא דיתמי, אלמוגים קוראל בלעז. מאן שם לך, כלומר מי ומי מכרום לך הרי הן בתורת פקדון כל הימים. והלכתא צריכה שבועה, שלא מכרה נכסי יתומים בפחות משוויהן. ואינה צריכה הכרזה, כי היכי דלא תזלזל בנתים ללוות מזה ומזה לצורך מזונותיה.
אלמנה שהיתה כתובתה מאתים וכו' נתקבלה כתובה, דמה שהרויחה שמכרה שוה מנה במאתים לצורך היתומים הרויחה ומה שהפסידה כשמכרה שוה מאתים במנה לעצמה הפסידה דמצו אמרי לה יתומים לתקוני שדרתיך וכו' ועליך לשלם הילכך אותו טעות עלה לה בחשבון פרעון כתובתה אבל המקח אינו בטל דהא קימא לן אין אונאה לקרקעות כיון שאין מגיע ליתומים מן ההפסד כלום שהרי חייבין היו לה מאתים דינ' בכתובה חשבינן לאותו שדה כאלו הוא שלה ולא דיינינן ביה דין אונאה אבל כשהיתה כתובתה מנה בלבד ומכרה שוה מנה [ו]דינר במנה שהגיע ההפסד ליתומין אע"פ שאינו אלא אחד ממאה המקח בטל לגמרי דאע"ג דקימא לן אין אונאה לקרקעות ה"מ כשטעה בעל הקרקע עצמו אבל כשטעה בו השליח אפילו באחד ממאה בטל הכל ואפילו תאמר האלמנה אני אחזיר ליתומין משלי מה שהגיע להן מן ההפסד ולא יתבטל המקח אם אין היתומין רוצין במכירה זו יכולין לבטל המקח לגמרי ואפילו ירצה הלוקח להחזירו דדין אחד ממאה באלמנה אפילו לקרקע כדין יתר משתות במטלטלין שבטל המקח אפילו רצה להחזיר אונאה כדאמרינן [ב"מ נ' ע"ב] פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח. רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים וכו', כלומר אם רוצה השליח להחזיר ההפסד ליתומים או הלוקח המקח קיים כיון שלא היה כל כך ההפסד שאין בו שיעור שדה דהיינו תשעת קבין אם הוא גנה שיעור גינה דהיינו בית חצי קב ולדברי ר' עקיבא דאמר בפרק בית כור [ק"ג ע"ב] דהיינו בית רובע אבל כשהגיע כל כך ההפסד שהוא חשוב שדה אע"פ שהוא אחד ממאה המקח בטל ואע"פ שרוצה להחזיר האונאה. היתה כתובה ארבע מאות זוז [וכו'] של אחרון מכרה בטל, כלומר מקחו של אחרון דאוזילה לגביה מכרה בטל (כלומר מקחו של אחרון משום דאוזיל בתמי') אבל אם מכרה לאמצעי או לראשון יפה מנה ודינר במנה מכרה קיים דהשתא כי אוזילה בדיד(י)ה אוזילה דהא אכתי אית ל(י)ה בנכסים עד כדי כתובתה. ושל כולן מכרה קיים, כיון דשנים או שלשה לקוחות הן אין לנו לקנוס אותן שלא הטעה בשביל אותו רביעי שהטעה אותה.
מאי שנא שוה מאתים במנה, [דנתקבלה כתובתה דאמרינן את אפסדת דיהבת שוה מאתים במנה] ולדידך אפסדת שוה מנה במאתים [נמי] נזיל בתרה ו(כי)תימא הך אלמנה אנא ארווחי ולדידי(ה) ארוחי. [ע"ב] כאן שנה, במשנתנו שסתם המשנה [כל] שמוסיפין לשליח של בעל המעות שמשלחו הואי ואלמנה שלוחת יתומים היא הילכך כל דמשתרשא אישתרשא ליתומים שהם משלחי[ה] ולא מציא אמרה ארווחי דומיא דשליח ובעל הבית. הוסיפו לו וכו', בתוספתא דמסכת דמאי היא שנויה אם אמר בעל הבית לשלוחו צא וקח לי פירות מן השוק והלך ולקחו לו הוסיף לו החנוני מדה אחת יתרה על המדה חולקין דמתנה הויא וי"ל ד[ל]שליח נתנה וי"ל לבעל הבית נתנה. הכל לבעל המעות, שאלולי מעותיו לא היו נותנין לו פחות משוה פרוטה. בדבר שאין לו קצבה, כלומר מוכרין אותו באומד כגון חלוק וטלית וירק ושדה הנמכרין באומד ופעמים מוכרין בזול ופעמים מוכרין בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה [אלא] מכר וסתם לן במשנתנו שהוא דבר שאין לו קצבה כר' יוסי דהכל לבעל המעות ובדבר שיש לו קצבה שאין דרך להוסיף על המדה כלל ועכשו נזדמן שהוסיפו לו י"ל ד[ל]שליח נתכוון וכיון שבאה הנאה לשליח על ידי מעותיו של בעל הבית דין הוא שיחלוק בעל הבית עמו.
<h2>דף צח:</h2>
אומ' לשליח זיל וכו'. אמר בעל הבית לשליח זבין לי ליתכא מכור לי לתך חצי בית כור מקרקעות. מוסיף על דבריו הוי, השליח שמכר יותר ממה שאמר לו בעל הבית ואותו תוספת לא קנה לוקח [אבל ליתכא מיהא קני לוקח] דבההוא לתך עבד שליחותו או דילמא מעביר על דבריו דכיון דעבר על דעתו של בעל הבית ליזבון ליה טפי ממה שצוה אותו מיד עקרו אותו מתורת שליח ואפילו מליתכא נמי לא עבדו שליחותיה. [צ"ט ע"א] הא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוי, וליתכא מיהא קני. כי תיבעי לך היכא דלא מכר כי אם חצי ממה שצוהו. דטבא לך עבדי לך, רוב בני אדם אין רוצין במכירת קרקעות אחר שמכרו אותן משום הכי חשבתי שתשתדל לבקש מעות מצד אחר ולא תצטרך למכור כל כך מקרקעותיך ליתכא שמכר קני לוקח. לא ניחא לי דליפשו שטרא עלאי, כלומר דכי מזביננא לאידך ליתכא מיבעי לי(ה) למכתב שטרא אחרינא ללוקח וגנאי הוא לי שאלו הייתי מוכר הכל לאחד לא היה [עוד] שטר ומעביר על דבריו הוי לא קנה לוקח ליתכא.
<h2>דף צט:</h2>
פשיטא אמר לחד קפידא, כלומר אמר בעל הבית לשלוחו מכור לי בית כור ללוקח (אחר) [אחד] ודאי קפיד בדבר היה ואם שנה ומכר לשנים לא הוו זביניה זביני לא מזה ולא מזה לפי שע(י)קרו מתורת שליח כיון שהתחיל לשנות ממה שאמר לו. אמר סתמא מאי, כלומר שאמר לו מכור לי בית כור מקרקעות מי אמרינן כיון ששדה אחד היה בודאי לאחד נתכוון ולא לשנים שאם היו תרי קטיני ארעא כלומר בשנים ושלשה מקומות לדברי הכל לאחד ואפילו לשלשה או דילמא כיון שלא פירש לשליח להזכיר לו שם אחד ש"מ לא היה קפיד בכך אם היה לשנים ולשלשה. ואע"ג דטעה שליח, כלומר שמכר בזול מי הוי זביניה זביני. טעה שליח לא קאמינא, כלומר אע"ג דמיקל אני בזו דאמינא שלא הקפיד בדבור אבל אי אזיל פחות משתות בטל מקח. והא מר הוא דאמר, בבבא מציעא [ק"ח ע"א] שאין אונאה לקרקעות, דכת' [ויקרא כ"ה] או קנה מיד עמיתך אל תונו בדבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין אל תונו לאפוקי קרקעות דאין בהן אונאה בין לגבי מכר בין לגבי מקח. ה"מ היכא דטעה בעל הבית, שאם מכרו ביוקר ותאמר שנתאונה לוקח אמרינן אין זה אונאה דפעמים שקרקע שוה מנה יועיל לו מאלף זוז לפי שאין ליסטים וגנבים שוללים אותו ומשום הכי נקראין נכסים שיש להן אחריות ואם מכרן בזול נמי אין אונאה דיותר ריוח [ל]בעל הבית הזה שהוא מוכרו בזול מן אלו הדמים יותר ממה שירויח מעבודת זו הקרקע אבל טעה שליח ואזיל נתבטל המקח מיד אם ירצה המשלח הזה ולא ירצה שיחזירו לו ממה שהונו אותו דמצי אמר ליה [ל]השליח לא איבעי לך למיטעא דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו', ודוקא שהלוקחין יודעין שהוא שליח במכירה זו אבל אם אינן יודעין אותו נקנה (מ)מקח ללוקחין והשליח ישלם (המוכר) [למוכר] מה דאוזיל גביהו והכי משמע דאמרינן בבבא בתרא בפרק גט פשוט [קס"ט ע"ב] ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל קני לי ארעא אזל וזבן בלא אחריות ומסקנא דשמעתא דליזיל שליח ויקבל אחריות לההיא איתתא ולא אמרינן דליבטיל מקח כיון דטעה שליח אלא לאו ש"מ דחלוק יש בין שהוא (יודע) [ידוע] לכל שהוא שליח ובין שאינו (יודע) [ידוע] והאי מעשה דההיא איתתא מיירי כשהיה המוכר יודע שאינו קונה לצורך עצמו אלא שהוא שליח מאחרים.
שום הדיינין שפחתו שתות וכו', כלומר שום ששמו הדיינין נכסי היתומין ומכרום שפחתו שתות ששמוהו בזול כדי אונאה ונתנוהו ללוקח או לבעל חוב שלהם ונתאונו היתומים, או הותירו שתות ששמוהו שתות על דמיו ונתאונה לוקח או בעל חוב. מכרן בטל, דהא [ד]אמרינן אין אונאה לקרקעות היינו בעל הבית (או) [אבל] לגבי שליח איכא אונאה ודייני(נ)ן נמי שלוחין נינהו ומצי אמר בעל הקרקע לתקוני שדרתיך וכו' וכיון דלגבי בעל הקרקע איכא אונאה לגבי לוקח נמי איכא אונאה היכא דלקח על ידי שליח. מכרן קיים, שהרי גנאי הוא לב"ד אם יתבטל מה שעשו הילכך דיינינן להו כאלו הן בעל הקרקע עצמו וקימא לן דאין אונאה לקרקעות. אגרת בקורת, כלומר שכתבו לו בשטר המכר שמכרו לו בהכרזה ולשון בקורת שבאין בני אדם לבקרה ולשומה. אפילו מכרה שוה מנה במאתים, שנתאונה לוקח. או שוה מאתים במנה, שנתאונו היתומין. מכרן קיים, (כגון) [כיון] דאיכא הכרזה לא שיכא בהו אונאה דמזליהו דיתמי גרים שלא נזדמנו לזה השדה קופצים הרבה שנתנו עיניהם והוצרך הוא לקנות ביוקר הילכך לא מיקרי אונאה אע"פ שלמראה בני העולם ברוב הוי אונאה גמורה ורישא דהוי מכרן קיים לדעת ר"ג מיירי נמי בדאכרזו דאי לא אכרוז הרי טעו בדבר משנה דתנן שום הדיינין שלשים יום וכל הטועה בדבר משנה חוזר אלא ודאי בדאכרוז מיירי, ואם תאמר קשיא רישא אסופא ומתרץ בגמ' דמיירי בשעה שאין ראוי להכריז כגון לכרגא דמלכא ולמזוני ולקבורה דמזבני בלא אכרזתא הילכך אע"ג (דלא) [ד]אכרוז לא מהניא להו הכרזה וכיון דטעו אליבא דת"ק מכרן בטל ואליבא דר"ג מכרן קיים והוא הדין אע"ג דלא אכרוז כיון דלא שעת הכרזה הוא אי נמי מיירי בדברים שאין מכריזין עליהם כגון עבדים ושפחות ושטרות ומטלטלין אי נמי במקום שנהגו שאין מכריזין אפלו על הקרקעות והילכך לא מיקרו טועין בדבר משנה.
<h2>דף ק.</h2>
שליח כמאן, כלומר אלמנה שטעת ואוזילה אפילו ממאה (דקתני) אחד כדקתני מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרן בטל אלא שליח שטעה כמאן (איהו) [ניהו] כאלמנה ובדבר מועט נמי הוי בטול מקח או דילמא לדיינין מדמינן ליה דאזלי' לשתות. שליח כדיינין, דהוא דמיא להו(א) דמה דיינין לאו לדידהו כלומר דבמאי דמוזלי לגבי לוקח לא מיתהנו מידי ולא לצורך נפשיהו אף שליח נמי לאו לדידיה הילכך אזלינן לשתות. כאלמנה, דהא דמי לה דמה אלמנה יחידה והיה לה לדקדק ולשאול עצה וכיון שלא עשתה מכרה בטל אפילו באחד ממאה אף שליח נמי יחיד הוא והיה לו לדקדק ולאפוקי ב"ד [דרבים] נינהו הילכך דינא הוא דלא להוי מכרן בטל בטעות משהו שהרי עכשיו מעשיהם בעצה ואפילו הכי טעו ש"מ דמזליה גרים הילכך [אין] מכרן בטל אלא אם כן טעו בטעות גדולה דהיינו שתות ויתר משתות.
הלכה כדברי חכמים, דאמרינן מכרן בטל (ו)כיון שפיחת שתות או הותיר שתות ולא אמרינן מה כח ב"ד יפה.
מעמידין להן אפטרופוס, לכל אחד ואחד מן הקטנים ובוררין להן האפטרופוסין חלק יפה כל אחד לתינוק שלו לפי מה שיודעין האפטרופין לברר. הגדילו, היתומין יכולין למחות ולערב נכסיהם ביחד ולחלוק מתחלה. הא דטעו הא דלא טעו, כלומר מתני' בדטעו הדיינין ולגבי טעות ואונאה לא אמרינן מה כח ב"ד יפה (וכן) [וכי] אמר רב נחמן אין יכולין למחות [בדלא טעו. מאי יכולין למחות איכא], כלומר על מה הם מתרעמים היתומים זה על זה. ומשני ברוחות, כלומר שנותן עיניו בחלק חברו ואומר שדה פלוני שברוח פלוני הוא ניחא לי טפי.
אלמנה דזבינא, בין למזוני בין לכתובה אחריות הלוקח על היתומים ואע"פ שלא פירש בשטר דהא קימא לן דאחריות טעות סופר הוא ומילתא דארמלתא דבר פשוט הוא שעל היתומים מוטל האחריות אלא משום בי דינא דזבין דאיצטריך למיתני דסד"א כל דזבין מבי דינא מילתא אלימתא הוא וסבור הוא שלא יוכל שום בעל חוב לטרוף אותו והילכך הלוקח רוצה שיקבלנו אחריות עליהן וכיון דצריך אחריות פשיטא לן דעל היתומים הוא מוטל.
<h2>דף ק:</h2>
נעשו ודאי טעו דהא תנן, בערכין פרק שום היתומים [כ"א ע"ב] וכו'. בבקר ובערב, דהיינו שעת הוצאת פועלים למלאכה שבשדות כדי שיודיעו לבעלים ששוכרין אותם אם ירצו לקנותו ובערב נמי שאם ענו להם הם יודיעו למכריז פלוני רוצה ליקח אותו והולך ושואל את פיו ומתפשרין זה עם זה אלמא שום היתומים נמי בעי [הכרזה] אע"ג ד[ל]כתובה משתעבד ולא מצי למימר מצוה הוא דעבד ולא מידי חסריה. [לשון הרי"ף מערכין שם] איכא דניחא ליה באשה דשקלה [על] יד על יד, כלומר דאשה אינה יודעת להתעסק במעות שתהא מקפידה בהמתנת חדש או שנים אם לא יפרענה בבת אחת דמיקל בזוזי אע"פ שיוצאין על ידי הדחק מקבל אותן שיודע להשתדל לטרוח כדי להוציאם מה שאין כן באשה על כן היא אינה רוצה לקבל מיד הלוקח אלא זוזין טבין וחדתין ותקלין. [שם כ"ב ע"א] (ו)בא להכריז שלשים יום רצופין, כלומר בא להכריז רצופין בכל יום ויום אינו צריך להכריז אלא שלשים, אבל אינו מכריז אלא בשני ובחמישי (של) ששים יום ואע"ג דכי חשיב להו לא הוו אלא י"ח יומי הא כיצד בשהתחיל (למחות) [למנות] מיום שני והם ח' שבועות וד' ימים ויש בח' שבועות י"ו יומי הכרזה ונשלמין ביום ראשון ובאותן ד' ימים מתחילין ביום שני ומסיימין בחמישי היינו תמני סרי כיון דמשכא (ד)מילתא דהני תמני סרי עד ס' יום שמעי אנשי. אין נזקקין לנכסי היתומים, כשהן קטנים למכור קרקע שלה[ן] לפרוע אבל ודאי כי גדלי ודאי נזקקין. אלא אם [כן] רבית אוכלת בהן, שזקף אביהן מלוה ברבית ונפסדין היתומים בכל יום. או משום כתובת אשה (או) משום מזוני, לפרוע כתובת אשת אביהן שכל זמן שלא גבת כתובתה נזונת מן היתומים ומפסדי מזוני. הא תקינו להו רבנן מעשה ידיה, כלומר שתקנו להן מעשה ידי אשת אביהן שיהא להן הואיל ונזונות משלהן הילכך אין להן הפסד מזונות, ור' יוחנן דקא חשיב ליה להפסד אמר (לה) [לך] זמנין דלא ספקה מלאכתה כנגד מזונותיה ונפסדין היתומים. אילימא בבעל חוב גוי, כלומר כדי לפרוע לבעל חוב גוי. (מצית) [מי צאית] גוי להמתין עד שנכריז שלשים יום. ואי קא אכל רביתא, מן היתומין כלומר משום הכי נזקקין. מי שבקינן ליה, לבעל חוב משקל רבית. מוקים לה בכתובת אשה, ולהכי נזקקין דהא מפסדי מזוני. אלא לרב אסי, אמאי נזקקין למכור הא אין רבית אוכלת בהן. ולר' יוחנן מי ניחא, אמאי מכריזין [י]תנו לה כתובתה לאלתר ותסתלק ממזונות היכי שבקינן לה למיכל למזוני דבודאי קא מפסדי עד שיגמרו ימי ההכרזה ונקיטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן ליתומין אלא ספק הוא אם יוסיפו על השומא כלום או (א)לא. אמר לך ר' יוחנן הא לא קשיא מאי דאמרת שבקינן לה מזוני דקא מפסדי דבתובעת כתובתה בב"ד עסקינן דלית להו מזונות. אי הכי, דבתובעת כתובתה בב"ד עסקינן איזדקוקי נמי לא נזדקיק למכור ולא להכריז דהא כבר אבדה מזונותיה. ומשני כיון דאיזדקיקינן להו מעיקרא כשתבעה כתובתה מזדקיקינן לבסוף ומגבינן ליה כתובתה ובעי הכרזה. מכל מקום לרב (אשי) [אסי] קשיא, דאמר אין נזקקין אלא לרבית וכאן ליכא רבית ומזדקיקינן. ומשני לעולם בבעל חוב גוי דשקיל רבית (ודוק') [ודקשיא] לך גוי מי ממתין הכרזה אין שקבל עליו לזו להמתין ההכרזה אבל נוטל רבית. מרימר אגבי כתובתה לאשה מנכסי יתומין, כלומר לגרושה ומשום הכי אמר לאשה ולא אמר לארמלתא ולגרושה אין לה מזוני מיתומי בעלה שהרי הבעל עצמו אינו חייב במזונותיה. ההיא דר' יוחנן, דאמר אי לכתובת אשה. משום חינה (ממתינן) [מתנינן] לה, כלומר בכדי שידעו הנשים שיש להן כתובה מן היתומים אפילו כשיתגרשו נזקקין להן להגבותן כתובה אע"ג דאין להן מזונות ויתרצו לבעליהן ולא יצערו אותן ויתרצו נמי להנשא מיום זה ואילך לבעל אחר ולא יהיו (מזקיקין) [מזקינין] הבחורים קודם שינשאו אפילו לגרושה מגבינן משום חינה. ניזלו בתר שבקינהו, כלומר שהיה מקלל שלא יאריכו ימים אלא ילכו אחר אביהן שמת לו הואיל ואוכלין שאינו שלהן. מזדקיקנא להו, כדי למנען מאיסורא. מעיקרא מאי טעמא [לא], מזדקיקי ומשני משום דרב פפא דאמר פריעת וכו' אימר צררי איתפשיה הלוה למלוה קודם מיתתו שפרע חובו מהן. איכא ביניהו בשחייב מודה, בשעת מיתתו שעדיין חייב לו מאן דאמר משום מצוה לא פרעי' דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו מאן [דאמר] משום צררי כיון דמודה ליכא למיחש לצררי. אי נמי שתבעו בדין ונתנו לו ב"ד זמן שיפרענו והעביר המועד ושמתוה ב"ד ללוה שיפרע למלוה ומת בתוך ימי שמתיה והכא ודאי ליכא למימר צררי אתפשיה והילכך נזקקין ולמאן דאמר משום מצוה לא פרעי'. [שם ע"ב] רבא אמר משום שובר, כלומר משום הכי לא הוה מזקיק להו רב נחמן מעיקרא שמא שובר היה ביד הלוה שפרוע שטרו של מלוה ואבדו הילכך אין נזקקין. לא שאנו, דנאמנת בשבועה ולא חיישינן לשובר אלא כתובת אשה משום חינה. ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש, בבעל חוב ואמאי נפרע שלא בפניו בשבועה ניחוש שמא שובר יש לו ללוה. ומשני התם, בבעל חוב הנפרע שלא בפניו היינו טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וכו' אבל בעלמא חיישינן לשובר. ואם אמר תנו נזקקין, כלומר אם אמר אבי יתומים קודם מיתתו תנו לפלוני מנה נזקקין ב"ד ונותנין לו ואם אמר תנו שדה זו ומנה לפלוני נזקקין לו. ואין מעמידין אפטרופוס, ליתומין על זה לדון עם המלוה דכיון דאמר בפי' שדה זו ומנה נותנין אותה לו אבל אם אמר שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפטרופוס ליתומין שיטעון שמא לא אמר על שדה זו אלא על זו וידחה לזבורית. לבד מנמצאת שדה שאינה שלו, כלומר אם אותו שדה שצוה לתת לו באו עדים ואמרו שאינו של מיתנא אלא של איש אחר נותנין לו שדה אחר תחתיה ואין צריך להעמיד אפטרופוס לערער על עדים דדילמא שקרי נינהו לפי שאין לנו להחזיק עדים בשקרי אלא אזלינן אחר קול שיצא עליהם.
הממאנת והשניה והאילונית וכו', הממאנת קטנה שמיאנה בבעלה ויצאה לה (ממאנת) [ממנו] משום הכי אין לה כתובה הואיל ויצאה מעצמה, ולית לה נמי פירות שאם הכניסה לו קרקע ואכל הוא פירות לא אמרינן הואיל ואיגלי מילתא למפרע דלא אשתו היא מעולם (ו)שלא כדין אכל אלא כיון שאכל לא מפקינן מיניה דפירות תחת פרקונה תקנו חכמים ואם היתה נשבית לא היה פודה. ולא מזונות, מפרש בתוספתא [לקמן ק"ז ע"ב] כיצד ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא שאם הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה אינו משלם מה שלותה דקנסינן לה. ולא בלאות, אם הכניסה לו בגדים (ולבשה היא) [ולבשן הוא] ואין הבלאות קיימין לכ[ש]יוצאה ממנו אינו משלם לה כפי מה שהיו שוין בשעה שנכנסה אלא הפסידה את כולן, ובגמ' מוקים לה אשנייה דאלו ממאנת אי דאיתנהו בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל אית לה בלאות שהן קיימין ואי דליתנהו (בנכסי מלוג) אידי ואידי לית לה ובאילונית אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה מה שהוא בעין ואי דליתנהו בנכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה משלם לה כפי שהיו שוין בשעה שנשאה נכסי צאן ברזל דלאו ברשותה קיימי לית לה כיון שבלו אלא אשנייה ובדליתנהו זה הכלל דקנסוה רבנן לדידיה בדידה דהיינו נכסי מלוג שאינו מחוייב לה כלל כיון שבלו ואם הם מנכסי צאן ברזל אע"פ שבלו מחזירן הבעל לה דקנסוה ליה רבנן בדידה דהיינו נכסי צאן ברזל שאם מתו מתו לו ואם פחתו פחתו לו הילכך אי בלאן הבעל משלם לה מדיליה הכי מתפרש בגמ', ושנייה הואיל והיא כשרה וולדה כשר לפיכך היא מרגלתו אצלה משום הכי קנסוה רבנן ואילונית נמי משום דמקח טעות שהרי לא נשאה לשם אילונית ואטעיתיה דהוה לה למימר ליה שאין לה סימני אשה לפיכך אין לה כלום.
אלמנה לכהן גדול, וכולהו הני תפסי בהו קידושי דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין. יש להן כתובה, כדמפרש בפרק יש מותרות במסכת יבמות [פ"ה ע"א] מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה מפני שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתובה ר' אומר הללו מן התורה הן אסורות ולפיכך לא קנסוה חכמים בכתובתה דדברי תורה אין צריכין חזוק ושניות מדברי סופרים לפיכך קנסוה חכמים בכתובתה דדברי סופרים צריכין חזוק דאמ' האי אלמנה [אינה] מרגילתו אצלו דכיון דהיא מחוללת בביאתו אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה לפיכך קנסוהו אבל שניה דאינה מחוללת איהי מרגילתו לפיכך קנסוה לדידה ולפיכך אין לה כתובה ופירות ומזונות ובלאות, ומפרש בגמרא (דהכי) [דהני] נמי דיש להן כתובה דוקא בהכיר בה שהיא אלמנה או גרושה והדומה להן אבל אם לא הכיר בהן אלא שהטע[ו]ם אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות דהא מקח טעות הוא וכיון שחלק באילונית בין הכיר בה בין לא הכיר בה תו לא איצטריך למתני גבי אלמנה וחברותיהן דכלהו חד דינא אית להו דאין לך מקח טעות גדול מזה.
רב תני קטנה וכו', כלומר רב תנן (במתנה) [במשנה] קטנה היוצאה בגט דאיהו מגרש לה מדעתו אין לה כתובה לפי שאין מעשה קטנה כלום ואין נשואיה נשואין ולא הוה תני במתני' הממאנת דהא משמע שיוצאה על ידי מיאון מעצמה אבל יוצאה בגט דאיהו אפסיד אנפשיה אית לה כתובה. ושמואל תני במתני' הממאנת אין לה כתובה. לא פסלה מן האחין, שמותרת להנשא לאחי בעל דכיון דיוצאה במיאון עקרתינהו לנשואין דידה ואיגלי מילתא דלא הות אשתו מעולם ואדם מותר באנוסת אחיו ובמפותת אחיו דלא אסרה תורה אלא דרך אישות. ולא פסלה מן הכהונה, דלא חשבינן לה גרושה ומותרת לכהן הדיוט. ממאנת אינה צריכה להמתין ג' חדשים כדי שלא תחלוק בתקנת חכמים שתקנו שכל אלמנה [ו]גרושה לא תנשא בתוך ג' חדשים כדי שיוכל להבחין בין זרע ראשון לזרע שני אבל בהא ליכא למיחש דהא קטנה אינה מתעברת וכולי עלמא ידעי דקטנה היא שהרי יוצאה במיאון. [ק"א ע"א] יוצאה בגט כיון דקידושיה קדושין איכא למיטעי וגזרינן לה אטו שאר נשים כדגזרי' בארוסה ועקרה שצריכות להמתין ג' חדשים.
<h2>דף קא.</h2>
לא שאנו, דאין לה בלאות אלא נכסי מלוג שבלו כגון שהביאה לו בגדים ולא כתבן בשטר כתובה והבעל לובשן כאכילת פירות ואם לבשן עד שבלו אין לה בלאות דקנסוה רבנן לדידיה בדידה אבל נכסי צאן ברזל כלומר נדוניא שהביאה עמה והיו בה בגדים ושמוה וכתבוה בשטר כתובתה והוא מקבלה עליו באחריות ומוסיף עליה מנה מאתים ותוספת ואם אבדו נכסי צאן ברזל אבד לו ואם הותירו שהן בעין הותירו לו ויכול להוציאן ואם היו עכשיו בעין יש לה בגדים דקנסוה לדידיה בדידיה. ואוקימנא בגמ' אשניה וכו', כמו שמפורש בהלכות הרב ז"ל.
אמר שמואל לא שאנו, דאין לה כתובה. אלא מנה מאתים, דעל כרחו הוא כתב לה דתקנת חכמים הוא. אבל תוספת, שלא היה לו לכתוב תוספת אקטנה דודאי היה ידוע דכל אימת דבעיא אזלא לה במיאון ומדכתב לה ודאי מתנה בעלמא היא דיהב לה ושניה נמי יודע היא שעתידה לצאת הימנו על ידי כפיית ב"ד ואילונית נמי הוה ליה למידק בה מקמי דלכתוב לה תוספת ומדלא דק ש"מ מתנה בעלמא יהיב לה. עוברת על דת וחברותיה, שטווה בשוק ומקללת יולדיו בפניו. יוצאת משום שם רע, כלומר שזינתה תחתיו. נוטלת מה שבפניה, כלומר בלאותיה שהן קיימין, ומפורש בהלכות הרב ז"ל בין שהן מנכסי מלוג בין שהן מנכסי צאן ברזל.
<h2>דף קא:</h2>
אילונית פעמים אשה, כלומר זמנין דיהבינן לה דין שאר נשים יש לה כתובה כדמפרש ואזיל דהיכא דלא הכיר בה שהיא אילונית לית לה כתובה דטעות גדולה הוא שאין אשה אלא (ב)[ל]בנים ודבר זה לא נתן למחילה. אבל אלמנה לכהן גדול אשה היא לעולם שאפילו נשאה לשום בתולה יש לה כתובה דאיתיהיב למחילה כיון דבת בנים היא, ורב יהודה סבר דלא איתיהיב למחילה כיון שהוא דבר עבירה. כנסה בידוע שהיא אלמנה. מדקפליג באילונית, דקתני מתחלה נשאה לשום אילונית וכו'. ולא קא מפליג באלמנה, דקא פסיק ותני אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה ומשמע דאמ' אפילו כנסה סתם אית לה כתובה. ולא היא, דבודאי חד דינא אית להו דכי קתני אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה אפלוגתא דאילונית קאי כלומר דכי הדר תני אלמנה יש לה כתובה בההיא חלוק דתנא ליה באילונית דסליק מיניה ופי' הכיר בה יש לה כתובה קאי משוה נמי אלמנה דהיכא דלא הכיר בה אין לה ואם הכיר בה יש לה כתובה וכן כל תנאי כתובה והכל מפורש היטיב בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. [יבמות פ"ה ע"ב] מפני שהוא כשר, דכת' [ויקרא כ"א] ולא יחלל זרעו הוא מחולל אבל עצמו אינו מתחלל. וכל מקום שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו כתובה, לפי שלא ירגיל עצמו לעשות עבירה זו שהרי לא ינוח בזה כלל שהרי אנו מחייבין אותו [לתת] לה כתובה לאשה מעליתא אבל האשה אינה צריכה לקנוס שהרי לא תרגיל עצמה בזה שהרי נפסלת היא בביאתו ושוב אינה יכולה [לינשא] לכהן אחר. וכל מקום ששניהם כשרים מוטב שנקנוס האשה לפי שהיא יותר רוצה להנשא וכל דהו ניחא לה.
הנושא אשה ופסקה לזון את בתה, כלומר שהיתה לה מאיש אחר שגרשה או שמת. ונשאת לאחר, כלומר שגרשה זה בתוך אותן חמש שנים ונשאת לאחר ופסקה גם כן עמו וכו'. לא יאמר הראשון כשתבא לביתי אזונה, כלומר אם היתה אמה עמי הייתי זן אותה אבל כיון שיצתה מביתי איני חושש עליה אלא חייב להוליך מזונותיה לבית בעל אמה השני שחוב גדול מוטל עליו וחייב לפרוע אותו וגם אינו יכול (להפסיד) [להפריד] בין האם והבת כלומר שתשלים הבת בביתו אותן חמש שנים לפי שדרך הבת לעמוד עם האם כדי שתרגיל אותה בצניעותה, הרי אנו זנין אותה כאחת, כלומר שאשלח לה פת אפוי ותבשיל מבושל ואם תרצה לאכל תאכל שאין לי מעות שאתן לה (אפילו) [לפי] ברכת הבית אלא נותן לה דמי מזונות משלם דכיון דלא פירש לה בפי' בודאי נתכוון שאם יגרשנה נמי יתחייב לתת לבתה מזונות חוץ לביתו. נשאת אותה הבת בתוך אותן חמש שנים, נמצא ששני בעלים של אמה נותנין לה דמי מזונות ובעלה לוקח בהן קרקע ואוכל מהן פירות. מתו, כלומר מתו אותן שני הבעלים בנותיהן של אלו בעלים נזונות מנכסים בני חורין דהא קימא לן [גיטין מ"ח ע"ב] דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. והיא נזונת, כלומר אותה הבת הגדולה נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב ויש לה קול ולא היה להן ללקוחות ליקח מהן שהרי משועבדים היו לאותה הבת בשביל מזונותיה ולא מיבעיא אם קנו (מכאן) [מידן] דמלוה בשטר היא אלא אפילו לא קנו מידן נמי משתעבדי כיון דבשעת [ארוסין] קבלו עליהן לזונה לפי שהם דברים הנקנין באמירה כדאמרינן בגמרא אמר רב גדל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו הן הן דברים הנקנין באמירה ודברים אלו ניתנו ליכתב ולחתום בעדים שלא ברשות המקבלים דבההיא הנאה דקא מחתני אהדדי גמרו וקנו ומקנו להדדי. הפקחין היו נותנין וכו', כלומר כל זמן שאת עמי אבל אם נזדמן לו שגרשה שוב אינו מתחייב במזונות בתה.
איתמר האומר לחברו חייב אני לך וכו', כלומר שאינו יכול לחזור ולומר אין אני חייב לך כלום. פטור, שיכול לומר משטה אני בך. אי דאמר להו אתם עדי, כלומר אם הביא המלוה עדים לשמוע מה שמודה לו לוה או שאמר הלוה עצמו אתם עדי אין לך הודאה גדולה מזו בב"ד כדאמרינן בסנהדרין בפרק זה בורר [כ"ט ע"א] כיצד בודקין את העדים מכניסין אותן ומשיירין את הגדול שבהן ואומ' לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם הוא אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום דאדם עשוי לומר אני חייב לפלוני לפי שאינו רוצה להשביע את עצמו עד שיאמר לו בפנינו הודה לו ומפרש בגמ' דהיינו שהביא עדים ואמר להן אתם עדי. חייב אני לך מנה בשטר, כלומר לאחד מסופרי העיר שיכתוב לו שהוא הודה לו מנה אבל לא חתמו בו עדים כלל ומסרו לו והוא מודה לאחר זמן שצוה לכתוב לו. ר' יוחנן אומר חייב, אלימא ליה מילתא דשטרא כיון דכתב ליה אני חייב לך דמי כאלו אמר לעדים אתם עדי ואע"פ שאינו כתב ידו ולא אמר להו אתם עדי יכול לומר משטה אני בך אבל היכא שכתב בכתב ידו לא הוה פליג בה ריש לקיש דמשנה שלימה היא [ב"ב קע"ה ע"ב] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה (ב)[מ]נכסים בני חורין.
<h2>דף קב.</h2>
שטרי פסיקתא, דברים שפוסקים בין אבי הבן ואבי הבת וכותבין אותן דברים לזכרון דברים בעלמא וחותמין עדים ובאותו שטר כתב לה לזון את בתה ואשמעינן מתני' כדרב גדל דאע"ג דלא קנו מידו חייב לזון את הבת הואיל ובשעת קדושין פסק עמה דקדושין במקום קנין גמור עומד דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקנו להדדי. [ע"ב] בבתו נערה, שכסף קדושיה הן לאב כדכתיב [דברים כ"ב] את בתי נתתי לאיש הזה ותנן [לעיל מ"ו ע"ב] האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה ומשבגרה שוב אין לאביה רשות בה. דברים הללו נתנו ליכתב, כלומר דברים הללו דשטרי פסיקאתא ניתנו ליכתב כלומר שלא מדעת אחד מהן דאע"פ שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי וכמלוה בשטר דמי וגבי ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב דמצי למימר ניחא לי דליהוי מלוה על פה ולא ליהוי מלוה בשטר.
<h2>דף קב:</h2>
זאת אומרת בת אצל האם וכו', כלומר מדקתני למקום שהיא אמה ש"מ בת דרכה להיות אצל האם ולא אצל האחין כדי שת(ת)ייסרה אמה ולא תאחוז בידה דרך פריצות לא שנא גדולה דליכא למיחש שמא יהרגוה ויירשו אותה אלא כיון שיש לחוש לפריצות שלא ידעו אחיה לשמור ממנה מההפקר כשהולכין לסחורתן והאם יודעת ומשמרת אותה בכל עת וכל שכן לקטנה דאיכא נמי למיחש שמא יהרגוה כדי שיסתלק זה החוב מעליהן.
<h2>דף קג.</h2>
ההוא גברא דאוגר רחיא לחבריה לטחינה, כלומר ראובן השכיר רחים שלו וחמורו לשמעון שיטחון לו שבוע אחד מן החדש והשלש שבועות יטחון לעצמו. לסוף איעתר, ראובן וקנה רחים אחרים וחמור לעצמו ואמר לו לשמעון עד האידנא טחיננא גבך השתא הב לי אגר רחיא מאותו שבוע שהיה לי לטחון אצלך אמר לו השוכר לא אלא מיטחן טחיננא לך כדמעיקרא. היינו מתני' וכו', והכא נמי משכיר טוחן (למזונות וברחיים) [למזונותיו ברחיים] שיש לו בתוך ביתו והשוכר נותן לו מעות בשכר רחיים השכיר לו זה הואיל ואינו צריך לטחינה כגון הבת שאינה צריכה למזונותיה דבעל ראשון. תרתי כריסאתא ליה לה, ולא מצי אמר לה ראשון אכלי עמו ושובי אכלי עמי. טחון וזבין טחון ואותיב, כלומר טחון ברחים שלך ומכור אותן חטים טחונין לאחרים. וה"מ דמצי אמר שוכר למשכיר טחון וזבין וכו' דלא משכח שוכר אינשי דליטחני בריחיא דידיה אבל אי משכח טחינה לרחיא דשוכר כגון זה כופין על מדת סדום דליטחון לאינשי ולישקול זוזי וליתוב למשכיר שכר אותו שבוע דהיינו זה נהנה וזה לא חסר מדת סדום שהיו אנשי סדום נמנעין שלא ליהנות זה לזה אפילו בשכר שאינו חסר בו הוא.
אלמנה שאמרה אי אפשי וכו' ונותנין לה מדור לפי כבודה, מדור חדר לעצמה שהרי כך כתב ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי כל יומי מיגר אלמנותיך. אם אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא וכו' אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין לך מזונות, מפרש בגמ' אין לך מזונות בפני עצמך אלא כפי ברכת הבית כלומר שאם היא בפני עצמה צריכה לחמשים דינר בשנה לא יתן לה אלא ארבעים דינר לפי שאם היתה נזונת עמהן בבית אחד שהן שלשה או ארבעה לא היו צריכין להוסיף בשבילה (בשביליהם) שמתבשיל שנתבשל לשלשה וארבעה יכול חמישי להסתפק ולא יחסר להם. ואם היתה [טוענת] מפני שהיא ילדה והן ילדים, כלומר באשת אב קא מיירי ומשום פריצותא. זנין אותה והיא בבית אביה, כלומר נותנין לה חמשים משלם ולא כפי ברכת הבית שהרי בזו שהיא אמרה כבוד אביהן יש בדבר וחייבין ב"ד להכריחן בזה משום כבוד אביהן.
משתמשת במדור, שנתנו לה להתיחד בו אבל אינו ר"ל בכל בתים שהיו לה לבעלה אלא חדר אחד שיהיה די לה לדור בו וכן מן הכרים (והכסף) [והכסתות] וכל כסף מה שיהיה די לה ואינן רשאין היורשין לומר לה קני לך כרים וכסתות דכיון דכתב לה תהא יתבה בביתי כל מטלטלין הבית שעבד לה לצרכה שתש[ת]מש בהן במותו כמו בחייו כמו שנתרצתה לנהוג אלמנותה. מיגד בדל"ת כלומר משך אלמנותיך. בביתי ולא בבית עקתי, כלומר שאם היה בית היתומין צר וקטן יכולין היורשין לומר לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם שהרי כתב לה בביתי דמשמע בביתי גדול ורחב ולא בבית קטן וצר שאינו מחזיק היורשין והאלמנה כלומר שאין שם בתים כל כך שידורו היורשין בפני עצמן והאלמנה בפני עצמה.
במדור האלמנה, כלומר שבנה לה בעלה חדר בפני עצמו בתוך ביתו לצורך (תשמישי) תשמישיה אי נמי שמכרו כל הבתים שירשו מאביהם לא עשו ולא כלום. בנכסים מועטין, דאמרינן [ב"ב קל"ט ע"ב] הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. התם, בבת יורשת נכסין מועטין (ו)לא תפסה בהן בחיי האב ולא החזיק בהן אבל במדור אלמנה תפסה והחזיקה באותו חדר בחיי בעלה.
אין היורשין חייבין לבנותו, ויכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם דהא כתב לה בביתי וכיון שנפל ובנאוהו היורשין אי[ן] זה בית אביהן אלא בית של עצמן. ואני אבננו משלי, כדי שלא אזוז מבית בעלי. שיפצא, חזקה בדקי הבית וסתמה סדקיו כדי שלא תפול מהו יכולין יורשין לעכב על ידה או לא, שיפצא לשון תקון כדאמרינן [מגילה ד' ע"א] עד דאתא אסא ושיפצינהו.
וליתבו לה מזונות כי יתבה התם, בבית אביה כלומר ומה קפידה יש בדבר, ברכת הבית מרובה, לפי רוב בני אדם בבית יכולין לפרנס שנים מן השוק מכל מה שמתבשלין ומתקנין לצורך לפתן ואינן צריכין להוסיף בשבילן כלום הילכך יכולין לומר לה ממה שהיינו מתקנין לצרכנו היינו נותנין לה קימעא. וליתבו לה כפי ברכת הבית, כלומר נהי דבתבשילין ובליפתן שלהן לא היינו צריכין להוסיף בשבילה אבל בלחם ויין ודאי היו צריכין להוסיף בשבילה ואם כן מאי זה טעם יהיה קפדים בזה לומר אם את אצלנו י"ל מזונות ומשני אין הכי נמי דבלחם ויין כופין אותם ליתן לה דהיינו מדת סדום.
<h2>דף קד.</h2>
כל זמן שהיא בבית אביה וכו', ויתומין נותנין לה מזונות שם ולא נגעה בנכסיהן כלל. גובה כתובתה לעולם, שהרי לא נהנית מהן חוץ ממזונות. וכל זמן שהיא בבית בעלה וכו' שתעשה טובה, כלומר באותן כ"ה שנים נהניתה בנכסיהן ועשתה רצונ(ה)[ם] ונתנה בחנם (לשביעה) [לשכיניה] לחם ומלח עד כדי כתובתה. וחכמים אומרים וכו', דסברי דלטובה כזו לא חיישינן וליכא למימר נמי מדלא תבעה אחילתה דהאי דקא(י) שתקה משום דדיירה ומיכספא למיתבעינהו וכל זמן שהיא בבית אביה דלא מיכספא מיניהו איכא למימר מדלא תבעה בכ"ה שנים ודאי אחילתה. מתה, בתוך כ"ה שנים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא תבעה כתובתה וגם יורשיה שתקו שנים רבות ולא תבעו כתובתה. מזכירין, תובעין. כתובתה עד כ"ה (י"ל) [ר"ל] כ"ה שנים משעת מיתת אמן, ובמסכת שבועות [מ"ח ע"א] מוקים לה שנשבעה אמן קודם שמתה שלא התפיסה בעל צררי כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים שאם לא נשבעה הפסידו היתומים שהרי אינן יכולין לישבע שבועה זו ואין אדם מוריש שבועה לבניו ולא סגי להו בשבועה שלא פקדתנו ושלא אמרה לנו אימא ולא שקלא כלום אע"פ ששטר כתובה בידיהן.
[לשון הרי"ף משבועות מ"ח ע"א] בנשבעה ומתה, כלומר שנשבעה אמן אם התפיסה בעלה צררי בחייו כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה שאם לא נשבעה בחייה אע"פ ששטר כתובת אמן בידן אינן יכולין לגבות מהן שהרי נתחייבה אמן שבועה ואין אדם מוריש שבועה זו לבניו כיון שאינן יכולין לעשותה שהרי אינן יודעין אמתת הדברים ואפילו ירצו לישבע שבועת היורשין דהיינו שלא פקדתנו אימא שלא אמרה לנו אימא אין גובין בזה כלום כיון שנתחייבה אמן שבועה דהא מת הלוה דהיינו הבעל בחיי מלוה דהיינו האשה ונתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
לא [שנו] אלא שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אבל בתוך כ"ה שנים גביא דמיירי בשחייב מודה שלא פרעה מעולם אלא שר"ל שכבר מחלה לו כתובתה ואין טענה זו תוך כ"ה שנים.
<h2>דף קד:</h2>
לא שנו, דגובה לעולם ב[ש]שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. אלא מנה מאתים, דמשועבד לה בתקנתא דרבנן. אבל בתוספת, מכ"ה ואילך אין לה כיון שלא תבעתו. אפילו תוספת יש לה, לעולם דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאית לה מנה מאתים אית לה נמי תוספת.
חמתיה דר' חייא אריכא, לפי שהיתה קומתו גבוהה מדרך העולם. איתת אחוה הואי, כגון דהות ליה לההיא חמותא בת מאיש אחר (וכתב) [ואינסיבא] ל(ה)רב חייא והדר אינסיבא חמתיה לאחוה ושכיב אחוה בלא בני וירית לה ר' חייא ונפלה חמותיה קמיה ואידחיא מחליצה ויבום והיא (מ)אחת [מחמש] עשרה שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אי נמי כגון ד[א]ינסיב רב חייא (בר) [בת] אחוהי ולא הוה לאחוה אלא ההיא בת וירית לה רב חייא במקום אשתו (וזכה) [וזנה] רב חייא לחמותיה כ"ה שנים ולא מיחת בתוך כ"ה שנים. לסוף כ"ה שנים אמרה הב לי מזוני, [אמר לה לא מזוני אית לך דכיון דאחילתא לכתובה בכ"ה שנים תו לית לך מזוני] דקס"ד דמאן דלית לה כתובה לית לה מזוני. וחיי דמר דבכתפאי דראי מזוני ואמטאי לה לבי נשיא(ה), כלומר בידי נשאתי לה מזונות לבית אביה משום כבודה. הא נמי כל שכן דמיכספא למתבע כתובתה מינך, משום דאמטית להו נהליה מזונות (דנפקי) [בכתפך] ולא על ידי שליח דמשום דמכ[ב]דת לה ביותר הוה מיכספא מינך הילכך מיחייבת ליתן לה כתובה משלם. לא אשגח ביה, ברבה בר שילת הדיין. כתב לה רבה בר שילת שטר [אדרכתא, שנתן לה רשות לרדוף אחר נכסי רב חייא ולהחזיק כנגד כתובתה ושם לה שדה אחת] מנכס(א)י רב חייא בכתו' והיינו נמי (מ)שום ב"ד ואדרכתא הדרא לעולם. שפיר דנך, דמחמת כסופא הניחה לתבוע כתובה אע"פ שלא היתה דרה עמו. אמרה ליה לרבה וליהדר לי פירי, דאכל מזה הקרקע ששם לי רבה בר שילא בשיעור כתובתי מאותו יום שכתב לי האדרכתא לפי שמאותו יום היו ברשותי דהכי אמר רבה עצמו בפ' המפקיד [ל"ה ע"ב] שומת ב"ד לוקח מאימת אכיל פירי אמר רבה מכי מטיא אדרכתא לידי[ה] אביי אמ' משעה (שנתחמתה) [שנחתמה] רבא אמר מכי שלמן יומי (אדרכתא) [אכרזתא]. אמר לה, רבא לההיא איתתא אחוי לי שטר אדרכתיך. חזא, רבא דלא הוה כתוב באדרכתא ואישתמודענא דהנך נכסי דכתבינן עליהו אדרכתא מנכסי דמת' אינון דהא אין לה כתובה אלא מנכסי בעלה הראשון. אמר לה רבא הא לאו אדרכתא היא דדיני' למישקל בנכסי מיתא ורבה בר רב שילא סתם לכתב לה אדרכתא על כולהו נכסי דרב חייא ושלא כדין אכתיבא וכיון דאיהי לא תפסה נכסי דמת לא שמיה אדרכתא הילכך פירי דאכל עד השתא רב חייא בדין קא אכל. אמרי ליה לרבה, כלומר התלמידים הקשו לו לרבה והא מר הוא דאמר בבבא מציעא [ט"ו ע"ב] אחריות טעות סופר הואי דאוקים הלכה כר' מאיר דאמר אחריות טעות סופר הוא ה"נ דקים (לה) [לן] דכתובתה על נכסי בעלה הראשון אע"ג דלא כתב ואישתמודענא בנכסיא אילין דמיתנא אינון כמאן דכתב בה דמי ונימא האי דלא כתב ביה הכי סופר טעה שלא כתב אבל רבה בר רב שילא צוה לסופר שיכתוב בה הכי ואם כן כדין הוא דכתיבה וליהדר לה פירי. אמר להו רבא בהא ליכא למיתלא טעות סופר דבהא אפילו רבה בר רב שילא דדיינא הוא טעה מעיקרא ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי דמיתנא כתב לה אדרכתא דסבר מכדי הני והני כלומר [הני והני] נכסי דמיתנא ונכסי דרב חייא גופיה רמו כולהו קמי דרב חייא והני והני דידיה נינהו מה לי אי מגבינא ל(י)ה מהני ומה לי מהני הילכך לא כתב אשתמודענא דנכסיא אילין דמיתנא אינון כלומר לא דקדק בזה. ולא היא, כלומר וטעה בזה דבודאי הוה ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא. משום דזימנין דמגבי לה מדידיה, כלומר מנכסי יבם ואזלא ומשבחה להו דסברה היא דידה גופיהו והנהו דבעל מיכס[פ]י ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דלבסוף שקיל לדידיה דאשבחה איהי ויהיב לה (דמיה) [דידה] דהיינו קרקע של מיתנא דמיקלקל ואתי לאפוקי לעז על בי דינא דאפסידו לה שלא דקדקו בדבר ומשום הכי לאו שפיר סבר רבה בר רב שילא וכי כתב לאדרכתא איהו בטעות עבד ולאו טעות סופר הוא והילכך לא נגמר הדין עד עכשיו שגמרו רבא ואין לו לרב [חייא] להחזיר לה פירות שאכל מאותו קרקע כשלא קבל [עליו] הדין שדן עליו רבה בר רב שילא.
שני דייני גזלות וכו', ותני בברייתא שני דייני גזרות וחדא מילתא (היו) [היא] שהיו דנין דיני קנסות על הגזלות כדתניא (הינומי) [קוטמי] נטיעה ר' יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלם אומ' נטיעה בת שנתה שני כסף בת שתי שנים ארבעה כסף כלומר קוצצי נטיעות של אחרים והיינו גזילות וגוזרי גזירות גזרו דקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף דהיינו שתי מעין שהשש מעין הן דינר ולא חשיב במשנה זו שאר בתי דינין שהיו בירושלם דטובא הוו דקרוב לארבע מאות בתי דינין היו שם אלא אותן שלא היו עסוקין אלא בזה קא חשיב והן דברים שאינן רגילים באנשי קדש וזרע ישרים והוו סגי להו בשתי בתי דינין. תשבע בסוף, כלומר לכשתתבע כתובתה משביעין לה דלא אתפסה בעלה צררי. ולא תשבע בתחלה, כלומר השתא שתובעת מזונות יהבינן לה מזוני בלא שבועה וכשתובעת לבסוף אי התפיסה צררי למזונות שקלה לה בחשבון כתובתה וכששמעו שמת בעלה מיירי שהיא רשאה לתבוע כתובתה או מזונות שאם לא שמעו שמת בעלה לדברי הכל אין פוסקין לה מזונות אפילו תרצה לישבע חיישינן שמא היום או מחר יבא בעלה ויאמר צררי אתפסה אי נמי שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא ממתינין עד שיבא בעלה ובין כך ובין כך תלוה מזה ומזה עד שיבא בעלה. ת(ו)שבע בתחלה ובסוף, כלומר מעכשיו משבעינן לה דאימר צררי אתפסה למזונות ולכשתתבע נמי כתובתה משבעינן לה לכתובתה. כדבריהם, כלומר ר' דוסא היה אומר כדברי כהנים גדולים.
<h2>דף קז.</h2>
איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש, כלומר אשת איש שהלך בעלה למדינת הים ולא חיישינן שמא התפיסה צררי למזונותיה או שאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ושמואל דאמר אין פוסקין דחיישינן לחד טעמא מהני טעמים ואפילו תרצה לישבע לו [לא] מהימנינן ל(י)ה אלא ממתינין לבעלה עד שיבא. בג' חדשים הראשונים, שהלך אין [פוסקין] לה מזונות אע"פ שרוצה... בני אדם על שבועתה לפי שאין אדם מניח את [ביתו ריקן] ומסתמא לג' חדשים שבק לה מזונות.
מי שהלך למדינת הים וחזר ואשתו תובעת ממנו מזונות, שלותה ואכלה כל זמן שהיה במדינת הים ואמר לה בחזירתו כבר פסקתי לך מזונות קודם שנסעתי ממך נאמן ומשמע שרשאה היא (להשביעה) [להשביעו] על זה כדין מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דקאמר רב נחמן [שבועות מ' ע"ב] ומשביעין אותו שבועת היסת. אם אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, כלומר בחזירתו אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך כלומר אותה מלאכה שעשית לי בהיותי שם טלי במזונותיך רשאי ואפילו לא עבדא לא יהיב לה מזוני הואיל ואיהי משעבדא לה במעשה ידיה ומיירי כגון אלו היתה עושה היתה מספקת ממעשה ידי[ה] וכיון דלא עבדא איהי (ואפסדה) [דאפסדה] אנפשה. קדמו ב"ד ופסקו לה, וכשבא זה אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך דלא ניחא לי במה שפסקו וחייב לפרוע מה שלותה ואם עשתה מלאכה חייבת להחזיר לו ואם ישבה בטלה בכל אותן ימים הפסיד הבעל.
<h2>דף קז:</h2>
רצתה נזונ(ו)ת, [כלומר] רצתה [נזונת] לאלתר ולכשתרצה תטול כתובתה. רצתה גובה כתובתה, דקים לן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת אמרה גרשני בעלי כיון שלא אמרה בפני בעלה אינה נאמנת דאין האשה נאמנת לומר גרושה אני אלא בפני בעלה משום דחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ואמטו להכי אי אתיא ליטול כתובתה לא יהבינן לה מזוני הואיל ואמרה גרשני דאימר קושטא קאמרה ואיהי דאפסדה אנפשה דשוב אין פוסקין לה מזונות שלא יחשבו בחשבון כתובה אלא נזונת והולכת עד כדי כתובתה שתאכל עד שיעור כתובתה ולא עוד [ו]לא יפסיד הבעל שאם כן כמות שאמרה נתקבלה כתובתה באותן מזונות שאכלה ואם בתוך כך בא בעלה ואמר לא גרשתיך [לא] תטול [כתובתה אלא אם כן גירשה או מת].
[שבעלה חייב] [ב]מזונותיה, כל זמן שלא מיאנה ואע"פ שקטנה היא... כל זמן שתרצה. אלא בשלותה ואכלה ומיאנה קודם שפרע לה הבעל מה שלותה והילכך קנסינן לה (לה) ותפרע מה שלותה משלה. וטעמא דמיאנה הא לא מיאנה חייב הבעל לפרוע לה דלא אמרינן הניח מעותיו שהלוה לה על קרן הצבי כיון שהיא שיעבדה עצמה ללות לה.
מי שהלך למדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו וכו', ועמד אחד מאיליו שלא לותה אשתו הימנו אלא הוא חשש לכבוד חברו ופרנס את אשתו וסמך עליו שיפרענו לכשיחזור כל מה שהוציא ומיהו אם לותה ואכלה (ד)ודאי משלם בעל לדברי הכל. איבד את מעותיו, שאינו יכול לתבעו בדין שהוא פרנס את אשתו שלא מדעתו אין לו עליו כלום ולאשה נמי אינו יכול לתבוע שהרי לא לותה ממנו ולא קבלה על עצמה לפרוע. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם, כדבריהם של כהנים גדולים כן הוא. על קרן הצבי, כלומר שרץ עם מעותיו ואינו מגיעו.
<h2>דף קח.</h2>
תנן התם המודר הנאה וכו', תנן התם בנדרים בפ' אין בין מודר הנאה [ל"ג ע"א] המודר הנאה מחברו כלומר ראובן אסר על עצמו נכסי שמעון אבל שמעון יכול ליהנות מנכסי ראובן ואפילו הכי אתי שמעון יכול לשקול בשביל ראובן את שקלו שהוא חייב ליתן באדר לכסף כפורים כדתנן [שקלים פ"א מ"א] באחד באדר משמיעין על השקלים דאע"ג דמדידיה קא שקיל ליה לראובן הנאה מיניה כדמפרש בסמוך כגון (שסבר) [ששקל] ראובן שקלו ושלחו לירושלים ונאבד בדרך דשוב אינו חייב באחריותו אם לא נודע שאבד שקלו כשנתרמה התרומה של קופות בירושלם על ידי עשירי ירושלם שמלוין להקדש וממלאין שלש קופות על ישראל ששלחו שקלים ועדיין לא הגיעו בידם אם נאבד בדרך ועדיין לא נודע לו לבעל השקל כל ההפסד לצורך הקדש נמצא שלא ההנה כלום כשהחזיר שקלו לעשירי ירושלם אלא להקדש ההנה ולא לראובן.
(ופרעו) [ופורע] לו את חובו, כלומר אם היה ראובן חייב ללוי מנה יכול שמעון לפרוע בשבילו מנה, ולקמן פריך והא קא משתרשי ליה. ו(ה)מחזיר לראובן אבדתו דכיון דמצוה קא עביד לנפשיה הוא דקא מהני דשקל אגר מצוה. ובמקום שנוטלין שכר על השבת אבדה כגון אגר בטילה דשלו קודמת לכל אדם תפול הנאה להקדש, הך סופא מיירי בשניהם אסורין זה על זה הילכך אינו יכול למחול לו השכר שהרי מהנהו וליטול שכר ממנו אי אפשר שהרי המודר הנאה מחברו אסור לעשות לו מלאכה בשכר שהרי כשיטול ממנו השכר נהנה ממנו [לכן תפול הנאה] להקדש דלזה וזה אסור. בשלמא שוקל לו שקלו [איכא] לאוקומה כגון דלא מהנה לו מידי ומצוה בעלמא עביד דיהיב שקל להקדש שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שהרי יש לו חלק בקרבנות כדתנן תורמין את הלשכה על השקלים שהובאו ליד שלוחי ב"ד ונאבדו קודם שבאו ללשכה. ועל הגבוי, כלומר שגבום שלוחי ב"ד ועדיין לא הגיע שליח שם. ועל העתיד לגבות, כי היכי (זו) דליהוי (אכלהו) [לכולהו] חלק וכפרה בקרבנות הבאים מאותה תרומה ה"נ מוקמינן לה כגון שנאבד שקלו ולא נודע לו עד שהורמו ג' תרומות של ג' פרקים כדאמרינן התם אם עד שלא הורמה נודע לו חייב באחריות ואם משהורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותה הילכך לא מהני מידי דהא בלאו הכי מתכפר בו. אלא פורע לו חובו הא ודאי קא משתרשי ליה, כלומר הא ודאי קא מרוח ליה דאי לא פרע ליה הא מסדר בעל חוב עלויה וגבי חוב[ו] מיניה. הא מני חנן הוא, כלומר בחוב כי האי גונא מיירי כגון שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו והלך זה ופרע את חובו למפרנס דלא מהני ליה מידי דהא לא מיחייב לשלומי כחנן.
[לשון הרי"ף מירושלמי ה"ב] שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים, דלדעת חנן דאמר גבי אחד ומפרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי הכא נמי לא מיחייב לפרוע שהרי לא הודיעו (לגבי) [לבני] כהנים גדולים מיחייב לפרוע לו אע"פ שלא הודיעו. [אמר] ר' יוסי טעמיהו (ל)דבני כהנים גדולים שלא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב, כלומר ר' יוסי דחי מה שאמר בגמ' דלדעת בני כהנים גדולים מיחייב לפרוע לו וקאמר איהו דאפילו לבני כהנים גדולים מיפטר לשלומי דלא דמו להדדי (דתנן) [דהתם] גבי פרנס דין הוא שישלים הבעל בחזירתו ממדינת הים לפי שלא עלה [בדעתו] שתמות אשתו ברעב ובודאי היה סבור תלך ותלוה מאחרים והסכים לפרוע הילכך [דין הוא ש]יפרע לאותו פרנס שהשתדל בדבר שהיה דואג עליו ומצטער אבל הכא בפורע חובו שלא מדעתו לא היה דואג ולא מצטער לפי שהיה סבור שכל כך היה משתדל בחכמתו עד שימחול לו כל אותו חוב. ור' יהושע בן לוי סבר שפטור הוא מלשלם לו אבל אם פרע לו מס המוטל על הקרקע או על גולגלתו חייב לפרוע לפי שדומה הוא זה למזונות אשתו שאין יכול להפטר ממנו ודואג עליו שמתיירא מן המלך והוא יודע שלא ימחול לו לעולם ודואג שלא יגזול קרקעותיו ממנו. ורב סבירא ליה לדעת הגמ' דפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים היא ורב סבירא ליה כבני כהנים גדולים. חיליה דרב, כח ראיתו ממשנה זו, [ב"ק קט"ז ע"ב] הגוזל שדה ונטלוה מסיקין, אם מכת מדינה היא אומר (לך) [לו] הרי שלך לפניך ואם מחמת גזלן חייב להעמיד לו שדה לפי שזה הגזלן נהנה מזו השדה שנפרע חובו בו והיה שלא מדעתו ולאו ראיה היא לו דמן הדין הוה מיפטר מלשלם הגזלן דהא קרקע אינה נגזלת אלא קנס הוא שקנסוהו חכמים כיון שנתן עיניו בו.
<h2>דף קח:</h2>
אדמון [אומר] שבעה (ו)מי שמת והניח בנים ובנות וכו', והבנות נזונות בתקנתא דרבנן דתקון בנן נוקבן דיתהויין ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי עד דתינסבינן לגוברין. בזמן שהנכסים מועטין, כלומר שאין הבנים והבנות יכולים כלן להתפרנס מהן עד שיבגרו אלא הבנות לחודיהו הם נקראין מועטין והכי מתפרש בבבא בתרא בפ' מי שמת [קל"ט ע"ב]. הבנות נזונות, לפי שזה התנאי כלומר חוב המוטל עליו (חוב) ומחייבין היורשין לפרוע אותו קודם שיירשו הן כלום מנכסי אביהן. אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי, מפרש בגמ' בשביל שאני זכר וראוי לירש בכל הנכסים מרובים הפסדתי בכל נכסים מועטין לגמרי דסבר אדמון דלא אלים זה התנאי דבנן נוקבן מירושה דאוריתא ולא אתקון מעולם כדי לעקור נחלה דאוריתא כדאמרינן [לעיל נ"ב ע"ב] גבי כתובת בנין דכרין אלא איתקין היכא דאיכא נכסים מרובים שלא יוכלו הבנים הזכרים לדחותן לגמרי מן הבית ושיתבזו בשאלתם על הפתחים.
הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים וכו', מפרש בגמ' כגון דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך ואמר ליה אידך שמן לא היו דברים מעולם קנקנים חמשה אית לך וחמשה לית לך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים כלומר דשמן וקנקנים קא טעין ליה ולא שמן לחודיהו וכיון דלא מודה ליה מן הקנקנים אלא פלגא מיקריא מודה מקצת ומשתבע עליהו ומגו דמשתבע אקנקנים משתבע אשמן על ידי גלגול דנפקא לן [קידושין כ"ז ע"ב] שבועה על ידי גלגול מסוטה דכתיב [במדבר ה'] ואמרה האשה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר [אמן] שלא סטיתי ארוסה ונשואה אמן שלא סטיתי שומרת יבם ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים ומה שטענו שמן לא הודה לו כלל ומה שהודה לו בחמשה לא טענו שהרי המפקיד מודה בפנינו שלא הפקיד אליו כלל קנקנים והודאת בעל (עדיף) [דין] כמאה עדים ופטור גם כן החמשה קנקנים ואפילו נימא שיתחייב בהן הנפקד מחמת הודאתו אפילו הכי אינו מתחייב אלא כדין משיב אבידה שאינו מתחייב בשבועה כלל וליכא הכא הודאה ממין הטענה כלל והוי כמו שטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור משבועה כלל.
היכא דאמר לו מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך, משמע כשיעור כדים של כך וכך הוא תובע ולא כדים עצמם וזה שאומר לו כדים יש לך אצלי ולא שמן כולי עלמא לא פליגי דפטור דמה שטענו לא הודה לו וכל שכן אי אמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך דהיינו בור שתחת כד של שמן והיו טחין אותו בטיט והיה שמן יורד מן הבור וזה שאומר לו אין לך אצלי אלא כדים בכי האי גונא כולי עלמא מודו דפטור דשמן קא טעין ליה קנקנים לא קא טעין ליה ומה שטענו לא הודה לו, ואי טעין ליה נמי עשרה כדי שמן מלאים לי בידך והודה לו זה בקנקנים כולי עלמא לא פליגי דחייב [דהיינו כ]חטים ושעורים והוה ליה כהודאה ממין הטענה וכשמואל. (ה)כי פליגי דאמר ליה עשרה כדי שמן [סתמא דלא] אמר לא מלא ולא מלאים. אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים, וכמאן דאמר ליה כדים מלאים שמן דמשמע נמי כדים ושמן והוה ליה כטוען את חברו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן דחייב, ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאמר סתמא דהכי משמע מלא עשרה כדים יש לי אצלך ולא קנקנים עצמן וזה אומר (לא) קנקנים ולא שמן ומה שהודה לו לא טענו שהרי שמן בלא קנקנים אמר בפני ב"ד ו[אפילו] אי הדר ופריש ליה למילתיה ואמר קנקנים ושמן טענתי לו לא משגיחין ליה דאמרינן ודאי שמן בלא קנקנים טענו והשתא הוא דקא הדר ביה ואינו טוען וחוזר וטוען.
הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו', מעות כלומר מעות בנדונית מנה או מאתים או אלף דינר ופשט לו את הרגל כלומר שמת חמיו קודם שפרע לו מה שהתנה לתת לו עם בתו ולפי שדרך כל המומתין לפשוט את רגליהן בשעת יציאת נשמתן נקט ליה התנא האי לישנא. [ק"ט ע"א] תהא יושבת עד שתלבין ראשה, כלומר עד שתזקין לא יתן לה גט להתירה לעלמא ולא ישאנה נמי אלא לוקח לו אשה אחרת אם ירצה והיא תשב עגונה ושוממה שהרי רמה אותו אביה וישוב עמלו בראשה וחמסו על קדקדה, (ומפורט) [ומפורש] בברייתא דבאשה גדולה ולא קטנה מיירי שגם היא ידעה ושמעה אלו התנאין שהתנה עליה אביה וסמך זה החתן גם עליה שאם לא ישלים אביה תנאו שתשלים היא ועכשיו שאינה עושה דין הוא שיצער אותה ואדמון פליג נמי בהא כיון שהיא לא התחילה הענין אלא אביה ובפי' נמי לא קבלה עליה אבל אם היתה קטנה כשפסק עליה אביה אפילו רבנן מודו דכופין לו שיתן לה גט שטענה זו שאבא פסק עלי טענה מעליתא היא או ישאנה בלא נדוניא או כפי שתשיג ידה.
<h2>דף קט.</h2>
לא נחלקו אלא שפסקה איהי על עצמה, כלומר דהיינו גדולה והיינו דתני בבריתא בגדולה אבל בקטנה כופין אותו ליתן גט וכל שכן גדולה שפסקה איהי לעצמה. והשתא דתקון רבנן דמורדת כתבינן לה גיטה לאלתר, הכא נמי בשפסקה איהי על עצמה אפילו תחשוב אותה מורדת שיש בידה מה שפסקה על עצמה ואינה רוצה ליתן לו אין רשאי הבעל לעגן אותה ולא חיישינן דשמא עיניה נתנה באחר שהרי היא אומרת או.
העורר על השדה והוא חתום עליה בעד, כלומר ראובן עורר על שדה אחת שהוא ביד לוי היום וטוען של אבותי היתה אלא שגזל אותה שמעון ממנו ואחר כך שמעון זה הגזלן מכרה ללוי זה והוא חתום עליה בעד כלומר ראובן הוא אחד מן העדים החתומין בשטר זה של לוי שקנאה משמעון ומשיב לוי לראובן המערער אם כדבריך למה לא ערערת בשעה שלקחתיה ממנו והיה לך לומר לי לא תקח אותה מידו כי קרקע זה גזול הוא בידו ולא היה לך לחתום בשטר אלא ודאי כיון שחתמת בו נכרין דבריך וטענותיך ששקר הם ואע"פ שיש לך עדים שמאבותיך הוא אפילו הכי אפשר שמכרת אותה לשמעון זה וכן שמעון טוען אם ישנו שם ואם אינו שם אנו טוענין בשבילו כדתנן טוענין ללוקח. אדמון אומר יכול ראובן זה המערער לתת טעם למה חתם בשטר של מכירה זו ולומר השני נוח לי לבא לדין עמו ולכופו בדין ולהוציאה מידו לכך לא ערערתי בשעת מכירה והראשון דהיינו שמעון הגזלן קשה הימנו שאם היתה היום בידו לא היה שומע לפסק דין שיפסקו ב"ד עליו ולזה שמעון אין לו עדים שהחזיק בה שני חזקה. וחכמים אומרים אבד את זכותו, כלומר הואיל ולא ערער בשעת המכירה לא בסתר ולא בגלוי ש"מ דאין בדבריו של עכשיו שהוא מערער ממש ואין ב"ד מוציאין אותו קרקע מיד לוי אע"פ שיש עדים לראובן המערער שמשל אבותיו היתה תחלה. עשאה סימן לאחר, כלומר אם זה הלוי המחזיק בקרקע זו מביא ראיה שראובן זה המערער עליו מכר שדה אחת ליהודה סמוכה לקרקע זו שיש בו ערעור וכשכתב לו המצרנים כתב לו מצר מזרח קרקע פלוני מצר צפון קרקע פלוני מצר דרום קרקע פלוני מצר מערב קרקע של שמעון לדברי הכל אבד זכותו שאם היה כדבריו היה לו לומר מצד מערב קרקע שלי ש"מ באותה קרקע הודה שלא בא קרקע זו ביד שמעון (ביד) [ב]גזלנותא אלא בתורת היתר ואע"פ שאין לשמעון עדים שהחזיק בה שני חזקה מוקמינן לקרקע זו ביד לוי דהודאת בעל דין כמאה עדים, ואם תאמר היאך היה יכול לכתוב מצר מערב קרקע שלי שמא אותו הלוקח לא היה רוצה שיכתוב לו כן לפי שאינו מאמין בו שיהיה שלו שהרי רואה אותו עומד ביד שמעון או ביד לוי, י"ל היה לו לכתוב מצר מערב קרקע שלי הוא מחזיק בו היום בתורת גזלנותא ומדלא כתב כן ש"מ דאודויי אודי בההיא שעתא דבתורת היתר בא לידי שמעון ומי שהוא בא מכוחו זכה בו, ויש מפר' עשאה שמעון המחזיק סימן לאחר שמכר לו שדה אחת סמוכה למצר מערב של קרקע זו וכתב לו ומצר מערב שלי וראובן זה המערער חתום עליה בעד ולא ערער באותו זמן ש"מ דאודויי אודי ליה ולוי הבא מכוחו זכה בו.
לא שנו, דחכמים אומרים אבד את זכותו. אלא עד, כלומר שהוא חתום עליה בעד ואין (דדר) [דרך] העד שיחתום בשטר עדותו אלא אם כן קראו לדקדק בו וכיון דחתם גלי דעתיה שהוא של מחזיק. אבל דיין, כלומר שנכתב שטר המכירה ונחתם על ידי עדים אחרים והביאוהו לפני ב"ד לקיימו כאשרתא דדייני ועורר זה היה הדיין וחתם בו על האשרתא דהיינו במותב תלתא כחדא הוינא וכו'. לא איבד את זכותו, ... [ש]לא חתם אלא להכשיר עדים החתומין בו [ולקיים] חתימתן ואת השטר [אין] צריכין לקרות כלל [לכך אין] לתפשו על לשון השטר שכתוב בו (מצד) [מצר] מערב [פלוני שהם] לא הוצרכו לקרות כלל.
<h2>דף קט:</h2>
סימן לאחר, מפורש בפי' המשנה בשני פירושים האחד עשאה סימן לאחר וזה העורר חתום עליה בעד והכי מתפרש זה לא שאנו דאיבד את זכותו אלא כשעשה המחזיק סימן לאחר כלומר שאות(ה)[ו] שקנה זה השדה ממנו לא היה המעורר הלכך לא היה לו לשתוק אלא מדחתם ש"מ דההיא שעתא אודי דבתורת היתר בא ליד המחזיק אבל אם היה זה המערער הוא עצמו הקונה והחתים בו עדים אחרים אין לתפוס אותו כשראה בזה השטר שזה הקרקע הוא מעורר עליו עכשיו שמסמן אותו לעצמו דמצי אמר ליה אלו הפקדתני על זה היה נמנע מלמכרו לי, והשני עשאה המערער סימן לאחר כלומר אם זה המחזיק בזה השדה שיצאו עליו עסיקין יכול להביא ראיה שזה המעורר עשאה סימן לאחר בשם זה המחזיק וחתים עליו עדים מתפרש הכי לא שאנו אלא לאחר חתם הוא דראייתו ראייה ואיבד את זכותו אבל לעצמו כלומר אבל עשאה הגזלן דזהו המחזיק סימן לעורר עצמו כלומר שזה המעורר הוא הקונה מיד זה המחזיק לא איבד את זכותו דמאי אית לך למימר איבעי לך למימסר מודעא מצי אמר ליה אלו גליתי דעתי לשום אדם בעולם חששתי כלומר שמא יבא הדבר לידיעה דהא חברך חברא אית ליה ושוב לא היה מוכרו.
ההוא דעשאה סימן לאחר, כלומר שהמעורר עצמו מכר שדה בצד אותה שדה שהיה עורר עליה וכתב לו מצר אותה שדה בשם המחזיק. שכיב, זה המעורר. ושבק אפטרופא, שערער עליה במקומה וזה המחזיק הביא ראיה שזה אבי היתומים עשאה הוא עצמו סימן לאחר... האפטרופוס תלם אחד... בשם ראובן המחזיק ולא כל השדה כלה... דההיא תלם ריכבא דדיקלא כלומר שורה של דקלים. [אמר] ליה אביי לאותו המחזיק זיל והב לי לאפטרופוס השדה כלה חוץ מחד תלם ואילניו אמר האפטרופוס אם היה אבי היתומים קיים היה יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממנו אחר שעשית לו סימן לאחר חזרתי ולקחתי זה התלם עצמו. אמר לו אביי הדין עמך דטוענין ליורש, פי' הגאון ז"ל והא דקיימא לן ארעא בידיה כלומר שביד זה אבי היתומים עצמו היה עכשיו זה הקרקע בתורת משכונה או אריסות, וצ"ע היכי מהני ליה אריסות או משכונה להחזיקה בידו כיון שנודע לכל שבתורת אריסות או משכונה בא לידו.
מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדה[ו] וכו', מפורש בגמ' דמיירי כגון שהיו ארבעה שדות של ארבעה בני אדם מקיפין שדהו מארבע רוחותיה והיה לו דרך באחת מן השדות ליכנס לתוך שדהו ולצאת בו וכשחזר כבר מכרום אותם הארבעה בני אדם לאחד מן השוק כל אותן ארבע שדות ולא היה לו עדים לזה האמצעי באי זו שדה נכנס לתוך שדהו אם באותו שהוא מצר מזרח או מצר מערב או מצר צפון או מצר דרום. ילך בקצרה, כלומר נהי דיכול לדחותו זה הלוקח שילך (הגרועה) [בגרועה שהיתה] לו כדי שלא ידרוך שדות שלו ומפסידן אבל לדחותו [לגמרי] שלא יעבור עליו כלל זה אינו יכול דהא מצי אמר ליה מכל מקום אורחא גבך הוא שגלוי וידוע לכל שלא הייתי יכול ליכנס לתוך שדה האמצעי שהוא שלי אלא באחד מאלו הארבעה שקניתי ורבנן סברי דמצי אמר ליה אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרי למריהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו כלומר אי צייתת לי שתתפשר עמי שתתן לי מאתים או מנה מדרך הגרועה שאמכור לך מוטב ואי לא אני אגרום לך (שאם) [שאפילו] תתן מאה מנה לא יהיה לך דרך כלל לפי שאחזור על בעלי השדות שיקח כל אחד שדהו וכל אחד יוכל לדחות אותך אבל אם היו המקיפין של איש אחד בהליכתו ובחזירתו לדברי הכל ילך לו בקצרה ואם היו ארבעה דאתו מכח ארבעה או אפילו ארבעה דאתו מכח חד לדברי הכל יפרח באויר דהא כל אחד ואחד יוכל לדחותו.
[שפיר קאמר אדמון], דמכל מקום אורחא אית ליה התם על בעל השדות הואיל וכלהו שדות דחד גברא נינהו. שהקיפוה ד' בני אדם, דכי אזיל לגבי דהאי מדחי ליה לגבי חבריה וכל חד וחד אמר ליה לית לך עלאי אורחא. ד' דאתי מכח ד', כגון ד' בני אדם שקנו מד' בני אדם או אפי' דאתו מכח חד כיון שעכשיו יש סביבותיו רבים אפילו אדמון מודה שיקח דרך במאה מנה דהא כל חד וחד מצי מדחי ליה. כי פליגי בחד דאתי מכח ד', דחד קנה כל שדות אשר סביבותיו מד' בעלים. אדמון סבר מכל מקום אורחאי גבך, כלומר שהרי אתה קנית זכותי הילכך על כרחו יתן לו דרך חשובה או גרועה בחנם, ורבנן סברי לא יהיב ליה בחנם אלא בדמים שישית עליו דמצי אמר ליה אי ציית[ת] כלומר אי שתקת בהאי בדמים בינונים מוטב ואי לא הדרנא שטרא למריהו כלומר אחזור על בעלי שדות שיקח כל אחד ואחד את שדהו והוא הדין לד' אנשים אחרים תו לא מצית לאישתעויי דינא בהדייהו דכל חד וחד מצי מדחי (להו בשום) [לה ובשום] דמים בעולם לא ימכרו לך דרך.
ההוא דאמר דיקלא לברת, כלומר שצוה בשעת מיתתו שיתן... (חסרה שורה) והבת צועקת לב"ד עליהם סבר רב למימר היינו מתני' כי היכי דחזינן באבדה לו דרך [שדהו] שסביביו הם רבים שכל אחד ואחד יכול לדחותו (והפסידה כל) [והפסיד הכל] הני שהן אחים רבים כל אחד יכול לדחות זו הבת ולומר אין הדקל גבאי אל(ג)א גבי חבראי זה הפסיד הכל. מי דמי, התם אורחא לאו גבי כלהו היא אלא גבי חד מיניהו וכל חד מצי אמר ליה ארחך לאו גבאי היא אבל הכא האי דיקלא כלהו אישתרשן ביה דהא כל אחד ואחד שקל ארעא או דקל כנגד דיקלא דברת וגבי כולהו אית לה דיקלא הילכך ליתבו לה דיקלא מן האמצע ויחזרו ויחלוקו ויתמעט חלק כל אחד ממה שהיה.
<h2>דף קי.</h2>
המוציא שטר חוב על חברו, והלה מוציא שמכר לו מלוה שדה לאחר שעבר זמן פרעון ההלואה הכתוב בשטר החוב ור"ל אלו הייתי חייב לך מנה באותה שעה למה דחקת עצמך למכור קרקעותיך היה לך לנגשני בדין אלא ודאי שטר חוב שלך פרוע הוא אלא שנפל ממני ומצאת אותו מפני שיכול למשכנו ולגבות אותו קרקע שמכר לו בחובו ואפילו יש לו ללוה שדות הרבה מפני שיכול לומר מתיירא הייתי שלא יהו קרקעותיך משועבדין לבעלי חובין אחרים ושטרי מאוחר לשטרותם לפיכך מכרתי לך שדה זו לאחר זמן פרעון ואם תאמר תכף שנתן לו זה הלוקח מנה בדמי קרקע קודם שיכתוב לו שטר קרקע למה לא החזיק באותו מנה בשביל חובו אם היה לו מפרש בגמ' דמיירי באתרא דכתבי שטר מכירה קודם שיפרע לו המעות ואפילו הכי סבר אדמון אם איתא שחייב לו היה לו להודיע [לעדים] כונתו כדי שיוכל למשכנו בו בשביל חובו [ומדלא] מסר מודעא ש"מ דשקר וכזב (ל)כל דבריו ורבנן סברי יכול לומר משום הכי לא מסרתי מודעא שמתיירא הייתי שמא יודע לו הדבר והיה נמנע מלקנותו והיה טוען סבור הייתי שאמצע עם אחד מאוהבי שהבטיחני שילוה לי חדש או שנה ועכשיו חזר בו וכל זה יהיה טוען בערמה כדי שלא יגוש אותו בדין שיפרע לו אותו מנה שהיה מזומן בידו לקנות זה הקרקע.
שפיר קאמר אדמון, כלומר כיון דתפיס מלוה בהנך זוזי דיהיב ליה לוה בדמי השדה מאי טעמא כתב ליה שטר זביני ליתפסינהו (בגבי) [בדמי] חובו. ומשני באתרא דיהבי זוזי, ברישא מקמי דליכתוב שטרא שטר מכירה כולי עלמא כלומר אפילו רבנן מודו לאדמון שאין בדבריו ממש ושטר חוב שהוא מוציא עליו שטר פרוע הוא אלא שנפל ממנו ומצאו כי פליגי באתרא דכתבי שטרא דמכירה והדר יהבי זוזי. איבעי ליה למימסר מודעא, שלא בפני הלוקח ולומר להם היו יודעים שאיני מוכר לו שדה זו אלא כדי שאוכל למשכנו. חברך חברא אית ליה, כלומר אי הוינא מסר מודעא אותן עדים היו מודיעין לחבר אחד שאוהב אותן ואע"ג דההוא חד לא רחים ליה כולי האי דלודעיה ללוה דדילמא אית ליה חברא שיודיע לו ואותו חבר שלישי רחים ליה ללוה ומודע ליה קודם שימכר המכר וממנע ולא זבין.
שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, מוקים לה בגמ' פלוג' כגון [ראובן] שהוא ראשון הלוה לו מעותיו לשמעון לזמן חמש שנים שלמות וביום שנשלמו אותן חמש שנים נצטרך ראובן למנה לקנות סחורה ולוה משמעון מנה לזמן מועט וכתב והחתים בו עדים אדמון סבר (ל)כל דבריו של ראובן שקר ושטר שהוא מביא בידו שטר פרוע הוא אלא שנפל ממנו ומצא אותו ראובן שאם היה כדבריו שלסוף אותו היום היה יכול לתבוע חובו ממנו למה הטריח סופר ועדים ולמה נעשה לו עבד כדכתיב [משלי כ"ב] עבד לוה לאיש מלוה היה לו לתת דינר או שני דינרין לסוחר שיאריך אותו עד למחר ובין כך היה יכול לנגוש שמעון בשביל אותו מנה שהיה חייב לו אלא ודאי אין ממש לדבריו ושטר זה שהוא מביא בידו שטר פרוע הוא אלא שנפל ממנו ומצא אותו ראובן ורבנן סברי אפשר שהיו הסוחרים מארץ רחוקה ונזדמן להם הליכתם ולא היו רוצים להמתין עד למחר מדמי סחורתן ומשום הכי נצטרך ראובן ללות משמעון אע"פ שהיה חייב לו שמעון מנה והגיע זמנו במחרתו הילכך גובה ראובן חובו משמעון מיד ושמעון גובה חובו מראובן כשיגיע זמן הכתוב בשטר אבל אם [לא] הגיע זמן שיכול לנגשו שנים או שלשה ימים כולי עלמא מודו דטענתו של ראובן טענה מעליא היא שנצרך ללות ממנו כיון שלא הגיע זמנו שיכול לתבוע אותו בדין אבל אם לא [היה זמן] בשטר חוב (שמצא) [שמוציא] ראובן על שמעון לא היה יכול [לנגוש] אותו בכל עת כולי עלמא מודו שנכרין דברי ראובן שהם שקר שאם היה כדבריו שתכף שלוה ראובן משמעון מנה היה לו להודיעו ולומר לו שכונתו היה לגלויי זוזי שהוא ביד בעל חובו שלא יאמר לו אין לי מעות כמו שאין לו קרקעות שאוכל לפרוע לך וכיון שלא עשה כן מיד ש"מ אין ממש לדבריו וגובה שמעון מראובן חובו ואין ראובן גובה משמעון כלום וקורעין לו ב"ד שטר חובו.
איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, חובות שניהם שוין וכגון שלוה ראובן בניסן משמעון וחזר שמעון באייר ולוה מראובן מנה ולאחר זמן מרובה באו שניהם [לדין]. זה גובה, קרקע מזה... הפיכי מטראתא, כלומר [אדם הנושא שני] מרצופין על שתי כתפיו ומשקל שניהן שוה [מה יתרון לו] להפוך של כתף זה בשל זה אי נמי ליתן את [של זה בזה], מטראתא אורגינש בלעז, ה"נ הואיל וחובות שניהן [שוין] זה עומד במה שהוא תופס וזה עומד בשלו במה שבידו.
דכולי עלמא דהיכא דאית ליה להאי לוה עדית ולהאי נמי עדית אי נמי להאי (ולהאי) בינונית ולהאי בינונית או זיבורית וזבורית הפיכי מטראתא הוא דהא לית לחד מיניהו רווחא טפי מחבריה. כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית, רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה דאזיל בעל זבורית ושקל בינונית ברישא והויא לגבי דיליה עידית ברישא דבשלו הן שמין כלומר הא דתנן בעל (דינו) [חוב] בבינונית בינונית של חייב קאמר דאית ליה [ועכשיו אין לו] אלא בינונית דעלמא וזבורית הויא ההיא לגביה עדית ואין בעל חוב גובה אותה אלא מן הזבורית נמצא דהשתא אית ליה רווחא לבעל זבורית דבעל בינונית שקיל זבורית דידיה כיון דבשלו הן שמין. ורב ששת סבר בשל עולם הן שמין, כלומר בינונית השוה לכל אדם שהיא בינונית לגבי עידית ולגבי זבורית של כל העולם ואפילו אתי בעל זבורית ושקיל בינונית ברישא לא מתהני מידי דכי אתי בעל בינונית וגבי מבעל זבורית בינונית דנפשה שקל.
שלש ארצות לנשואין וכו', כלומר דאין מוציאין את האשה מזו לזו שאם נשא ביהודה אינו יכול להוציאה (מ)[ל]עבר ירדן בעל כרחה ולא מעבר לירדן ליהודה וכן לשלשה כדמפרש ואזיל. אין מוציאין מעיר לעיר, כלומר אין מוציאין מעיר של יהודה לעיר של גליל ולא מכרך של יהודה לכרך של גליל ולא משתיהן לעבר הירדן אע"פ ששניהם שוין ששתיהן עיירות או כרכין אבל באותה הארץ כגון ביהודה עצמה מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך [ע"ב] אבל לא מעיר לכרך לפי שישיבת כרכין קשה לפי שעיר זו יושבת בין גפנים ואילנות ושדות ויש לה אויר ונוח לישיבה מה שאין כן בכרך המוקף חומה לפיכך ישיבת כרכין קשה ועוד שעמה מרובין ועומדין שם בדוחק וביוקר הוא נמכר כל מיני מאכל ולא מכרך לעיר דכרך גדול הוא ויש בו שווקים ושכיחי בה כל דבר הצריכין לאדם בכל עת. מנוה הרע, שהפירות שם ביוקר. לנוה היפה, שהפירות בזול כל עת מוציאין דהא אין טענה מקובלת לצאת. נוה היפה בודק, כלומר מעלה לאדם חליים רבים לפי שהוא אוכל תדיר מפני שהוא מוצא בזול ואוכל אותן שלא היה רגיל לאכל וזהו שאמר שנוי וסת תחלת חולי מעין.
<h2>דף קי:</h2>
בשלמא מכרך לעיר, דכרך גדול הוא ויש בו שווקים מכל מילי מה שאין כן בעיר. מפני שישיבת כרכין קשה, שבכרך עמה מרובין ויקרים בו כל מיני מאכל וכל מיני תבשיל. המתנדבים לשבת בירושלם, וירושלם כרך הוא.
הכל מעלין לארץ ישראל, כלומר הכל מעלין נשותיהן משאר ארצות לארץ ישראל. אחד האנשים ואחד הנשים, כלומר יכולין לכוף [זה את זה] להעלות מחוצה לארץ לארץ [ישראל ומארץ] ישראל לירושלם, והכל לאתויי עבדים עבד עברי וכ"ש עבד כנעני כלומר שאם קנה עבד עברי בחוצה לארץ יכול לכופו לעלות עמו ויעבידנו בארץ ישראל אי נמי אפילו מנוה היפה לנוה הרע יכולין להכריח את זה אע"פ שנוה שהוא דר בחוצה [לארץ] הוא נוה יפה שהפירות בזול ואותו נוה שבארץ ישראל הוא נוה רע שמכל דבר יש בו יוקר גדול אפילו הכי יכול להעלות. ואין הכל מוציאין, מפרש בגמ' דהכל דסופא לא איצטריך דהשתא אסוקי מסקינן ליה מנוה היפה לנוה היוקר כל שכן אם הוא [בירושלם] שאינו יכול להכריחו ולהוציאו משם.
נשא אשה בארץ ישראל וכו', קפוטקיא ארץ כפתור והמעות של קפוטקיא גדולים וחזקים והמעות של ישראל קלים. נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל, דבתר שעבודא אזלינן ולמעות ארץ ישראל שעבד נפשיה. נשאה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, דהשתא אזלינן בתר גוביינא דמקילין בכתובה וקסבר האי תנא כתובה דרבנן ומשום הכי אזלינן בה בתרי דיני והיינו מקולי כתובה שנו כאן והכי מתפרש בגמ'. רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא וכו', כלומר היכא דנשאה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל דקסבר כתובה דאורייתא ולא מזלזלינן בה אלא בתר שיעבודא כשאר שטר. נשא אשה בקפוטקיא לא היה צריך למיתני אלא איידי דתנא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל דאיצטריך למיתנא תנא נמי הא.
לאיתויי עבדים, כלומר עבד עברי וכ"ש עבד כנעני כלומר שאם קנה עבד עברי בחוצה לארץ יוכל לכופו לעלות אחריו ויעבוד לו בארץ ישראל. לאיתויי מנוה, כלומר שאפילו הנוה שהוא דר שם בחוצה לארץ [יפה ואותו שבארץ ישראל רע מעלין.] ואם לאו... מחזיר לה משלם ואם לאו יוציא ויתן כתובה וליכא למיחש בהא שמא עיניה נתנה באחר שהרי אומרת [אל ת]עלה בירושלם ולא תפרד ממני.
[אלמא בתר] שעבודא אזלינן, דהיינו מקום שנשאה ונשתעבד לה בכתובתה ולא אזלינן בתר גוביינא דהיינו מקום שגרשה ומיירי כגון שכתוב בשטר כתובתה מנה סתם או מאתן זוזי דחזו ליכי מדרבנן. ומשני מקולי כתובה שנו כאן, אע"ג דלגבי חוב דין הוא שנלך אחר שעבודא אבל גבי כתובה דרבנן מקילין בה ויכול לדחותה שיפרענה ממעות גרועות מאותו מקום שהוא דר שם בשעת פרעון, ויש קולות אחריני דמקילין בכתובה מה שאין כן בשאר בעלי חובין כגון בעל חוב שגובה את השבח מה שאין כן בכתובה וכגון [ב]על חוב דדינו בבינונית וכתובת אשה בזבורית, ור"ג סבר דכתובה דאוריתא ולית הלכתא כותיה.
כתוב בבבל, כלומר כתוב בשטר שבבבל הלוה[ו]. מגבהו ממעות בבל, דבתר שעבודא אזלינן ולא בתר גוביינא. כתוב סתם, כלומר שאין נכר בשטר מקום שעבודא היכא הוה הילכך אזלינן בתר מקום גוביינא בין לקולא בין לחומרא דסתמא דמילתא במקום שהוא דר עכשיו היה דר בשעת הלואה שאין דרך בני אדם לעלות ממקומם בכל שנה ושנה אלא מיעוטא והילכתא אין (אדם) חוששין למיעוט. כתב בו כסף סתם, כלומר פלוני לוה מפלוני ק' דינר ואין כתוב בו מאי זה מטבע הן. ממה שירצה לוה מגבהו, וכגון שבאותו מקום שהוא דר שם הרבה מיני מטבעות יוצאין שם הילכך יכול (ללוה) [הלוה] לטעון שממטבע הקל שבקלין [לוה] דיד בעל השטר על התחתונה לפי שהמוציא מחברו עליו הראיה. מה שאין כן בכתובה אהייא קאי, דאסופא לא מצי קאי דבכתובה נמי אם... מטבע נתחייב... אמר רב משרשיא ארישא קאי... ולהקל בא (ולא) דקתני רישא [כתוב בבבל מגבהו] ממעות בבל אע"ג שהוציאו בארץ ישראל אלמא [בתר שעבודא] אזלינן מה שאין כן בכתובה דאזלינן בה לקולא והאי [מה] שאין כן דלא כר"ג דאמר במתני' דבכתובה נמי אזלינן בתר שעבודא וכן הלכתא דכתובה מדרבנן היא וכן ראוי לכל ישראל לכתוב בכתובה מנה מאתן דחזו ליכי מדרבנן.
